איך אומרות מגדר בשפה חזותית חדשה?

עבודותיהן של קרן אפיאס, עדי דוידי ושירלי פרישקולניק בתערכות הבוגרים של הפקולטה לעיצוב HIT

ביום רביעי תיפתח לקהל הרחב תערוכת הבוגרים של הפקולטה לעיצוב HIT במכון הטכנולוגי של חולון. בתערוכה 70 מעצבים מהמחלקות לעיצוב פנים, עיצוב תעשייתי ועיצוב תקשורת חזותית המציגים את פרויקטי הגמר שלהם.
שלוש עבודות שבו את לבי באמירה המגדרית שהן מייצרות:
העבודה "למה ציפית?!" של קרן אפיאס מורכבת מסרטון בין ארבע חלקים, המייצר קריאה מחודשת לתופעות האשמת הקורבן והחפצת נשים. הסרטון של אפיאס מדבר בשפה חזותית חדשה אולם הסיפור שהוא מספר הוא סיפור ישן – המורכב מפגיעה כפולה: פגיעה מינית שאליה מתלווה פגיעה חברתית, כחלק מתופעת האשמת הקורבן.

אפיאס מספרת שהטריגר לבחירת הנושא היה אונס שעברה לפני מספר שנים. מלבד החוויה שהשאירה אותה שבורה ומרוסקת, היה עליה להתמודד עם שלל תגובות שכללו הפחתת חומרת המעשה, הפניית אצבע מאשימה כלפיה כמי שהביא את זה על עצמה, והפצרה שלא תתלונן כדי שלא תהרוס לאנס את החיים.

כשצפיתי בסרטון הוא התחבר לי לתופעה חדשה יחסית בקרב נשים הכוללת חשיפת פרקטית האשמת הקורבן תוך סירוב לשאת באשמה. דיברתי לאחרונה על הנושא בכנס "הטרדות מיניות באקדמיה – קשרים וקצרים" באוניברסיטת תל אביב, בו הצגתי את האופן שבו שכנגד תרבות האשמת הקורבן מתפתחת, בעיקר בעשור האחרון, תופעה של יציאה משתיקה שיתוף בחוויות של פגיעות מיניות שקודם לכן הודחקו מהספירה הציבורית וקריאה לדיון חוזר בהם – זאת כחלק מתהליך נרחב של השבת הכבוד העצמי ומיקום הסובייקט.
אפיאס מדגימה את המהלך הזה של יציאה משתיקה וממקומות של ביוש ובושה. לדבריה, המפגש שלה עם עדויות של נשים נוספות על מקרי תקיפה ואונס, הוביל אותה להבנה שמדובר בתופעה המתבטאת במלחמה כנגד מתלוננות תוך הצגת עדותן כשקרית, וביושן בכל הקשור לעברן המיני.
היא השתמשה בשפה חזותית כדי לייצר הזרה לתופעת האשמת הקורבן על ידי הצגתה באופן אבסורדי ומקביל. באופן זה יצרה סרטון מעורר מחשבה על החיים בתרבות האונס.

עבודה מומלצת נוספת היא זו של עדי דוידי "לא בקטע רע": סדרת סרטוני אנימציה סאטיריים המשלבת קטעי סאונד מקוריים, החושפים סטריאוטיפים שכיחים הנוגעים למגדר ולקהילה ההומו-לסבית בחברה בישראל. הסרטון הראשון בסדרה "מה נשים רוצות" מציג אוסף של קלישאות רדודות אודות הרצונות של נשים.

אהבתי מאוד גם את עבודתה של שירלי פרישקולניק – I AM FEMINIST: שיצרה קמפיין חברתי לעידוד נשים לשייך עצמן לתנועה הפמיניסטית, תוך מיתוג התנועה הפמיניסטית כתנועה צעירה ועכשווית. המיזם כולל שימוש במרצ׳נדייז עם לוגו התנועה – גלויות, מדבקות, קעקועים זמניים, חולצות, מוצרים נגישים וכיפיים, שמטרתם לאפשר לנשים להתיידד עם המילה, ולהפוך את המושג לפופולרי יותר, באמצעות הרשתות החברתיות.
החלק השני של הקמפיין שיצרה פרישקולניק לקידום התנועה הפמיניסטית מתבסס על סדרת סרטונים המראים למה כביכול אין צורך להשתייך לתנועה. סיבה מספר 5 המוצגת להלן "אני אוהבת להיות מכונה לעשיית ילדים". נהדר.


המסר הויזאולי בעבודתה של פרישקולניק משמעותי במיוחד, כחלק ממהלך הנדרש ליצירת קריאה מחודשת של הפמיניזם כמושג ראשון במעלה בהיסטוריה האנושית שצבר יחסי ציבור שליליים. היכולת להשתמש בשפה חזותית כדי לייצר קריאה מחודשת של הפמיניזם מעורר מחשבה במיוחד לאור המטען המגדרי הקיים בשפה העברית הכתובה.

בתערוכה עבודות נוספות המעוררות מחשבה וכן חידושים טכנולוגיים מקוריים. היא תהיה פתוחה בין ה 13/7/16 ועד 27/7/16. בפקולטה לעיצוב: הופיין 63 חולון.

השאר תגובה