תמר הגר – בכוונה תחילה

תמר הגר יוצאת בספרה "בכוונה תחילה" למסע בעקבות אלן הרפר וסלינה וודג', שתי נשים שרצחו את ילדיהן באנגליה של המאה התשע עשרה. הספר כתוב בסגנון מסאי הפורץ, במיטב המסורת הפמיניסטית, גבולות מוכרים של ז'אנרים ומשלב בין רומן בדיוני לספר עיון. העלילה נעה במספר מעגלים מקבילים: מסעה של הכותבת, בעקבות הדמויות ההיסטוריות וחוויותיה ממסע הכתיבה, קורותיה של חוקרת בת דמותה העוברת תהליך של גירושין ופרידה מביתה במהלך מחקר היסטורי הנסב אודות אותן הדמויות, עולמן של הרפר וודג' כפי שהוא עולה מתיעוד היסטורי, ועולמן של שתי הנשים כפי שהגר מדמיינת ורואה אותו בעיני רוחה.

מה גרם לך לבחור לכתוב על נושא המהווה את אחד הטאבואים חברתי המרכזיים במרבית החברות בעולם, נשים הרוצחות את ילדיהן?

הפכתי לאמא לקראת גיל 40. במשך השנים לא הרגשתי שום דחף ללדת או משיכה לילדים של אחרים. כשצפיתי בחברותי מגדלות את ילדיהן, ראיתי בעיקר עד כמה העבודה הזאת קשה ואיך היא גורמת להן לוותר על תוכניות וחלומות. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי לילדים שייוולדו לי, אם אחליט ללדת, שיאפשרו לי לעבור את הימים והלילות בשלום. והרגיזה אותי הציפייה החברתית ממני להרגיש שהילדים שאלד, אם אלד, הם הדבר הכי נפלא שקרה לי. וגם פחדתי, ממש פחדתי, שלא אצליח למלא את הציפיות החברתיות האלה ובו זמנית פחדתי שאם אמלא אותן אאבד את הזהות שלי, את האמביציות שלי, את מה שתכננתי לעתיד. בגיל 38 כשהחלטתי ללדת זה לא היה כי "האינסטינקט האימהי" הופיע פתאום, אלא כי חששתי להחמיץ את ההזדמנות, יותר משפחדתי לשלם את המחיר של ההורות. כל כך הרבה אנשים הזהירו אותי שאתחרט אם לא אהיה אמא. אחרי שילדתי את נעמי ושירה לא הפסקתי להתנגד לדימוי האידיאלי של אמא שמבטלת את עצמה ואת הצרכים שלה בפני הילדים שלה. וכשהן גדלו קצת התחלתי את הפרויקט שהוביל לספר "בכוונה תחילה". דרך הנשים האנגליות העניות שרצחו את ילדיהן במאה ה-19, שהן בו זמנית רחוקות וקרובות בזמן, במרחב, במעמד ובתרבות, רציתי לבחון את האמביוולנטיות שלי כלפי אמהות. רציתי להסתכל דרכן על האפשרות למחוק את הזהות האימהית, בלי לחסל אותה בחיים הפרטיים שלי ובלי שהזוועה שבמעשה תשפיע על הבנות שלי או תיגע בהן. זה לא היה פשוט לבקר במקום הזה של הרצח. למרות ששהיתי שם 10 שנים, התייסרתי לא מעט. במובנים מסוימים הבחירה להתבונן בנושא במסגרת מחקר היסטורי הגנה עלי, כי יכולתי לברוח מדי פעם לבחינת נסיבות חייהן במקום לבדוק את נסיבות הרצח. בדיעבד אני גם לא בטוחה שרצח מוחק זהות אימהית. הנשים שעשו את המעשה  מזוהות איכשהו תמיד עם רצח ילדיהן ולפיכך הן איכשהו תמיד אמהות, כמו אמהות שכולות. זה מין כשוף תרבותי כזה, אקט מגי. הלידה במבנה החברתי בעולם המערבי במאות האחרונות משנה את הזהות של האשה ולא משנה מה יחסה לילד/ה, לקיומו, וגם לא משנה מה יחסה לעולם. הזהות שלה מרגע הלידה משתנה לתמיד. אני תוהה ולא בטוחה אם זה נכון גם לגבי אבות. דוד גרוסמן כתב בשיר על מות בנו: "השכול הוא אשה". אולי בכך הוא מסגיר אמירה תרבותית שהזהות האימהית קיימת גם בריק הזה שמותיר הילד שאבד. אני לא בטוחה שלזה הוא התכוון, אבל זה מה שנדמה לי שאני שומעת. אבל אני צריכה לחשוב על זה עוד.

האם הבחירה בנושא כל כך שנוי במחלוקת מהווה מבחינתך מימוש של חופש לבחון מחדש את מה שאמור להיות מובן מאליו ולהגדירו עבור עצמך, ואולי גם עבור אחרות?

