אור גנוז

הזנות כתוצר חברתי בסרטה של קרן ידעיה "אור"

 

אחד הסרטים הישראליים החשובים העוסקים בזנות הוא "אור", סרטה של קרן ידעיה. הסרט – שזכה בפרס "מצלמת הזהב" בפסטיבל הסרטים בקאן – מציג את מערך היחסים ההפוך בין שתי גיבורותיו: רותי (רונית אלקבץ) – זונת-רחוב קמלה, ובתה אור (דנה איבגי) – תיכוניסטית שובת-לב, המנסה לגונן ולהציל את אמה מנבכי הזנות. עלילת הסרט, המתחולל על רקע סמטאותיה האפלות של תל-אביב, יכלה להתרחש בכל מקום אחר; שכּן סיפורן של נשים הנשאבות לתפיסת עולם שוביניסטית-כוחנית המכמתת כל דבר – כולל מגע אינטימי – לכסף, רוֹוח עד כאב ברחבי העולם. ידעיה מציגה בסרטה את הזנות כתוצר של מערך חברתי המדכא את האישה, והמתקיים מחוץ ובתוך גבולות נפשה, כתגובתן ומפלטן האחרון של מי שהפנימו מסר חברתי – שנשיותן בפגם יסודה.

הסרט בוחן את סוגיית מידת חופש הבחירה בזנות, באמצעות יצירת קונטרסט בין אלמנטים של אור – המסמלים את התקווה ואת היכולת לראות ולבחור בטוב, ובין מוטיבים של חושך – המסמנים פעולה הנובעת מחוסר שליטה, תוך כניעה לתפיסת עולם סקסיסטית ולהכחשה עצמית. כך, למרות נקודת הפתיחה החשוכה של שתי גיבורותיו של הסרט, שוזרת ידעיה חוטים רבים של אור סביבן ומעצימה את הדרמה, בהציגה את המצב בשחור-לבן. אלמנטים אלה של אור ותקווה מתגלים בשמו של הסרט (אותו נושאת גם הגיבורה), ביחסי החיבה והקרבה שבין אור לרותי, במעשה החסד של שכנתם, בעובדה שלאור יש חברות שאיתן היא צוחקת וחולקת את קורותיה, בכך שניצבת בפניה אפשרות לחברות עם נער רגיש ואוהב בן גילה, ובעיקר ברצונה של אור בשינוי, רצון המועצם ומתוגבר על ידי הנחישות והאמונה שבהן היא פועלת.

מאמציה של אור להשפיע על המציאות ולבחור עבור עצמה עתיד טוב יותר משל אמה, חושפים טווח בחירה מצומצם ומשפיל של עולם מעמדי, שבּו יש לאלה המצויים בשולי החברה סיכויים אפסיים להתקדם. כך מגלה האם – שנעתרה לבתה ומחליפה את הזנות בעבודת ניקיון – שמעמדה נמוך מזה של הכלב בבית שבּו היא מנקה. הכוך הקטן המוקצב לאור מול הכיור במסעדה שבּה היא רוחצת כלים, גב אל גב עם הפועל הערבי, מיטיב להמחיש לא רק את מעמדם המקביל בתחתית הסולם החברתי, אלא גם את העובדה שאפשרויות הקידום שלהם תחומות ומוגבלות, דבר המסומל בכך שהדבר הניצב מולם בעבודתם, הוא קיר. פרט חשוב נוסף הוא, שכּל העבודות שאור עוסקת בהן כדי לקבוע את גורלה – איסוף בקבוקים, שטיפת רצפות ורחיצת כלים – קשורות לניקיון. הדבר מצביע על סוג של עבודות שוליים שתמורתן מועטה ושהיחס כלפי העוסקים בהן הוא כאל ישויות שקופות. ברמה הסמלית מרמז העיסוק בניקיון על סוג של אמונה לא-מודעת בפגימות פנימית ולכלוך אינהרנטי, כאילו שיש בנשיות חטא הגוזר עליה את חובת הכפרה בניקיון סביבתה.

