משורר מחפש בית

ספר שיריו הרביעי של מתי שמואלוף, "האסון מתחיל בארוחת עסקים", שיצא לאור בהוצאת נהר ספרים, מתווסף למדף המתארך והולך של שירת מחאה – המחברת בין המרחב האישי לבין המרחב החברתי

ספר השירה הארספואטי של שמואלוף בוחן את מעשה היצירה כמקום חליפי לתחושות הזרות שמקרין המרחב החברתי על הדרים בשוליו. המבט הרפלקסיבי הטמון בשירים האגודים בספר ניכר למן ההתחלה בשמו של הספר, הלקוח מתוך כותרת שיר העוסק בחוויית הכתיבה עצמה.

הָאָסוֹן מַתְחִיל בַּאֲרוּחַת עֲסָקִים

וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת

מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה

וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה

וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת

וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן

מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.

שמואלוף מבטא את הדיסוננס בחיים בסביבה בה לכסף תפקיד מרכזי, אל מול המקום האישי בו הרגש מבקש למצוא ביטוי באמצעות הכתיבה. הארוחה, הנמצאת במוקד השיר והספר כולו, איבדה את מקומה המסורתי, כמקום מפגש משפחתי-חברי, ומתוארת כאתר למפגש עסקי, הנושא זרות ותחושת אסון.

בשעה שהחיים במרחב הנע במסלול ניאו-לברלי, המתואר בדימויים של ארוחה עסקית או פסגה רעילה של קדמה, מייצרים תחושות של זרות ופליטות המתכתבות עם המתרחש בספרה הפוליטית, הכתיבה מצוירת כמושא לכינוס מחודש של תחושת העצמיות האובדת, מהניכור שמייצר המערך החברתי הקפיטליסטי.

החיפוש אחר תחושת בית בתוך השפה, מתוך זרות הנושאת שורשים חברתיים, עובר כחוט מקשר בינות לשירים, המחברים בין האישי – לחברתי ולפוליטי, בין הכאן-ועכשיו לדברים שמקומם בעבר, ובין זכרונות אישיים, להזדהות עם קהילות מודרות, כמו למשל "תימני כנרת", המצוינים בשיר "הִגַּרְתִּי לַמְּדִינָה הַלֹּא נְכוֹנָה":

 

הִגַּרְתִּי לַמְּדִינָה הַלֹּא נְכוֹנָה

נוֹסְעוֹת לִרְחוֹבוֹת, לֹא שׁוֹכְחוֹת אֶת תֵּימָנֵי כִּנֶּרֶת,

לִבֵּנוּ פְּעִימָה בְּתוֹךְ מִשְׁפַּחַת

שִׁירָה שֶׁלֹּא נֶעֱצֶרֶת בְּתוֹךְ תַּרְבּוּת לֹא-

מֻבְטֶלֶת, מְשֻׁעֲמֶמֶת, שַׁמְרָנִית וַעֲצֵלָה.

 

תחושת האסון באובדן הבית, וחוסר השייכות מתורגמים בשירי הספר לפירוק והרכבה מחודשת של דימויים, הבאים לידי ביטוי בשורות כמו: "אַךְ מְכוֹן וַיְצְמַן הוּא לֹא מְכוֹן לִוּוּי / לְרַעְיוֹנוֹת סוֹצְיָאלִיסְטִיִּים", או "צִיַּרְתָּ אֶת עַזְמִי בִּשָׁארָה כְּמוֹ סַנְטָה קְלַאוּס /ו ְהוּא יוֹשֵׁב כְּמוֹ סוֹקְרָטֶס בְּקַטַר". דימויים אלו פועלים לייצר שיוכים חדשים למקומות ציבוריים ודמויות היסטוריות, באופן המנפץ את מבני הכוח המוכרים, ומבנה אותם מחדש שינוי המערך ההגמוני המוכר.

מסע החיפוש אחר בית שאותו מתארים השירים בספר אינו צולח; המקום היחיד בו מתוארות חוויות של שייכות ותחושה של בית הוא בשירה עצמה, המתוארת כמעניקה משמעות, מקום וחיים. דוגמה לכך ניתן למצוא בשיר "יִהְיוּ לָנוּ בָּתִּים בַּשִּׁיר אֲבָל לֹא הָיָה לָנוּ שִׁיר בַּבָּתִּים", בו השירה מדומה לבית שלם על חדריו: "יִהְיוּ לָנוּ מִטְבָּחִים בַּשִּׁירָה… / יִהְיוּ לָנוּ שֵׁרוּתִים בְּשׁוּרָה/ הִנֵּה מַתְחִיל בִּנְיַן צַוָּאַת הַמִּלָּה".

השירה מתוארת כמאפשרת לא רק את חוויית בית, אלא גם ככזו שיש בכוחה להעניק מזור לפצע ופגיעה. כך, בשיר "בַּטֶּבַח הָאַחֲרוֹן הִפְגַּנְתִּי, וְאַתָּה?", המקום אותו מעניקה השירה מדומה לבית חולים של ממש, כאשר המנגנונים הספרותיים שבשירה, המטפורה והדימוי, מדומים לאמצעים טיפוליים:

זֶה לֹא פָּשׁוּט לְהַכְנִיס פָּצוּעַ

לְבֵית הַחוֹלִים שֶׁל הַשִּׁירָה

כְּשֶׁאֵין תַּחְבּוֹשׁוֹת מֶטָפוֹרָה

וַאֲחָיוֹת שֶׁל דִּמּוּי.

אין זאת רק שהכתיבה מעניקה בית של מילים לחוויות האבדן והאסון השזורים בספר, אלא שמתוך הכתוב עולה כי יש בעצם ההקראה של השירים בכדי לעורר חיים. על כך ניתן ללמוד מתוך השיר "יֵשׁ מִלִּים בְּעִבְרִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם לְשׁוּם שָׂפָה":

 

יֵשׁ מִלִּים בְּעִבְרִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם לְשׁוּם שָׂפָה

גְּוִיּוֹת מְשׁוֹרְרִים,

מֵתוֹת-חַיּוֹת בַּדֶּרֶךְ לְהַקְרָאָה

"שִׁיר עֶרֶשׂ דְּוַי לַתַּרְבּוּת הַחַיָּה

מֵתָה שֶׁנּוֹלֶדֶת"

צָרִיךְ לָקַחַת אֶת מִי שֶׁאַחֲרַאי עַל הֶרֶג גְּבוּלוֹת הַשִּׁיר

וְלָתֵת לוֹ פְּרָס סִפְרוּתִי עַל שִׁירַת הָאֵימָה.

 

בשיר זה משורטטת הדרך למפגש הקראת שירים כמקום המסמן מעבר בין תחושת האובדן המתוארת במילה "מתות" למילה "חיות" הנסמכת אליה באמצעות מקף.

תחושת החיות שהשירה מעניקה לכותב אינה נותרת חבויה, היא רואה אור ומייצרת חיבור בין שמואלוף לקוראיו, שהם אחיו ואחיותיו למחאה ולשירה – קהילה מדומיינת המצטופפת יחדיו במעטה שמעניק בית שקירותיו, חדריו וחלונותיו עשויים מילים.

השארת תגובה