גוף קפוא לשון משוחררת

 ראיון עם במאית "המלכה חנטרישה" ישראלה שאער

הסרט התיעודי "המלכה חנטרישה" הוא מסוג הסרטים שנוגעים ברבדים עמוקים של הנפש בעודם מעוררים סוגיות הנוגעות בזהות נשית הניצבת במרקם המתהווה בין עבר והווה, שמרנות ומתירנות. הסרט עוקב אחר שתי נשים ילידות תימן אשר פרצי היצירתיות הסוחפים שלהן מעומתים עם מוסכמות חברתיות כובלות; המשוררת ברכה סרי ששירתה מעמידה דימויים מיניים נועזים, המוצאים את ביטויים בשירים כגון, "אני אלת פריון פסוקת רגליים", ו"ידעתי אלף איש", שהובילו לחרם עדתי כלפיה במהלך שנות השמונים, והפזמונאית נעמי עמרני, הכותבת את שירי האהבה ששר הזמר ציון גולן, מבלי שידעה אהבה רומנטית מעולם.

יכולתה של הבמאית, ישראלה שאער מעודד, בוגרת תואר שני מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, לייצר סרטים הנוגעים בנקודות רגישות ופרובוקטיביות ניכרת כבר מסרטה הקצר הראשון בו היא מראיינת נשים מסורתיות בסוגיה "מדוע יש לשמור על הבתולים לפני החתונה?" בסרט התיעודי הראשון באורך מלא שלה שאער מעודד הולכת כמה צעדים נוספים קדימה ומציגה דיוקנאות נשיים מרתקים המאירים צדדים חבויים במרחב היצירה והתרבות הישראליים. פגשתי אותה כדי לשמוע עוד על הסרט ועל מסע שעשתה ביצירתו.

איך עלה הרעיון לעשות את הסרט?

הרעיון התחיל כסרט על זהות, והרלוונטיות של המסורת והתרבות התימנית בחיים שלי בעידן הנוכחי, כאשר הדור שעלה מתימן עובר מהעולם. מה מתקיים מהמסורת הזאת? אילו גלגולים מנהגים שונים עברו? מה זה אומר עבורי להיות תימנייה מלבד אוכל, שירה וצבע עור? תחילה התמקדתי במספר דמויות בהם של גבר אחד, ורציתי גיבורים מדורות שונים. עם הפיכתי לאם הסוגיות שהעסיקו אותי השתנו. אירוע משפיע אחד שאני זוכרת במפורש זה אחרי הלידה של רומיה, הבת הבכורה שלי, כל הדודות באו כמובן לבקר אותי, ושמתי לב שהייתה שאלה שחזרה על עצמה משיחה בין דודה אחת לשנייה: "האם צעקתי בלידה"? אני לא צעקתי כי הייתי מסוממת מאפידורל, והתגובה לתשובה שלי הייתה "יופי, גם אני לא צעקתי".  עצם השאלה ובמיוחד התשובה העסיקה אותי מאוד. מה הבעיה לצעוק כשכל כך כואב?, זה היווה בשבילי איזה סימן, למופנמות שאצלנו במשפחה היא לא עברה באופן ישי. אף על פי שאותי לא חינכו לזה באופן מובהק, פתאום התחלתי לראות איך זה "קיים באוויר". זה מאוד התחבר לי לעניין עם סבתא שלי שהייתי מאוד מחוברת אליה, ממש כמעט גרתי אצלה. היינו קמות כל שישי בחמש בבוקר להכין פיתות ביחד בטבון. הקשר היה מאוד קרוב. היו לנו ממש שיחות נפש, וכסטודנטית צעירה לצילום, כל הזמן צילמתי אותה, מבשלת ובוררת אורז. רק בחינות, כשהיא הייתה שרה לא העזתי לצלם אותה, העוצמה והאקסטזה שהיו פורצות ממנה הפחידו אותי מאוד. לשעה אחת היא הייתה הופכת לאדם אחר. היא סיפרה לי שכשהייתי קטנה הייתי פורצת בבכי כשהיא הייתה שרה בחינות, והפחד הזה מאוד הטריד אותי והעסיק אותי, למה פחדתי כל כך. המפגש המקרי עם ברכה סרי ועם החוקרת ורד מדר – דוקטורנטית מהחוג לפולקלור מהאוניברסיטה העברית שחוקרת קינות נשים – פתאום חיבר לי הכול והאיר לי הרבה נקודות, ואז היה לי ברור שזהו, אין מנוס זה חייב להיות סרט שמתמקד בנשים.