אני חושבת שכן. תפקידים חברתיים ויחסים חברתיים שמיצרים יחסי כוח לא שוויוניים מקובעים, מעוררים בי תמיד חוסר נוחות גדולה, ומכאן שאלות על מערכות של אינטרסים ומי מרוויח מהמציאות הלא הוגנת הזאת. העמדה הביקורתית הזאת כלפי העולם היא לא פשוטה כי היא גם מזמינה אותי לבחון את עצמי כמו שאני עושה  בספר ובחיים. אבל  למרות שאני יודעת כבר הרבה שנים שהמציאות החברתית אינה נטולת אינטרסים ושמישהו מרוויח כלכלית, פוליטית, סמלית מחלוקת התפקידים החברתיים ושמי שמפסיד אלה תמיד חסרי הכוח החברתי, פוליטי, כלכלי, מגדרי (נשים בדרך כלל), אני תמיד מזדעזעת מרמות אי הצדק. אני לא מצליחה להפוך לאדישה. ואדישות כאן היא תמיד אכזרית, אבל גם אמצעי הגנה. המשפט "טוב נו למה ציפית" לא שגור על פי ובליבי. זה הופך את התהליכים האלה של התובנות לגבי אופיה של המציאות החברתית לתמיד קשה, מטלטל, מה גם שאני אף פעם לא יוצאת נקייה, מאינטרסים, מפריבילגיות (אני יהודיה, אשכנזייה, בת המעמד הבינוני, משכילה) כי גם אני בת החברה הזאת, כך שאני בהכרח שותפה למעשים של חוסר צדק במבנה חברתי שמעדיף את הקבוצות החברתיות שלהן אני משתייכת. כשהפכתי לאמא הציק לי שרוצים שאני ארגיש ואעשה כל מיני דברים – איהנה מעבודת גידול סיזיפית, אתעניין בעיקר בתינוקות, ארגיש מסופקת ומאושרת ועוד –  רציתי להבין אם התפקיד הזה הוא באמת ביולוגי. ידעתי שהוא לא. שנים של קריאת טקסטים פמיניסטיים כבר הבהירו לי את זה ובכל זאת הייתי חייבת לברר עוד פעם. הלכתי להיסטוריה כי זה תחום שאני אוהבת וגיליתי שזה מוסד חברתי (ככה כינתה אותו הפמיניסטית אדריאן ריץ' שמתה לא מזמן), בן 200 שנה בערך. גיליתי שעד המהפכה התעשייתית התפקיד האימהי לא היה מקובע ומוגדר ונשים ילדו אך לא בהכרח גדלו את ילדיהן בעצמן בגלל שהמערכת החברתית והמשפחתית הייתה שונה. אבל בסוף המאה ה-18 ובאופן מואץ במאה ה-19 וה-20 יצרו גורמים שונים מערכה חברתית-פוליטית רבת עוצמה (מוצלחת ביותר, דומה בהצלחתה למערכה שבנתה את מיתוס האהבה הרומנטית) שמטרתה הייתה ליצר סוכנות מחויבות לגידול הילדים, כאלה שאפשר להטיל עליהן אחריות וגם להאשים אותן, כדי להפחית את שעור תמותת התינוקות שהיה גבוה (אפשר היה בכלל להתפנות לזה כי בעקבות המהפכה התעשייתית היה יותר כסף ויותר פנאי). ז'אן ז'ק רוסו למשל שכתב את ספרו "אמיל" היה חלק מהמערכה הזאת. בהתחלה זה פעל רק בקרב הבורגנות, אבל כשאלן וסלינה הדמויות שאת חייהן אני חוקרת חיו בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 התחילו להעביר את זה הלאה בכל מיני אמצעים חינוכיים למעמדות הנמוכים. כשגיליתי את זה הרגשתי תחושת רווחה גדולה. או קי, חשבתי, ההתבוננות החקרנית הביקורתית במובן מאליו מוכיחה לי באופן חותך מה שידעתי שהממסד (שמורכב מרשת מטושטשת של מוסדות וסוכנים, רופאים, פסיכולוגים, תקשורת, ממשלות, החברות שלי, הדודות שלי ועוד ועוד) רוצה שארגיש כל מיני דברים ואעשה כל מיני דברים במסגרת היותי חיילת של המציאות החברתית. אבל אני לא חייבת להתגייס. אני יכולה לסרב ולעשות משא ומתן עם הנורמות. קודם כל בזה שאשאל את השאלה למה אנחנו מחויבות ללדת ילדים? אני רוצה לחיות במציאות שבה אין לחץ חברתי להביא ילדים. אני חושבת שיש נשים שרוצות ילדים ויש נשים שלא. וגם זה וגם זה בסדר בעיני. אני גם יכולה במסגרת אותו משא ומתן עם הנורמות לאפשר לעצמי להרגיש דברים שאסור להרגיש, ולהגיד דברים שאסור להגיד ולשפוט פחות נשים שמרגישות דברים אחרים ממה שמקובל כלפי ילדים בכלל, כלפי הילדים הפרטיים שלהן, אם יש להן ילדים וכלפי הסדר החברתי. אני יכולה עוד המון דברים…. ההבנה הזאת והיכולת לערער על המובן מאליו שמייצר מיתוס האמהות היתה מאוד משמעותית עבורי ואיכשהו רציתי להמשיך לחקור את זה ולהעביר את זה הלאה לאנשים/נשים אחרים/אחרות. כתבתי מאמר "אמא וילד בתוך בועה" שפורסם בכתב העת "פנים" ונמצא היום ברשת ואחר פרסמתי גרסה נוספת שלו באנגלית ותוך כדי כך כתבתי את הספר "בכוונה תחילה". ככה ממשתי את החופש שלי לשאול שאלות על מוסד האמהות וגם על התפקיד האבהי. ככה ממשתי את הזכות שלי לענות תשובות מורכבות ולא חד משמעיות ושיפוטיות המקובלות בחברה הישראלית הפרו-נטליסטית וככה התאמצתי  להעביר את זה הלאה לעוד נשים וגברים שלא תמיד קבלו את זה בהבנה. לחלק מהאנשים היה קשה לוותר על מיתוס האמהות. מישהו אפילו קרא באחד הטוקבקים להכניס אותי לכלא.

עם מי משתי הדמויות שכתבת ותיארת בספרך הזדהית יותר, ועל מי ריחמת יותר, האם על הרפר שחנקה לאחר לאחר לידה מזוויעה את תינוקתה כאשר הדקה את בגדי התינוקת בחוזקה, או על וודג', אישה ענייה וקשת יום שזרקה את ילדה הנכה לבאר לאחר שנשאה אותו על כפיה יום שלם, והאם זה השתנה במהלך הכתיבה?

