ליברלית בביתך, רב תרבותית בצאתך

בחינה של רב תרבותיות באספקלריה פמיניסטית מתוך השוואה בין רבינוביץ לאוקין

במבט ראשון ניתן לחשוב שהמושג רב תרבותיות יכול להוות מושג נלווה ומעצים להגות המגיעה מזרמים פמיניסטיים פוסט-ליברליים, כמו פמיניזם שחור, פמיניזם עולם שלישי ופמיניזם מזרחי; שהרי מדובר בתפיסה המדגישה את חשיבותו של המיקום הפרטיקולארי על פני גישה אוניברסאלית, שבקשתה לטשטוש הבדלי זהות ותרבות בין נשים מקבוצות חברתיות ואתניות שונות משרתת את הסדר ההגמוני הקיים. אלא שמבט מעמיק יותר חושף סוגיות פמיניסטיות כבדות משקל בכל הנוגע לדיכוי המתקיים ונשמר בחסותן של מסורות, הלכות דת, ופרקטיקות חיים קבוצתיות. השאלה היא אם בקריאה ליציאה כנגד דיכוי המתקיים בחסות חופש תרבות ופולחן של קבוצות מיעוט, אין אנו פועלות להשכחת מקומה של קבוצת הרוב כקבוצה שקופה שמסווה היטב את הדיכוי המגדרי שבה.

 

במסגרת המגמה הנמשכת לעידוד השנאה והפחד בין העמים, הוציאה תנועת "אם תרצו" קול קורא לתערוכת כרזות בנושא "האפרטהייד הערבי והפקרת זכויות האדם במזרח התיכון"; בתפיסת מציאות מעוות, כאילו מדובר בסוג של בדיחה, מעטרת את כרזת הקול קורא קריקטורה בה נראית כלה ביום כלולותיה הבוחרת, מבין שלושת הנופים אותם מציע צלם החתונה, להצטלם על "רקע כבוד המשפחה"

 

 העמדה הגרוטסקית של תנועת אם תרצו מייצרת מבט מגחך וחסר אחריות על תופעה חברתית, חמורה מאין כמוה. אלא שגם במסדרונות האקדמיה, ובוודאי בממשל, יש כאלו שאינם ממהרים להגיב כראוי – לגנות, למנוע ולהעניש בכל החומרה בכל פעם שאישה מאבדת את חייה בשם עקרון חברתי/תרבותי זה או אחר. להלן רשימה על הנושא שהתפתחה בדף מטלה בקורס של אורנה ששון לוי.

 לאפשר רצח השם רב תרבותיות

באוגוסט 1994התפרסמה ידיעה על רציחתה ביריות של איחלאס (רות) כנעאן בידי אחיה, חייל בסדיר. רציחתה של כנעאן התרחשה בבית המשפחה, ברובע הדרוזי של כפר ראמה ונסבה סביב חייה בארצות הברית ושינוי שמה מאיחלאס לרות.  כמה שבועות לאחר מכן פרסם דני רבינוביץ מאמר המתמקד במה שהכותב מכנה "הדילמה הליברלית" – ההתנגשות בין ערכים מרכזיים כגון קדושת חיי האדם אל מול הנטייה לתת כבוד למי שאינו פוגע בך. בעקבות התגובות הנזעמות למאמר פרסם רבינוביץ מאמר נוסף ב"תיאוריה וביקורת" (1995).

בחלקו הראשון, המאמר מביא, באופן לא שיפוטי, צידוקים לדיכוי מיני ולרצח מנקודת המבט של המדכאים, ושל רוצחים ורוצחים בפוטנציה. בהתייחסות לרצח נשים, רבינוביץ מתאר עולם ערכים על פיו ב"מדד התועלת" ו"ההיגיון עקבי" הרצון לשמר על המקום החברתי והפוליטי של הגברים ועל עתיד חיי המשפחה גובר על מחיר קיפוד חייהן של נשים הנתפסות כמחללות את כבודה.