צורת הצילום הייחודית – מצלמה המקובעת במרחב אשר אינה עוקבת אחר הדמויות – יוצרת מצבים שבהם מצויות הגיבורות בשולי הפרֵיים, כשלעיתים נחשפים לעין המצלמה רק חלקים מגופן. הדבר מהווה אנלוגיה לאופן השקוף שבּו מתייחסת החברה לנשים כמו רותי ואור, במקמה אותן הרחק מהפוקוס ציבורי. המצלמה המפגינה יחס שווה כלפי החפצים המסמורטטים במרחב הדירה וכלפי גופן של שתי הנשים, ממחישה את גישתן השלילית של הגיבורות לגופן. הדרך שבּה חושפת ידעיה – בקטעים רבים וארוכים – את גופן הערום של הגיבורות כדבר של מה בכך, הימנעותה מכל התייחסות ארוטית לעירום, והדגשתה את פגמיו, הפרשותיו וחוליו של הגוף הנשי, תורמים גם הם לסימון יחסן השלילי של שתי הנשים לגופן. הדבר בולט במיוחד בסצנת המקלחת, שבּה מנקה אור את גופה ואת בגדיה יחדיו, כמו היה לגוף ולבגד אותו מקום ואותו משקל. באופן ציני, ערכּו וגאולתו של הגוף הנשי מגיעים דווקא מהמבטים החומדים אותו. כך, הסצנה היחידה שמציגה את הגוף הנשי באופן מחמיא היא זו שמצולמת בחדר המלון – כשהצילום שנעשה דרך ראי מרמז שצורת ההסתכלות היא דרך עיניו של הגבר הצופה בהנאה בגופו ובגוף הנשי שלצדו. ההבדל בין שתי הנשים – שהפנימו נקודת מבט גברית שהופכת אותן לאובייקטים – לבין הגבר, המתייחס לאישה שלצדו כגוף בלבד, הוא שהגבר רואה בגוף הנשי אובייקט שיש לו ערך, ששווה לשלם עליו, ואילו אור ורותי מתייחסות לגופן כאל מקור לצרה ולחולי.

למרות הרמיזות ליחסן השלילי של שתי הנשים לגופן ולמיניותן, הסרט מדגיש את אמונתה של הגיבורה בכוחה לבחור בגורל טוב יותר עבור עצמה. אור, המחוזקת מיכולותיה לטפל באמה וגם לעבוד וללמוד, מאמינה עד לרגע השבר שיש לה את הכוח לבחור את הבחור שעמו היא נמצאת. נקודת האל-חזור שבסרט מתרחשת כאשר מתערערת אותה אמונה בשליטה בגורל, ואור חשה שכוחות גדולים ממנה פועלים נגדה, מחוץ ובתוך ישותה. המעבר לתפיסת עולם שבּה היא מקבלת את עצמה כאובייקט ומנסה להפיק מכך את מה שהיא יכולה, מתרחש ברגע שבּו היא מוותרת על שמה – המסמל תקווה – ומקבלת על עצמה שם ההולם את העולם האפל שבּו היא חיה.

למרות שעלילתו של הסרט בדיונית, תופעת ההפנמה של תפיסה מחשבתית הגורמת לנשים לפנות כנגד עצמן – שרירה וקיימת. מדובר בתוצר לוואי של מה שמשדרת החברה הבנויה סביב מודל גברי, ושל האופן הנלוז שבּו היא משפיעה על הפרט בפרסומות סקסיסטיות, בספרי לימוד, ובהחלטות רמות דרג העומדות בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בתחום הזנות, הדבר מתבטא באופן שבּו מאפשרות הרשויות החברתיות את הזנות – מצד אחד, ומצד שני אינן מגנות על הנשים שנגררו לעיסוק בו. דוגמה לכך היא הדרך שבּה התייחסה המשטרה עד לפני כמה שנים – בהנחיית הפרקליטות – לסחר בנשים כאל עבירה שולית, ולא התערבה במתרחש בבתי זונות.

הפנמתן של נשים את הסטנדרט הכפול שמופעל כלפיהן מתגלה באופנים שונים, וגם סרטה של ידעיה אינו חף מכך, דבר המתבטא בסצנת המקלחת של אור. אומנם הסצנה – הבוטה באריכותה – נעשתה, לפי העדויות, תוך התחשבות רבה בשחקניות; אבל עדיין יש משהו מטריד ופוגע באופן שבּו חושפת ידעיה את הגוף הצעיר לעין המצלמה, בעודה מלהקת את הצופה לתפקיד פולשני ומציצני. מבלי לשכוח מוטיבים אומנותיים הבאים להעביר מסר, מדובר בסרט מסחרי, היוצר מצב שבּו נפרצת האינטימיות הנשית לעין כול, במחירו הזול של כרטיס קולנוע. מלבד זאת, מדובר בקולנוע במיטבו, שכּן הסרט מצליח לחרות את רישומו בלב הצופים. ההבנה שהסרט מוביל אליה – שמתחת למעטה חופש הבחירה נמצאות נשים רבות במצב של בחירה מצומצמת ושל פעולה הנובעת מתוך חוסר-אונים, הכרח וכפייה – מחדדת את המוּדעוּת בנחיצות שינוי חברתי כולל.

 

 

פורסם לראשונה בנגה

 

השאר תגובה