בגלל שרציתי שיח עם אמהות כאלה, התחלתי בזה שחיפשתי אמא שרצחה את בתה/בנה אבל שלא תויגה כמשוגעת. בספר של ג'ודית קנלמן, "מתנדנדות ברוח" שעוסק בדמוי של נשים רוצחות בתקשורת האנגלית של המאה ה-19 מצאתי את סלינה וודג'. בספר יש פסקה אחת על סלינה ונאמר שם שהיא זרקה את הארי בנה לבאר ולטענתה עשתה זאת משום שגבר הציעה לי נישואין אם תיפטר מילד אחד. קנלמן מספרת שהעדים אמרו על סלינה שהיא היתה אמא טובה. סלינה נתלתה למרות עדויות האופי החיוביות האלה. האישור החברתי של העדים שכנע אותי שסלינה היא מועמדת מצוינת לספר שלי. הנה אשה נורמטיבית, ככה חשבתי, מגיעה לרצח הילד שלה בכל זאת. מה גרם לזה? זה היה לפני עשר שנים והייתי בורה גמורה במאה ה-19 ובחיפושי חומרים על התקופה. כתבתי לקנלמן ששלחה אותי לארכיון הלאומי בלונדון. אני מספרת את כל זה כי כשהגעתי לארכיון הייתי בטוחה שסלינה תהיה הדמות העיקרית בספר שלי. אבל מה שקרה היה שמעל התצהירים המשפטים של משפטה של סלינה היו התצהירים המשפטיים של משפטה של אלן הרפר. מצאתי אותם במקרה כי אף אחד לא כתב עליה בשום ספר שקראתי (על סלינה כתבו לפחות בשלושה ספרים, בגלל שהיא נתלתה). צילמתי את המסמכים ליתר בטחון כי זה נראה לי מעניין וקשור, גם היא רצחה ילדה. חשבתי שאולי ארצה להתעמק בעוד מקרה ונסעתי הביתה לישראל. משום שהמסמכים של אלן היו כתובים ברור יותר מאלה של סלינה התחלתי לקרוא אותם ופשוט שקעתי בהם. את המסמכים של סלינה קראתי אחר כך ובהמון מאמץ ועם עזרה של חברים שאנגלית היא שפת אימם והרבה זמן לא הייתי בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה נכתב שם. יותר מדי מילים לא הצלחתי לפענח. הרגשתי שהקושי הטכני מפרק לי את הדמות, שאני לא מצליחה לראות אותה דרך המסך של המילים. המקרה של אלן היה אחר. גם שם זה לא היה קל כי במהלך השנים הצטברו הרבה מאוד מסמכים ועובדות, אבל הקריאה זרמה יחסית ובעיקר התאהבתי באשה שמאחורי המילים. יהיה יותר נכון לומר שהתאהבתי במה שיצרתי מהמילים שקראתי וממה שלמדתי מכל העובדות שאספתי. אלן היתה טיפוס. על פי הסיפור שלי היא רצחה את הילדה שלה בדמדומי הלידה, כשהחיים לצד בעלה, שכנראה היה אלים, נראו בלתי אפשריים. אבל אחר כך היא היתה זו שהתוודתה, שהתעקשה להתוודות למרות שניסו למנוע ממנה. היא חשבה שהיא ראויה לעונש. אחרי שהיא ריצתה את עונשה בברודמור בית כלא לפושעים משוגעים ושוחררה להשגחת אמה ואביה החורג, היא קמה וברחה אחרי שנה והסבירה את נסיבות בריחתה במכתב ששלחה למנהל ברודמור ששחרר אותה לדרכה. למרות שהיא היתה משרתת ענייה, אלן התעקשה לעצב את חייה שלה בנסיבות המגבילות שבהן חיה. סלינה לעומתה נסחפה עם הנסיבות. אני מבינה למה ואפילו לפעמים מבינה אותה, אבל קשה לי יותר להתחבר מהמקום והתקופה שבהם אני חיה לקיום חסר האונים הזה. לפעמים תוך כדי כתיבה הרגשתי שזה לא הוגן שאני מעדיפה את אלן על סלינה, כמו אמא שמרגישה שזה לא ראוי להעדיף ילד אחד על אחר, אבל זה מה שהרגשתי ומשום שהן לא היו ילדות שלי אלא באופנים מטפוריים –חקרתי את חייהן, המצאתי אותן – יכולתי ללכת עם זה. כשאני רגע נעצרת ואני חושבת האם להעדפה שלי היתה סיבה נוספת – למשל הגיל של הילד שמת, או עצם המעשה – אני לא בטוחה בכלל. אני רוצה לחשוב שבשני המקרים הרצח קרה במרחב של אין כוונה תחילה והוכתב הרבה על ידי נסיבות חיים קשות. מה שחיבר אותי לאלן היה מי שהיא היתה בעיני רוחי, מי שבראתי אותה להיות מתוך מה שגיליתי עליה.  אני חייבת להגיד שאלן לא איכזבה אותי גם בהמשך. היא התחתנה שוב, למרות שלא התגרשה, (זה היה יקר מדי ובלתי אפשרי לאשה במעמדה מסיבות בירוקרטיות, משפטיות) עם חייל מקצועי. בטקס הנישואים שנערך באירלנד שם הוצב בעלה העתידי, היא הציגה את ג'ורג' הרפר בעלה הקודם כאביה. היא ילדה ארבעה ילדים ואחרי שבעלה מת והבן הקטן שלה היה בן 19 היא עלתה על אניה והגרה לטורונטו שבקנדה. בגיל 52 היא בעצם התחילה את החיים מחדש. אני לא מכירה הרבה נשים שהיו עושות את זה גם היום.

שתי הנשים מוגדרות כרוצחות, האם יתכן שלא מדובר באמת ברצח: שהרפר הידקה לאחר קדחת הלידה בלא משים את בגדי ילדתה חזק מדי, שוודג' פשוט לא יכלה יותר לשאת את הארי הנכה, בו טיפלה במשך שנים באופן מסור, והשליכה אותו לבאר, באקט של טירוף רגעי?

