מה רוצה האל?

ספרו החדש של יצחק בנימיני "צחוק אברהם" (רסלינג 2011) מציע פירוש תיאולוגי מרתק, ורדיקלי לספר בראשית דבר הבא לידי ביטוי בכמה וכמה דרכים. ראשית, האופן בו מוצג הכתוב במתכונת של טקסט מקראי, פרשנות צמודה והערות שוליים, מייצר חווית קריאה מעניינת המחברת בין טקסט מקראי קדום להגות עכשווית.
שנית, הספר, שתחילתו בסיפור הבריאה וסופו בסיפור עקדת יצחק, מייצר היפוך בתפיסות בסיסיות של המקרא; כך למשל, האופן בו הספר מציג את האל ואת אברהם כבלתי מושלמים פותח פתח לבדיחה. וזו, גם אם יש בה אלמנט התעללותי, הינה כתמיד משחררת.

בריאתו של האל

ההיפוך הפרשני ניכר כבר בפתיחת הספר בפרק "בריאת האלוהים" – שאינו מתמקד, בדומה לפרשנות המסורתית, בבריאת האדם, אלא מתייחס בראש ובראשונה לבריאתו העצמית והראשונית של האל את עצמו, באמצעות אמירתו "יהי אור", ולמשמעויות שהאל מייחס למעשה הבריאה. האל, על פי בנימיני, מבדיל את עצמו מהכאוס – המקום הטרום דיבורי ההיולי שאין בו הבחנות והבדלות, ומייצר עולם שהריבוי שבו מתאפשר באמצעות יחסים בינאריים בין אור לחושך, נקבה וזכר, מים עליונים ומים תחתונים.
מושג ההבדלה, המתאפשר באמצעות השימוש בשפה, הופך מרכזי להבנת בריאתו של האל את עצמו, את העולם ואת האדם.


הטוב הרע וההבדלה

באמצעות בריאת העולם והאדם האל מחלץ את עצמו מבדידותו; האמירה "וירא… כי טוב" מתייחסת לפיכך לאקט ההבדלה בין אלוהים לסביבתו, ומאפשרת לקיים את מערך היחסים בין האל לבין העולם.
באופן מעניין, הטוב והרע אינם נתפסים כערכים מוסריים במובן המסורתי של המילה, אלא כמושגים המציינים את מידת ההיענות לתשוקה האלוהית לייצר הבדלה, המאפשרת לאל לכונן זהות ושיח מול עולם ואדם.
לפיכך, הטוב מתקיים בשמירה על קיומו של האחר ועל קיומה של ההבדלה, ואילו הרע נתפס כמקום של בלבול וחוסר הבדלה. באופן זה רצח קין למשל מופרש כמעשה רע בשל אובדן ההבדלה המצוינת בהשבתו של הדם לאדמה.


מגדר אדם ואדמה

מעשה הבריאה, והמתרחש בעקבותיו, מובנה בספר כמיתוס שבמרכזו מאבק סמוי בין אלוהים לאדמה. במאבק זה האל מייצג רצון, פעולה וכוח, והאדמה המייצגת, לצד סבילותה, כוח פריון עצמי נתפסת כמעוררת את זעמו וקנאתו של האל.
ההיררכיה הלקאניינית בין האלוהים השפתי הזכרי והאדמה כנקבית וטרום שפתית סותרת פרשנות פמיניסטית בקשר שהיא מייצרת בין האישה לטבע – במקרה זה האדמה. יתר על כן, תפיסת האל כמי שמקנא באדמה ורואה בה אויבת – מייצרת הזדהות עם האל הגברי תוך הנמכת האישה (אולי כניסיון לפתור את הדילמה המופיעה ב"מה רוצה הגבר").

אלא שמבט נוסף מעלה שלא מדובר כאן בתפיסה אנטי-פמיניסטית. העובדה שהספר מציג את המקום האישי ממנו מגיע הכותב, כגבר מזרחי, בין לאב יוצא ארצות האסלאם הולמת תפיסה פמיניסטית לטקסט המכיר במשמעות שיש למיקום (המגדרי, המעמדי והאתני) ממנו הוא נכתב (ראו standpoint theory).
העקרון המסורתי בבסיס הכתוב נושא עימו תפיסה משחררת המוצגת כאופציה לתפיסות תיאולוגיות אחרות. עקרון זה, המאפשר את תפיסת הגם וגם: למשל, גם לנסוע בשבת וגם להגיע לבית הכנסת, יוצא כנגד תפיסה דיכוטומית של המציאות ומאפשר לנוע עם החיים ולממש אותם.
מה שיכול להיתפס כסתירה בין בריאה של עולם דיכוטומי בפרק הראשון, ותפיסת עולם של הצו האלוהי ככזה "שאין בהכרח להיענות לו תמידית, שאין לקיים מידית ותמיד את ציווייו הרבניים, אלא מתוך מנהג היום יום המכבד את ההלכה אך גם יודע להתגמש עמה ובתוכה" (עמוד 105), נפתר באמצעות עקרון הבדיחה – היכולת לצחוק על הדברים. צחוק זה מאפשר את המצב של גם וגם ונותן מוצא לאי השלמות המובנית לקיום האנושי.
למרבה הצער, גם המקום של המסורתי של הגם וגם שומר על אי שוויוניות המגדרית במערך המשפחתי. התפיסה של "היהודי המסורתי, האב מנהיג המשפחה" עבר זמנה.
פרשנויות פמיניסטיות למקרא – אלו הלוחמניות ואלו המפויסות – נדרשות להציג אפשרויות חדשות לדרכי חיים המשלבות בין מסורת ושוויון. בכל מקרה אחר הבדיחה היא עלינו.

השארת תגובה