בחלקו השני, המאמר עוסק במקומות בהם המפגש הבין-תרבותי מייצר דילמות מוסריות. לצד תיאור קצר של תפיסות פמיניסטיות המבקשות התערבות מיידית במקרים בהם מתקיימת הפרה של זכויות נשים (קונר, לינור, הר אבן), המאמר מציג תפיסות המאתגרות חשיבה מעין זו:

  •  תפיסתה של בודי המבקשת לדעת מה ההשלכות האפשריות של ביטולו של הרלטיביזם התרבותי
  • התפיסה של מוהנטי הגורסת שיש להבין אלימות ודיכוי נשים מתוך ההקשרים התרבותיים-חברתיים של חברות ספציפיות.
  • משנתה של מוריסי המוצאת שהתערבות מערבית ליברלית עלולה לסכן את קורבנות האלימות
  • התפיסה של שפר המדברת על התערבות במונחים של פוסט-קולוניאליזם וכיבוש מחדש של העולם השלישי.

תפיסות אלו מגובות במחקרים המצביעים על מקומות בהם התערבות החמירה את המצב, כמו למשל הבקשה לצמצם את מילת הנשים בקניה שהובילה לתגובות נגד ולהתקוממות.

 בחלקו השלישי, המאמר בוחן את שאלת המיקום בהקשר הישראלי, ומצביע על המאפיינים הקולוניאליסטיים והאימפריאליסטים של ישראל ככאלו שצריכים לגרום לה לשקול בכובד ראש כל התערבות במתרחש בחברות ערביות.

בהקשר זה רבינוביץ מציין שני פרדוקסים:

  • בספרה הפרטית, הבחירה לעזור לנערה האומללה משמעה יציאה כנגד התרבות והמסורת המכוננים את זהותה.
  • בספרה הציבורית, פלשתיניות אזרחיות ישראל הרואות בישראל מדינה קולוניאלית משתמשות במנגנוני הרווחה של המדינה, ומבקשות לאכוף את חוקיה, בניגוד לדעת רבים מבני עמן.

לבסוף, רבינוביץ מביע ספק ביכולת להתערב באופן מעשי ואפקטיבי למען קורבנות ל"אלימות נורמטיבית". התערבות מעין זאת הינה לדבריו אישית ותלוית הקשר. בסופו של המאמר מביע ריבנוביץ תקווה זהירה שנשים ערביות תשפרנה את סיכוייהן לחירות אישית ושליטה מלאה יותר על גופן וחייהן. זאת כצמיחה פנימית וללא הסתמכות על מקורות חיצוניים, כפי שמציעה שלהוב-קבורקיאן.

בין רב תרבותיות לאוניברסליזם

בניגוד לרבינוביץ, מאמרה של סוזן מולר אוקין (1998) עוסק בקונפליקט בין מימוש זכויות של מיעוט תרבותי למימוש זכויות נשים מנקודת מבט פמיניסטית. נקודת מבט זו מוגדרת כאמונה שנשים זכאיות לכבוד ולחיים מספקים על פי בחירה אישית באותה מידה כמו גברים. אוקין מתמקדת ברב תרבותיות בהקשרים של זכויות קבוצתיות להגנה על אורח חיים, ולא בהקשר של פוליטיקה המבקשת הכרה בתרבות ייחודית.

אוקין מוצאת שהקונפליקט בין פמיניזם לרב תרבותיות אינו מטופל כהלכה משתי סיבות:

  • ראשית, אין הגדרה מספקת לשיוך קבוצתי והכרה במגדריות של קבוצות.
  • שנית, לא ניתנה מספיק תשומת לב לחשיבותה של המסגרת הפרטית – הבית והמשפחה – בדיונים ברב תרבותיות למרות שזהו המקום בו המנהגים התרבותיים המסדירים את הנישואין, הגירושין, החזקת ילדים וחוקי הירושה, משפיעים יותר על נשים מאשר על גברים.

חששן של פמיניסטיות מפני אימפריאליזם תרבותי מחד, וההתעלמות מחוסר שוויון המתרחש באופן לא רשמי מאידך, הובילו להתעלמות מהקונפליקט בין הגישות. אוקין מוצאת שמרבית התרבויות מבוססות על שליטה בנשים. הדבר עומעם בגרסאות מתקדמות של היהדות, הנצרות והאסלאם, אך קיים בגרסאות הפונדמנטליסטיות של שלוש הדתות. כך גם במסורות ותרבויות רבות באפריקה, המזרח התיכון ובאסיה שהינן פטריארכאליות במובהק. מכאן בקשותיהן של קבוצות שונות לזכויות ייחודיות עוסקות באופן ניכר בתחומים המבטאים אי שוויון בין המינים.