מה הוביל להתמקדות שלך בדמויות של ברכה סרי ונעמי עמרני?

מה שהנחה אותי זה לעסוק בנשים יוצרות שעוסקות בשירה. מלבד ברכה ונעמי יש את המקוננות, ואת לאה אברהם שמדריכה את מקהלת לירון מהרצליה ומלמדת אותן שיר חינה. היה לי מאוד חשוב שהסרט יעסוק בנשים שעוסקות בשירה. נקודת המוצא והבחירה בשירה הייתה כמובן דרך זה שנשים בתימן הביעו את עצמן – את הכאב שלהן והשמחה שלהן דרך שירת הנשים, שהיו שרות לעצמן או בטקסי החינה, שגם אני כמובן השתתפתי בהם בשכונה, אף על פי שלא הבנתי את המילים. הן שרו גם תוך כדי עבודות הבית. זו הייתה הדרך שלהן לבטא את עצמן, להעביר מסר מאישה אחת לשנייה. הרבה פעמים הן היו מחברות את המילים במקום מהרגע להרגע.

בעצם מדובר בסרט שמתמקד בשתי יוצרות תימניות מתוך התייחסות לנשים תימניות נוספות – האם יש כאן ניסיון לייצר אמירה כוללת על נשים תימניות, או שמדובר בסרט שעוסק בנשים בכלל?

השאיפה שלי בעשיית הסרט הייתה לייצר אמירה רחבה על נשים בכלל, ולא על נשים תימניות. נכון שהסרט מביא נשים תימניות כי אני תימניה, ויש כאן את ה"מסע שלי" לגילוי הנשיות שלי דרך מפגש עם נשים מהתרבות שלי. אבל אין הבדל מהותי בעיני כיום  בין המכשולים שנשים תימניות למכשולים שנשים שגדלות במערב חוות. הפמיניזם התחיל בארה"ב – דווקא בתרבות המערב ממצוקה האישית שנשים חשו למרות שאף אחד לא חיתן אותם בגיל 13 [הפזמונאית נעמי עמרני חותנה בגיל זה, ש.ל.]. הסרט בעצם עוסק בשאלה עד כמה נשים יכולות לבטא את עצמן, בצורה משוחררת פראית כמעט. במובן שברכה מדברת על יחסיה עם אימא שלה ומבטאת סוג של נשיות שלא מקבלת על עצמה את התפקיד שהחברה מייעדת לה. הסרט מציג את האופנים בהן הנשים כן מצליחות  לבטא את עצמן וכמו כן את המקום שהחברה התירה לנשים לבטא עצב, שמחה וכאב ומחדד את המחיר שנשים משלמות על ביטוי עצמי.

האם לחברות שלך בתנועת "קשת הדמוקרטית" וההכרות עם "השיח המזרחי" יש קשר לתפיסה שמביא הסרט?

אני חברה ב"קשת" מעט זמן, אז לחברות שלי אין השפעה ישירה, אבל עצם קיומה של "הקשת" השפיעה עלי רבות. הפעילות שלה כל  שלוחותיה, הפעילות החברתית, המשפטית, האקדמית, הספרותית חיזקה אותי מאוד. כמו כן הלימודים שלי במכון מנדל, בתכנית למנהיגות צעירה בפריפריה יצרה סביבה נוחה ולגיטימציה לצלול לתוך התרבות שלי ולנבור שם ולשאול שאלות. אני חושבת שיש איזשהו קיפאון בשיח המזרחי-אשכנזי. פעם היו אומרים "עיירת פיתוח" היום "פריפריה", במקום "חלש" אומרים "מוחלש". זה נכון להגיד את זה, כלומר להדגיש שזה תוצר של עוולה משהו מחליש אותי, אבל הבסיס נשאר אותו דבר. מה שמעניין אותי זה לא לחקור את יחסי מדכא ומדוכא, שזה חשוב כשלעצמו, אלא לקחת את המזרחיות ולפרק אותה ולראות מה יש בה. כלומר מה יש מאחורי הנשיות התימנית.

חלק ניכר מהכתיבה והעשייה שלי מבקש לאתגר את ה"לובן" הנשקף במוקדי התרבות הישראלית. האם את שותפה לחוויית החסר בייצוגי תרבויות נוספות במרחב הציבורי?