יותר מפעם אחת חשבתי ששתיהן בעצם חוו התמוטטות נפשית שזאת המחשבה האוטומטית של רוב האנשים בחברה שלנו מול רצח ילדים. דרך ההסתכלות הזאת על רצח ילדים על ידי אמהותיהן אפיינה, כמו שמוכיחים משפטים רבים, גם הרבה עורכי הדין, שופטים ובמדינות שיש בהם חבר מושבעים, גם מושבעים. תפיסה זו ניזונה ממיתוס האמא הטובה שהופנם על ידי המעמד הבינוני והגבוה במהלך התקופה הויקטוריאנית. אימהות נקראו להניק את התינוקות שלהן ולדאוג להן ורגשות אימהיים הוצגו כדחף ביולוגי טבעי שמצוי אצל כל הנשים. קולה של אמא, חיוכה של אמא, אהבה אימהית – כל אלה הפכו לסמלים מרכזיים של יוצרים ויקטוריאנים, אנשי כמורה, פוליטיקאים ודמויות ציבוריות אחרות, ששיבחו את יכולת ההקרבה של האם והציבו אותה במקום של כבוד. רופאים, עורכי דין, שופטים ומושבעים השתייכו למעמד הבינוני והפנימו את המיתוס האימהי לתוך האידיאולוגיה הבורגנית שלהם. במקום להתבונן במשמעות החברתית של רצח תינוקות ובהקשרים שלו, הם סיווגו אותו כתופעה ביולוגית פסיכולוגית, תוצר של הטבע הבלתי יציב של האשה ושלחו אימהות שרצחו את ילדיהן לבית משוגעים במקום לכלא. אגב לא הרבה השתנה מאז. גם היום הכרעות של שופטים מושפעות בעיקר ממצבן הנפשי של אמהות ופחות מהקשרים חברתיים של מעשה הרצח. לא רציתי לבחור את הפריזמה החברתית המקובלת הזאת באופן אוטומטי ולשער ששתיהן היו משוגעות. עם זאת אפשר אולי להניח שהמחשבה האיומה שאלן מזכירה בעדות שלה היתה סימן לאי שפיות זמנית. הרופא שבדק אותה לאחר הרצח לא הניח ככה, כי קוד ההתנהגות שלה מולו היה תקין והיא לא הראתה שום תופעות נוספות שנהוג היה לקשר לסוג כזה של הפרעה או שיגעון. אבל נאמר שהוא טעה. בית המשפט תיקן את הטעות הזאת ושלח אותה לברודמור, בית סוהר לפושעים משוגעים ובדרך למעצר בכלא טונטון. המסמכים של הכלא ושל בית המשוגעים מראים שבמהלך המעצר והאשפוז אלן היתה שפויה. מה שאני מנסה להגיד שמעקב פרטני אחרי העדויות המשפטיות לא מאפשר להכריע ולכן אני חושפת את התהיות שלי בספר לגבי מצבה הנפשי במהלך הרצח, אבל לא מכריעה. לגבי סלינה המצב דומה. ייתכן שהלחצים הכלכליים והאפשרות להינצל מהם באמצעות הנישואים, בלבלו עליה את דעתה. חלק מהעצומות שקראו להמרת עונש המוות שנגזר עליה במאסר הצביעו על האפשרות הזאת. אבל גם במקרה הזה אי אפשר לדעת ואני מנסה בספר להראות כיצד נסיבות החיים והמצוקות יכלו להביא גם אשה שפויה לבצע את המעשה. ובכל זאת אני לא מוותרת על האפשרות של מהומה נפשית גדולה. אני חושבת שמה שחשוב לי בעיקר זה לשאול שאלות על המובן מאליו ולא לקבל באופן אוטומטי את היפותזת השיגעון הרווחת שהתבססה ועדיין מתבססת על ההנחה שרק אמהות שיצאו מדעתן הורגות את הילדים שלהן. במציאות של אלן וסלינה זה לא היה נכון. היסטוריות חברתיות יודעות לספר כי רצח תינוקות היה תופעה מוכרת באנגליה של המאה ה-19. למשל רצח ילדים היווה רבע ממספר מעשי הרצח המתועדים בלונדון של לפני מלחמת העולם הראשונה. בחלק ניכר מהמקרים שהגיעו לבתי משפט הרוצחות היו נשים. בין 1856 ל-1875 למשל 90% מהנשים שהגיעו לאולד ביילי באשמת רצח, הואשמו ברצח הילדים שלהן. רוב האמהות הרוצחות היו ממעמד נמוך וסבלו מעוני, אלימות ודיכוי. ובתנאים כאלה המתחים שעורר הטיפול בילדים היו לעיתים בלתי נסבלים. כשאני עוקבת בעיתונים אחרי סיפורי רצח ילדים היום אני חושבת שזה נכון לעיתים גם לגבי המציאות היום, בעולם המערבי השבע, לאור קריסת מדינת הרווחה. אבל זה סיפור אחר.

 

אחד מתוצרי הלוואי של המעקב אחר מסען של שתי הרוצחות הוא מעקב אחר משפטה והוצאתה להורג של סלינה וודג', האם אפשר להגיד כי במובן מסוים הספר עוסק בשלילת חייהן של נשים, החל מגזר דין מוות, המשך בגורל אכזר ובלתי אפשרי כמעט של נשים מהמעמד הנמוך באנגליה של המאה ה-19 והמשך בחיים הנוחים לכאורה של נשים חופשיות במאה העשרים ואחת, שריק קיומי סובב את עולמן?

אני חושבת  שהספר מנסה לא לתת לדברים כותרות. הוא מראה את המורכבות של חייהן של נשים (ושל גברים גם, אפילו שפחות) אז והיום. אני לא הייתי אומרת שלילת חייהן של נשים. אני לא חושבת למשל שחייהן של המספרת היא אני ונועה הדמות הבדויה של האקדמאית הם ריקים מבחינה קיומית. בספר אני מראה איך המסע בעקבות אלן וסלינה נותן משמעות, מזמין אותי-את המספרת לחשיבה מעמיקה על חיים של נשים בכלל וקשה לתאר את זה כריק קיומי. ואלו נועה חיה את החיים כפי שהיא היתה רוצה לחיות אותם עם הרבה זמן פנוי לעצמה, למרות ההתייסרות שלה מול הויתור על בתה. הספר גם מציץ על רגעים של חיבורים משפחתיים של נועה ושלי ומראה שהניכור גם כשהוא קיים, הוא לא קיים תמיד, כמו שהאהבה המשפחתית הסוחפת לא קיימת תמיד. העולם הוא גם וגם. וזה נכון אגב גם לגבי אלן וסלינה למרות שחייהן היו קשים הרבה יותר. אני בטוחה שהיו להן גם רגעים טובים. אני מנסה לתאר את זה בספר, למשל כשאני מתארת את הריקוד של סלינה עם מאהבה החדש או את החיבה שלה להארי או את ההתאהבות של אלן בבעלה ג'ורג' הרפר. אני חושבת שגם במקומות שלנו נראים היום חשוכים, איומים, יש חיים.

החיים כחוקרת מעומתים בספר עם החיים כאם, תוך התמקדות בקושי של שתי האפשרויות לדור בכפיפה אחת, אחת השאלות היא אם החיים כחוקרת הם אומנם מימוש של חופש, שכן מהספר עולה שמושא המחקר עצמו הוא מורבידי, כלומר, האם יש אפשרות שהמוות הוא דווקא בחיים של מחקר אקדמי, עובדתי ויבש?

אני חושבת שהאקדמיה עם כל הבעייתיות שלה ויש המון בעייתיות היא הזדמנות נפלאה לאנשים ונשים מסוימים שמעוניינים בכך לעסוק בהוראה, מחקר וכתיבה. נשארתי באקדמיה כי אני אחת מאלה שאוהבות מאוד ללמד, ללמוד דברים חדשים ולכתוב.. עם זאת קשה לי עם העובדה שהאקדמיה שוכנת במגדל השן והיא מין מקום מנוכר לכל מי שאינו נמנה עליה.