אוקין יוצאת נגד הטיעונים ליברליים לזכויות קבוצות מיעוטים. היא שואלת מהי הזהות האישית שהלברטל ומרגלית טוענים בזכותה, בהקשר של חרדים, ומה יתרונה על פני זהות הנרכשת במערך פחות מקיף ומגביל. בניגוד לשני הכותבים, אוקין סבורה שזכויות היתר של החרדים מזיקים לאינטרסים של ילדיהם. היא שוללת תמיכה בהם מטעמים ליברליים: אפליה המינית כנגד נשים וחינוך שאינו מאפשר מימוש עצמי לכולם.

אוקין גם אינה מצדדת בזכותן של קבוצות שיניחו להן לנפשן כפי שמבקש קוקאתאס. בהתייחסות לדוגמא של נישואי כפייה, היא טוענת כי פרקטיקה זאת עומדת נגד זכויות האישה וצריכה להיות מבוטלת – רצוי בחינוך ואם לא בענישה. בתגובה להגותו של קימליקה, המתנגד למתן זכויות למיעוטים תרבותיים המקיימים אפליה בוטה כנגד נשים, טוענת אוקין שדיכוי נשים איננו רשמי וחלק ניכר ממנו מתרחש בחיק המשפחה. היא מביאה דוגמאות לחיזוק טענתה, כמו למשל תרבויות המנתבות נשים לקבל על עצמן את עול הטיפול בבית על חשבון חינוך והשכלה. אוקין מסכמת בכך שמדיניות ציבורית צריכה לתת ביטוי הולם גם לצרכי החלשים בקרב קבוצות מיעוט. בדיונים על זכויות קבוצה, על נשים לקבל ייצוג מלא, שאם לא כן האינטרסים שלהן עלולים להיפגע.

 

סוגיית הרב תרבותיות מעלה את השאלה אם ליברליזם מהווה מצע אפשרי להשתלבות המושגים "שוויון" ו"שוני" באופן משלים זה לזה.

ללא קבלתה של "פוליטיקה של זהויות", הגישה הליברלית פונה כנגד העקרונות שהיא עצמה מעלה בהעמיקה את אי השוויון החברתי. דוגמא לכך ניתן למצוא בגישתו של רבינוביץ, שעקרון אי ההתערבות שלו מייצב את הסדר הקיים, כפי שמציינת מנאר חסן (1999). משנתה של אוקין חשובה אך איננה מבטלת את הבעייתיות בתפיסה קוטבית, בין מערב נאור ומיעוטים נחשלים, ואת הצורך להתייחס לרוב כקבוצה. דיכוי נשים מתרחש באופן סמוי ובחסות החוק והממשל במשפחות הרוב במערב המחולן והליברלי, גם אם באופן שונה. בעולם הליברלי, המשוחרר כביכול, קיימות פרקטיקות פאן-גבריות המצביעות על השליטה הגברית בסדר היום הציבורי באופנים שונים. משחקי המונדיאל שכובשים את ראשי הכותרות בכל העולם ומגלגלים מיליארדים מהווים דוגמא לכך. השינוי הרצוי יגיע לא רק באמצעות חינוך, ענישה ושלילת זכויות של קבוצות מיעוטים כתגובה לדיכוי נשים, אלא בקביעת חוקים וזכויות תלויות מין באופן גורף, כפי שמציעה לוס איריגאריי (2004).

 

ביבליוגרפיה

אוקין, מ. סוזאן. (1998). "הרהורים על פמיניזם ורב – תרבותיות", פוליטיקה. (גיליון 1 יוני): 9-23.

איריגארי, לוס. (2004). אני, את, אנחנו. הוצאת בבל

חסן, מנאר. (1999). "הפוליטיקה של הכבוד: הפאטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה" מתוך: מין מגדר פוליטיקה בעריכת דפנה יזרעאלי ואחרות תל אביב: הוצאת הקבוץ המאוחד, 267-305.

רבינוביץ דני (1995), "המסע המפותל להצלת נשים חומות", תיאוריה וביקורת 7, (חורף): 5-19.

One thought on “ליברלית בביתך, רב תרבותית בצאתך

השארת תגובה