הנשיות התימנית מביאה איתה מבנה ושפה מיוחדת. בתרבות או באמנות הישראלית אין משהו שמשקף את החוויות שעברת בחזרה כי כל הסדרות בטלוויזיה הן תל-אביביות. כל אחד חי ומרגיש את הזהות התרבותיות שלו, וברגע שלא מתעמתים עם התרבות והיא לא נשקפת חזרה היא הופכת למתה. גדלתי ביבנה שהיא רובה ככולה תימנית. אין שבוע שאני לא יוצאת לרחוב שאנשים שואלים אותי אם אני תימניה. ברגע שאני אומרת שכן זה גורר סיפור על תימנים. הרבה פעמים מספרים לי על חברה תימנית לשעבר שמאוד אהב וסיפורים כאלו, סוג של פנטזיה אוריינטליסטית שלא מגשימים אותה בנישואין.

כמי שגדלה הרחק ממקורות התרבות האתניים המקוריים של משפחתי אני חושבת שממעיטים בחשיבות החיבור למסורת העבר

אני שמרתי על האותיות ח' ועל הע', אחיות שלי מאבדות את ההגייה הזאת בישוב כולם דיברו כך, אבל אחר כך יוצאת מיבנה הרבה בנות שמאבדות את זה. אף פעם לא חשבתי על זה כשגדלתי אבל כשהייתי קומינרית בבת-אל כל הזמן ביקשו ממני תגידי "חלון" כדי לשמוע את הח' הגרונית שלי.

יש בסרט אימאז'ים חוזרים של אישה המלקטת עצים שמייצרים תחושה של דיכוי ועבדות. מה הדימוי החוזר ונשנה הזה מבקש לייצר?

הדמות של המקוששת העוסקת בעבודה סיזיפית התחיל מזה שראתה נשים מבוגרות סוחבות ערמות של עצים להדליק את הטבון לעשות פיתות. האימאז' מעביר את הבדידות שבאיסוף ערמת הזרדים מול הכביש הסואן, ואת המסורת של העבר מול המודרנה. מחר שוב תלך הדמות באותו כביש. מבחינתי יש בדימוי הזה אמירה על המחזוריות שמוצגת גם בסרט ביחסים בין אימא לבת של חוסר יכולת להשתחרר.

מה הם מקורות ההשפעה הקולנועיים שלך?

במהלך הלימודים בתואר הראשון שאבתי המון כוח מהקולנוע האיראני ממירה נאיר ופרג'נוב  ואפילו מקוסטריצה על ניסוח שפה ויזואלית קולנועית שמנסחת קודים תרבותיים בצורה ייחודית.  בארץ הושפעתי מאוד מהבמאי שרון עמרני ז"ל, מ"לקחת לך אישה" של רונית ושלומי אלקבץ וממדמוני ואופק שכולם הביאו מורכבות, את התוך של האדם והאישה המזרחים, ופרצו את הדימוי החזותי הקולנועי השגור והפלקאטי. אני בחיים לא אשכח את פעם הראשונה שראיתי את "שחור" כשהוא יצא, את הסצנה שכל המשפחה חוזרת יחד מבית הכנסת בשבועות ושופכים מים אחד על השני בשכונה, זו הייתה הרגשה מאוד חזקה שפעם ראשונה ראיתי את עצמי על מסך הקולנוע, איזה עצמי שהכרתי שהוא אני.

אחרי הקרנת הבכורה ישבתי עם ברכה סרי ולא הפסיקו לגשת אליה אנשים, בהם דמויות מוכרות כמו דויד גרוסמן, ולהחמיא על הופעתה ועל כך שהצליחה לרגש אותם בשיריה, איזה תגובות קיבלת את?

אחרי ההקרנה עצמה די התחבאתי – מעמדים כאלה די מביכים אותי. שמחתי מאוד לקבל תגובות במייל- זה היה שבוע של אופוריה כזאת, גם אני ואיילת עפרים העורכת החלפנו תגובות במייל ובטלפון מאנשים שקבלנו, גם אם היו ביקורות גם אותם קיבלתי באהבה גדולה והיה לי מעניין מאוד לשמוע אותם. החלק הכי נעים ביציאה של הסרט לאור ובתגובות זה לראות איך כל אחד לוקח את הסרט לכיוון שלו, מתחבר לזה מהכיוון שלו, ולא משנה המוצא או הג'נדר. זה מאוד מפרה לראות איך אנשים מגלים  דברים בסרט שלא חשבתי עליהם בכלל. הנה בכל זאת עניין מההקרנה שלא יודעת עם קשור. מבין פרצי בצחוקים שנשמעו בקהל בזמן ההקרנה, היה פרץ אחד שממש הקפיץ לי את הלב. יש קטע שאחת המקוננות: יונה נגר, מספרת איך היו מכינים את הכלה בליל הכלולות והיו מבקשים ממנה לשים סמרטוט בפה שלא תצעק, וזה יעבור. משהו כזה, וכשהיא אמרה את זה, נשמע צחוק של כמה נשים ספורות – תימניות חלקן מהמשפחה שלי, חלקן נשים מבוגרות אחרות – זה היה צחוק של הזדהות והפתעה, וזה הרגע שהכי שימח אותי במהלך ההקרנה. כי זה עוד דבר שעבר מאימא לבת. בכלל כל עניין ההכנה לחתונה- שנשים מכינות את הבנות שלהן  לכל כך הרבה דברים- לעבודות הבית, לטיפול, אבל דווקא הענייניים הכי חשובים לא מדוברים באותה אינטנסיביות ופתיחות. היו לי שיחות עם חברות חילוניות אשכנזיות, וגם שם אין ממש פתיחות בעניינים האלה – באיזושהי העברה נשית. בנושאים של מחזור ויחסי מין.