זה נובע חלקית מכך שהאקדמיה היא ארגון שמקורו בימי הביניים ובמובנים רבים היא מתנהלת לדעתי עדיין כמו ארגון פיאודלי. היא היררכית מאוד ומשמרת מנגנוני כוח ותיקים באמצעות ההכשרה, השיפוט, התארים ועוד. בעשורים האחרונים היא הפכה גם למנגנון קפיטליסטי שבו שולטת כלכלת השוק, שבו הסטודנטים הם הצרכנים ואלו המרצים-חוקרים הספקים והחבור בין שתי תפיסות עולם מקשה על הפעילות של חוקרים-מרצים בכל מיני אופנים. כשאני אומרת את כל זה אני חוטאת בפשטנות יתר כי אפשר להגיד הרבה על האקדמיה ומה קרה במהלך המאה ה-19 בעקבות תפיסת הקדמה והנאורות, אבל אני לא אכנס לזה כאן. בגדול אני אוהבת את האקדמיה ויש לי המון טענות אליה ואם היו נותנים לי הייתי הופכת אותה למשהו אחר. אני מנסה בהוראה שלי, במחקר שלי ובכתיבה שלי להוריד אותה ממגדל השן. אני למשל מאמינה שצריך לחקור דברים רלבנטיים למציאות החברתית שלנו. השיח על אמהות על כל צדדיו הוא מאוד רלבנטי ומבט בקורתי עליו מאפשר קול לדברים שהם בדרך כלל מושתקים. כמובן שמשום שהנושא הוא מורבידי מלכתחילה יהיו אנשים שלא ירצו לקרוא אודותיו. אבל זה נכון גם לגבי הרבה דיונים פוליטיים וחברתיים. יש הרבה אנשים שלא רוצים לקרוא על הצדדים הקשים-הרעים-הלא נעימים של הקיום. בין כך החיים קשים, הם אומרים, אז למה לסבול עוד. יש לי סימפטיה לנקודת המבט הזאת. גם אני רוצה לא לדעת, לא לראות ולבלות על חוף הים של אי יווני. אבל אני חושבת שנקודת המבט הזאת היא בגדול בעייתית משום שאסקפיזם (למי שיכול לברוח ויש כאלה שבגלל מקומם החברתי לא יכולים) בסופו של דבר, מראה לנו ההיסטוריה, לא הואיל לאיש. אבל זה לא מספיק להיות רלבנטי. יש לי הרבה חברים שמחקריהם הם רלבנטיים אבל ממש לא נגישים, בגלל הז'רגון, בגלל הטעון המפותל. אני לא רציתי לכתוב ככה ובמובן הזה אני מסרבת לתכתיבים המוסדיים שדורשים מה שכינית "מחקר אקדמי עובדתי ויבש" כאינדיקציה למחקר אקדמי איכותי. רציתי שהרבה אנשים יוכלו לקרוא את הספר, רציתי באמת לשוחח איתם באמצעותו, להראות להם מה חשבתי, כמו שאני עושה עם סטודנטים. הספר מבחינתי הוא מנגנון של שיח שמאפשר מפגש מופלא. לכן כל מי שניגש אלי ואומר/ת שקרא-קראה ואהבה כי…. כל כך משמעותי/ת לי. האמת הפמיניזם בשנות ה-70 80 באקדמיה האמריקאית כבר קרא תגר על הכתיבה האקדמית המנוכרת ויש טקסטים מאוחרים יותר שנכתבו אחרת גם בשדה של מחקר איכותני ומיקרו-היסטוריות. אז אני הולכת בדרך שסלולה כבר על ידי אחרים. הבחירה הזאת עלולה לעורר שיח לא פשוט עם גורמים באקדמיה. בינתיים התגובות הן ממש חיוביות, ואני מרגישה שבמחלקות השונות מחכים להכניס כבר שיח אחר שייתן מקום לדיבור ישיר ואמיתי ויצירתי עם קהל קוראים רחב יותר ושייתן גם יותר מקום לחוקר עצמו שנעלם מהרבה מאוד טקסטים האקדמיים, כאילו הוא/היא לא כתבו אותם. "בכוונה תחילה" פותח את הצוהר לשני הכיוונים האלה.

הבחירה לא להביא ילדים החלה לעלות בשנים האחרונות לשולחן הדיונים ויש גם מחקרים המדברים על ההתחרטות להביא ילדים לעולם. כפי שאת רואה זאת, עד כמה האימהות היום מובנית כאידיאל?

מדהים אבל היא מובנית עדיין כאידיאל למרות שצריך להכיר בכך (ואני שמחה מאוד על כך) שיש יותר ויותר מקרים של משא ומתן עם האידיאל הזה. עדיין בישראל מעודדת הילודה יש מעט נשים שבוחרות לא להביא ילדים לעולם ויש מעט נשים שמצליחות להתמודד טוב ובהצלחה עם הבחירה הזאת בלי להרגיש שהן מותקפות על ידי הממסד, משפחה, חברים ואנשים ברחוב. עדיין בישראל יש מין הרגשה של קיבוץ שהילדים של מישהו הם הילדים של כולנו ואלה שלא רוצות ללדת פוגמות בגודל "המשפחה". וזה בגלל שעדיין בישראל חושבים שהורות זה האושר הכי גדול ומי שלא מרגיש אותו רוב הזמן יש בו משהו פגום. ולכן אנשים שרוצים לדון באי הרצון שלהם בילדים או בחוסר ההנאה שבהורות חושבים פעמיים אם כדאי לאור המתקפה החברתית הצפויה ורובם בוחרים לא לדבר על זה. השתיקה שלהם ושלהן, שהיא ממש מובנת, מתחזקת בלי דעת את האידיאל שמדיר אותם ואותן. ככה עובדים מנגנונים של השתקה. לגבי התחרטות על הבאת ילדים לעולם. אני יודעת שיש אנשים שמנסחים ככה את יחסם להולדה ולגידול הילדים ומי אני שאציע ניסוח חדש. אין לי ספק שיש אנשים שמוצאים את עצמם בהורות יותר וכאלה שפחות. אני יודעת שהפתעתי את עצמי כשהפכתי לאמא מכמה בחינות: היה לי קשה, אבל פחות קשה ממה שחשבתי לוותר על עצמי כל זמן כשהן היו תינוקות, וגם גיליתי שהורות זה לא ויתור על הכל (המיתוס אומר שינוי עדיפויות, שינוי דרכי חיים, הקרבה וכו'), כי עשיתי דברים שרציתי, כולל להתרחק מהבית ליומיים כל שבוע כדי לעבוד במכללה. וכבר 12 שנה אני מגלה רגעי הנאה מהילדות שלי ואת האהבה שלי אליהן. זה עדיין לא אומר שלא היו לי חיים נפלאים בלי ילדים. וזה לא אומר שאני לא מהרהרת לפעמים בחיים האלה שיכלו להיות. באופן כללי יש לי וכוח עם כותרות ויש לי הרגשה תמיד שכותרות חונקות אותנו בטח במציאות מורכבת כמו הורות-אמהות. הן טובות מאוד למאבקים פוליטיים, אבל פחות להתדיינות אמיתית וכאובה עם החמקמקות של החיים. אני חושבת שההחלטה להיות הורה, ההחלטה לא להיות הורה, מלווה אצל הרבה אנשים בכל מיני סוגים של מחשבות, שחרטה משני הכיוונים היא בטח חלק מהם. ואולי הקולות האלה החדשים שאת מדברת עליהם מאפשרים להעלות את הקולות האלה אחרי שהושתקו כל כך הרבה זמן על פני השטח כדי לפחות לתהות על האידיאל.