מהי עבורך האמירה הפמיניסטית, אם בכלל, שנושא הסרט?

פמיניזם נחשב כלוחמניות יתר, נשים עם אש בעניים וכמובן שורפות חזיות וכל השאר. אז נכון שלפמיניזם יש את הצד של זכויות הנשים שהוא מאוד חשוב בעיני, אבל יש גם את הצד המהותי- של ה- femininity, של להגדיר בכלל מה זה להיות אישה, בתרבות הפטריארכאלית שאנו חיים בה שמשדרת לנו כל הזמן איך אישה "צריכה" להיות, להיראות ולהתנהג. מצאתי בשיח הפמיניסטי המון – פמיניסטיות מרחיבות את גבולות המושג, מערערות עליו, שוברות ויוצקות תכנים חדשים. כי כולנו שבויות בשיח הזה – אמהות, בנות וחברות. האמירה הפמיניסטית בעיני היא הקול הייחודי שנשים משמיעות – איך אנחנו משמיעות אותו, איזה תכנים? היכולת לצעוק, לכעוס. להרחיב את גבולות הנשיות הרגילה.

מה אומרים בבית על הסרט?

אימא שלי מאוד התרגשה ובכתה בהקרנה, וזו תגובה שמאוד שמחה אותי החיבור הזה שלה. זה הפתיע אותי כי הנושאים בסרט אינם  נושאים שדוברו בבית בכלל, וכל זמן עשיית הסרט לא ממש עדכנתי אותה על מה הוא, אלא בקווים כלליים.  בכלל לתכני הסרט נחשפתי דרך הנשים שראיינתי. ברכה בראיונות הראשונים שלנו כשהייתה מספרת לי סיפורים מילדותה היא הייתה אומרת לי בביטול,  אבל את יודעת על מה אני מדברת, כי היא הניחה שגדלתי על החינוך והסיפורים האלה. אז זהו, שממש לא. אני ממש לא ידעתי, אילו סיפורים ששמעתי פעם ראשונה ממנה ומהנשים האחרות. זה דילג דור, ובגלל זה התגובה של אימא שלי שמחה אותי.

מהי התובנה העיקרית שיצאת איתה מעשיית הסרט והמפגש עם ברכה סרי ונעמי שנער?

אם במהלך ההיסטוריה נשים לא ממש יכולות לבטא את עצמן עד הסוף, אז בקולנוע ובספרות נשים שתמיד כן הלכו עם עצמם וביטאו את המאווים שלהן  תמיד נענשו על זה, או שהם השתגעו או שהן מתו – באין ספור יצירות החל מאנה קרנינה, עד המורה לפסנתר. הנקודה החזקה ביותר שיצאתי איתה בסוף הצילומים מהמפגש עם ברכה כאשר הבנתי שלמרות שבחיי עשיתי דברים מטורפים ביותר, ואני עסוקה בהגשמה עצמית ולא עברתי שום דיכוי באופן ישיר כמו שהנשים בסרט מדברות עליו, הגוף שלי ממש לא משוחרר. הוא קפוא. תובנה מאוד מעיקה, ולכן היה חשוב לי להעביר גם את תחושת המחנק בסרט.

"המלכה חנטרישה" בימוי ותסריט: ישראלה שאער מעודד; הפקה: אסנת טרבלסי, טרבלסי הפקות; עריכה: איילת עופרים; צילום: טוליק גלאון, אורון כהן, אמיתי ארנון, אביגיל שפרבר

הסרט הוקרן בפסטיבל סרטי נשים ברחובות בחודש ספטמבר 2009.