ספרך מתמקד באנגליה, האם את רואה את הבניית האידיאל הזה כמערבית, או שיש בכך מוטיב אוניברסאלי?

לא מאמינה שיש משהו חברתי-תרבותי שהוא גם אוניברסאלי. על פי תפיסת עולמי מבנים חברתיים ונורמות הם פרי של מקום, מרחב, זמן, תרבות, מעמד וכו'. מצד שני ניתוח בתוך הקשר מחייב להגיד שהתרבות המערבית היום הוא כמעט בכל מקום והאתוס האמריקאי-אירופאי השתלט על הרבה מקומות על פני הגלובוס. אורחות החיים, תפיסות העולם, המיתוסים המרכזיים והנורמות הנגזרות מהם הם חלק המציאות של אנשים ונשים גם בארצות שאינן משתייכות אוטומטית לתרבות המערבית. אבל לא הייתי מניחה מראש שמה שקורה בישראל הפרו-נטליסטית קורה במקומות אחרים. בבירות אירופה למשל יש יותר ויותר נשים צעירות שבוחרות בחיים ללא ילדים. אני אישית מכירה כמה נשים כאלה.  גם לנסיבות החיים יש הרבה כוח. מהגרות עבודה עוזבות ילדים לשנים רבות. הן חיות בנפרד מהם וחלקם חיות חיים מלאים. מצד שני הן מחוברות לגמרי לנורמה שמכתיבה להן לדאוג לילדיהן והן נוסעות לניכר כדי למצוא עבודה ולספק לילדים שלהם אוכל, קורת גג, השכלה סיכוי לעתיד. מבחינת התרבות המערבית הן מתנהגות באופו פרדוקסלי: הן דואגות לילדים שלהן אבל כדי לעשות את זה הן מתרחקות מהן והנוכחות האימהית בעידן האינטרנט (בהנחה שיש לכולם נגישות לאינטרנט) הופכת לוירטואלית. נשים מהקבוצה החברתית שלי מרחמות עליהן. אני מרחמת עליהן ובו זמנית תוהה אם זה הרגש הנכון, אם לא כדאי לא להניח דברים אוטומטית אולי כדאי לשאול בלי לשפוט. מהגרת עבודה אחת שעבדה אצלי דברה בהרבה אהבה על הילדים שלה, אבל היו לה חיים מלאים בישראל והיא לא רצתה לחזור הביתה בהכרח, בכל מקרה היא לא גילתה את אותה מצוקה שאני חושבת שהייתי מרגישה אם הייתי מתרחקת מנעמי ושירה ואת אותה שמחה שסוף סוף אני נאלצת לחזור הביתה. אבל אני חושבת שהיא היתה אמא מצוינת במציאות החברתית שלה וחלק ממה שהפך אותה למצוינת היתה העובדה שהיה מישהו אחר שדאג לילדים, שהיא לא ילדה אותם ונטשה אותן שהיא הרגישה אחריות. כמו נועה למשל, בהנחה שגבריאל היה אבא מעורב מאוד. הגרסה הזאת של אמהות שעוזבות אחרי שברור שיש מישהו שידאג לילדים, נראית לי ממש לגיטימית.

ועוד דוגמה מחקר של ננסי שפר יוז אנתרופולוגית אמריקאית בעיירות פחונים בברזיל הראה שבתנאים של עוני נוראי, שבו חרפת רעב, מחלות קשות ומוות בטרם עת, אמהות מזניחתו ילדים חלשים ונותנות להם למות מרעב. לטענת האמהות ילדים פסיביים, חולניים או ילדים עם עוויתות סובלים ממחלה ואין להם סיכוי לשרוד. גם במקרים שבהם הרופאים והאחיות בבתי החולים מציעים טיפול ומוכנים לעזור, האמהות מתעלמות מההצעות ו"ממיתות" באמצעות הזנחה את הילד/ה. על פי שפר יוז הן לא שונאות את הילדים ולא מגלות כלפיהם אלימות אקטיבית, אלא נמנעות מלגשת ומתעלמות מהבכי, בעצם מוותרות עליהם מראש. במידה והילדים שורדים (מה שלא קורה בדרך כלל), הן אוהבות אותם כמו את הילדים האחרים.

מה שאני רוצה לומר כאן שהתנהגות אימהית מושפעת מהנסיבות החברתיות, התרבותיות ואני מאמינה שגם אידיאלים לגבי התנהגות אימהית ראויה צומחים בתוך הקשר ואמורים לשרת את המבנים החברתיים, בדרך כלל את הממסד השליט, את ההגמוניה. .

יש פער עצום בין שתי הנשים קשות היום של אנגליה במאה ה-19 לשתי החוקרות העצמאיות הפועלות במאה העשרים ואחת, ועדיין, התחושה שמעלה הספר היא עד כמה רחוקה הדרך לשחרור, גם היום.

אלן וסלינה הן אמנם נשים אמיתיות. אבל משום שהעדויות על חייהן הן חלקיות ונדרשתי להשלים אותן על ידי הרבה קריאה של היסטוריה חברתית, משפטית, פמיניסטית וגם הרבה תובנות אישיות שלי ודמיון. האם ככה הם היו באמת? אני לא יודעת. הרבה פעמים הן התחמקו לי ואני חושפת את זה לא מעט בספר. זה קרה בעיקר כשפתאום גיליתי עוד מסמך ששינה לפחות חלקית את הפרשנות שלי למה שהן היו. אני חושבת שמה שבניתי, אלה דמויות שיכולתי לחיות איתן, לשוחח איתן, להבין אותן לפחות חלקית. ככה שההשקעה שלי בהן הפכה את חייהן חלקית לדומים לשלי. אני גם חושבת שלמרות שמעמדן של נשים השתפר, עדיין יש הרבה רגעים של דיכוי במציאות שלנו. יש לזה לא מעט עדויות בחיי היומיום שצפה ועולה בתקשורת, אבל גם בהרצאות מלומדות באקדמיה ובשיח בתי קפה בין נשים. הפרמטרים של הדיכוי הן רבים והם קיימים גם בחיים הציבוריים וגם בחיים הכי פרטיים בתוך הבתים. בגלל זה לדעתי היה לי קל להזדהות עם אלן וסלינה, למרות המעמד השונה, התרבות השונה, המרחק בזמן ועוד. מתישהו אני כותבת: "הרי אני ואלן היינו באותו צד של המאבק עם עוד מיליוני-מיליונים של נשים. והמאבק הזה עדיין לא נגמר, ולכן זה בכלל לא נכון שאני ואלן חיינו בעולם אחר. חיינו באותו עולם. היא פחדה מהכעס של ג'ורג' ואני פחדתי מהכעס של אמנון, ושתיהו התאמצנו לא לעורר את הכעס הזה והרגשנו מולו חסרות אונים כי יותר מדי פעמים נכשלנו. אני חייתי בתקופה יותר טובה מכיוון שעברו יותר ממאה חמישים שנה מאז תחילת המאבק הפמיניסטי הגלוי. במובן מסוים אלן היתה אחת הקורבנות של דיכוי הנשים, ובזכותה אני חייתי יותר טוב." (75) מתוך תפיסת עולם כזאת נבנית המון סולידריות גם עם נשים שחיו במאה ה-19. מתוך תפיסת עולם כזאת אפשר ללמוד זו על זו וגם זו מזו. אלן וסלינה הן בו זמנית הפרויקציה שלי, אבל גם אחיות שלי, אחיות רחוקות אבל אחיות.

הספר, המסתיים בדמותה של החוקרת החוזרת מאנגליה ועוברת בנסיעתה ברכבת תחת מנהרה חשוכה, העלה אצלי תחושה של מסע לשאול. עם איזה תובנות חזרת?

אני אנסה להציג כמה תובנות, למרות שבטוח יש עוד הרבה, במהלך השנים הרגשתי שאני כל הזמן נוגעת במשהו חדש. לפעמים הוא נשאר ולפעמים התחמק לי. הספר ניסה לייצג ברוחו מרקם של חיים וזה תמיד חמקמק.

אחת התובנות היותר מבהילות מבחינתי היתה הקלות הבלתי נסבלת של רצח ילדים על ידי אמהות. משום שהכל מתרחש במרחב הפרטי ומשום שיש הרבה קושי וייאוש בשנים הראשונות של הגידול ונשים מתארות רגעים קשים לא מעט: בכי מתמשך שלא נגמר, בדידות גדולה, תחושה של חוסר אונים ועוד ועוד, מפלס האלימות יכול לעלות ומעשה שיכול להיעשות מתוך ייאוש קשה רגעי בשנייה יכול להפוך לרצח, לא מכוון, אבל גם לא מתוך אי שפיות, פשוט מתןך הקושי של החיים-המציאות. ואני לא מדברת כאן בהכרח על מציאות של עוני מנוול וגם לא על נשים שהרגישו שהם במלכודת בגלל שמלכתחילה לא רצו להיות אמהות, אבל החברה "הכריחה" אותן ועכשיו הן תקועות עם הילדים ומרגישות רק רגשות שליליים. ממש לא. יש גם כאלה. אני בטוחה. אני מדברת כאן על נשים שיש להן כל מיני רגשות כלפי הילדים שלהן , כולל אהבה גדולה. אבל הרגעים האלה של הבדידות והייאוש עלולים להכריע אותן לרגע אחד ו…. זה הרבה פחות דרמטי, הרצח, ממה שהיינו רוצים לחשוב. בגלל זה אני מאמינה שצריך להסתכל על מוסד האמהות הזה ולחשוב עליו. לחשוב למשל איך מפסיקים לצפות מכולן להיות אמא, איך מיצרים בחירה. אבל משום שאני מאמינה שגם בחירה באמהות לא מגינה על נשים מפני רגעים קשים, אני חושבת שמעבר לסיפור של הבחירה צריך לחשוב איך לא מיצרים כאלה ציפיות חונקות; איך מחלקים את ההורות ואיך מיצרים מבנים חברתיים שיעזרו יותר לאמהות בתחילת הדרך (כי אלה הרגעים הקשים); איך לא משאירים, אמהות לבד  אחראיות יחידניות לתינוקות. טרום המהפכה התעשייתית, טרום המשפחה הגרעינית, ילדים גדלו ביחידות הרבה יותר גדולות, והאחריות התחלקה. אולי זה המפתח? אני חושבת על זה לא מעט. יש לי עדיין רק תשובות מעורפלות. אבל אולי עצם השאלות שעולות לא מעט לא רק בספר שלי אלא גם בספרים אחרים יתנו בסופו של דבר אפשרויות חדשות.

תובנה נוספת היתה שברגע שאת אמא, לפחות במציאות החברתית שחקרתי, אי אפשר לחזור להיות לא אמא. אפילו רצח לא מבטל אמהות. יש משהו במעשה, במוסד שמשנה את הזהות החברתית, באופן שכבר מופנם פסיכולוגית שהוא לא ניתן להתרה יותר.

גיליתי גם שמיתוס האהבה האימהית הוא חזק מאוד מאוד ושגם אמהות שרוצחות את ילדיהן לא מתחמקות ממנו במחשבה החברתית סביבי וגם במחשבה שלי. יותר קל לנו להניח שנשים שרוצחות את ילדיהן או מתחרטות שהביאו אותן לעולם, אוהבות אותן בכל זאת. אני לא בטוחה שזה נכון. אני חושבת שבמציאות החברתית יש נשים שלא אוהבות את ילדיהן, אבל האהבה האימהית, ששונה בעיני מההקרבה האימהית שכבר שואלים עליה שאלות קשות זה זמן, מתקשה לתת את עצמה לבחינה ביקורתית.

ועוד תובנה שידעתי קודם, אבל חוויתי מאוד חזק במהלך כתיבת הספר, שגם כשאת ביקורתית ולא מוכנה להשאיר אבן על אבן, אם תהיי מספיק כנה עם עצמך תגלי שאת בת תקופתך וחברתך, שאת שופטת אוטומטית, גם כשרציונאלית את לא מקבלת את השיפוטים של עצמך. גיליתי איך כל הזמן אני חייבת לנהל משא ומתן עם הפטרונות שלי, השיפוטיות שלי, האוטומטים שלי. זה אף פעם לא נגמר. לפעמים זה נורא מעייף. בספר זה נחשף ביחסים שלי עם נועה הדמות הבדיונית שהמצאתי, אבל גם עם דמויות אחרות. עם נועה היה לי קשה במיוחד, למרות שעבדתי על עצמי.

והנה עוד תובנה אחת: שבחרתי לחיות חיי משפחה נורמטיביים ולמרות שיש לי לא פעם חלומות להיות נועה, שמשאירה את בתה בחזקת האב וחייה חיים חופשיים יחסית, או כל גרסה אחרת של אשה שפועלת עם פחות מחויבות לאחרים, למשל אשה שבוחרת לחיות ללא ילדים, זה לא מה שאני רוצה. אפילו שמחויבות זה הרבה פעמים משהו מעיק, יש לכך עבורי הרבה רווחים שאני לא מוכנה לוותר עליהם, אפילו ברגעים שנדמה לי שהייתי רוצה. בסופו של יום אני שמחה שיש לי את המשפחה הספציפית שלי עם כל המורכבות. וכשאני כותבת את זה אני לא יכולה לחשוב שהנה השמעתי את הקול של הממסד, הנה מוסד האמהות שוב עבד עלי. אולי, אבל אולי לא. איך נדע?

ותובנה אחרונה שחייבים מתישהו להישלף מהמאה ה-19 ולהפסיק להתייסר עם הדמויות שלך, כי יש חיים מעבר לספר..

אין לי ספק שהבחירה במושא החקירה שלך דרשה ממך אומץ עצום, במיוחד בחברה הישראלית המובנית סביב משפחתיות. איך קבלה הסביבה הקרובה והרחוקה יותר את בחירת הנושא, את הכתיבה ואת יציאת הספר לאור.

קודם כל לא הרגשתי שאני אמיצה. זה מה שעניין אותי לחקור ופשוט צללתי לזה בהפסקות. כשסיפרתי לאנשים מה אני חוקרת, שאלו אותי הרבה פעמים אם לא קשה לי. היה לי קשה לפעמים, אבל גם היה לי מעניין. לא דברתי הרבה על ההשוואה עם החיים היום, בדרך כלל דברתי על המאה ה-19 ועל אלן וסלינה העניות וזה נראה מספיק רחוק כדי שזה לא יעורר תהיות, לגבי ההסתכלות שלי על אמהות במאה ה-21. ככה אני משערת הגנתי על עצמי תוך כדי הכתיבה משיפוטים וממבטים מנוכרים של אנשים שפחות הכירו אותי . ככה לא הייתי צריכה לשמוע את המשפט: איך את יכולה להשוות בכלל, ששמעתי כשהוצאתי לאור את הספר. תוך כדי המסע באנגליה כדי לחפש אחרי הצללים של אלן וסלינה במקומות שבהן הן חיו, התקשיתי הרבה פעמים להגיד לאנשים מה אני חוקרת. שם הרגשתי שזה שאני חוקרת רצח ילדים אולי אומר עלי משהו. מוזר כי אלה היו אנשים זרים שלא באמת היה אכפת לי מהם ובכל זאת זה הלחיץ אותי. ברגעים האלה בן הזוג שלי שנסע איתי היה זה שדחף אותי לשאול. זכור לי פאב אחד בכפר הולדתה של אלן שממש לא רציתי להיכנס אליו כדי לא לשאול עליה. אבל בסוף שאלתי ואף אחד לא הרים גבה. האנשים סביבי, חברי, פשוט נסחפו איתי לסיפור. הם ידעו שיש לי יחס מורכב למוסד האמהות כי היו לנו שיחות על זה. הרבה מחברותי לא תמיד חיו בשלום עם דמוי האמא הטובה וניהלו אותו שיחות, חלקן קרובות לשלי. בעקרון נראה לי שכולנו מקיפים את עצמנו באנשים שדומים לנו בתפיסת העולם, שמוכנים לשיח על דברים דומים. אבל ברגע שמתרחקים נשמעים קולות אחרים. חברה פחות טובה יכלה להגיד משהו כמו, אני מרחמת על הילדות שלך. מה הן יעשו כשהן יקראו את הספר. חשבתי שאולי הן צודקת לא בעניין הרחמים, אלא בעניין הקושי להתמודד עם אמא כמוני ששואלת שאלות כאלה. באחת הביקורות ברשת המבקרת האשימה אותי במניפולציה וטענה שאני משתמשת באלן וסלינה כדי להוכיח את התיזה שלי שאמהות זאת הבניה חברתית. אני לא חושבת שהיא צודקת לגבי המניפולציה אבל אין ספק שהגעתי לספר מתוך המחשבה שמוסד האמהות הוא הבניה חברתית. אבל כולנו כותבים מתוך העמדות ופילוסופית החיים שלנו. אלה היו קולות מרוחקים. בני המשפחה שלי וחברים תמכו בי. חברות שלי ובן הזוג שלי קראו טיוטות והגיבו. בן הזוג שלי לא תמיד הסכים עם הניתוח של האמהות שלי עצמי. הוא טען שאני אמא אינטואיטיבית יותר ממה שאני מתארת. אבל זה היה דיון לאורך שנים והסכמנו לא להסכים. הבנות שלי שהן בנות 12 היום עוד לא קראו את הספר. אחת מהן דיברה בהשקה ואמרה שהמסעות האלה באנגליה היו לה מאוד משמעותיים כי איכשהו זה הפך לפרויקט של המשפחה כולה. אני חושבת שבגדול לא כתבתי מתוך תחושה שאני אמיצה או קוראת תגר על המציאות החברתית, למרות שידעתי שאני עושה את זה מתוך הכרות עם הספרות. אבל יש הבדל בין לדעת לבין להרגיש. אני חושבת שאם הייתי הולכת כל הזמן עם ההרגשה שאני עושה משהו חתרני זה היה מפריע לי מפחיד אותי. ובמשך עשר השנים שכתבתי לא פחדתי  ולא ריחמתי על הילדות שלי. וזה הפך את הספר לפרויקט אפשרי.

השארת תגובה