הפוליטיקה של הזהויות: גלאון, יחימוביץ, לבני ולפיד

בעוד שלושה שבועות, ביום שלישי, ה-7 בפברואר, ייערכו הבחירות לראשות מרצ. מפלגת זכויות-האדם והאזרח, המציינת 20 שנים להקמתה, הולכת לבחירות פנימיות המייצרות הפעם תקווה אמיתית בדמותה של זהבה גלאון המתמודדת על ראשות המפלגה.

בחירתה של גלאון לראשות מרצ נחוצה כדי לסמן לציבור שמרצ הצליחה סופסוף לעשות את הקפיצה בין דיבור למעשה; בין אג'נדה העוסקת ומתמקדת בצורך במרחב חברתי שוויוני – לבין הדגמה של מרחב שכזה באמצעות בחירה במנהיגות נשית פמיניסטית ודעתנית.

שמאל שוויוני חדש?

בהיבט נרחב יותר, גלאון בראשות מרצ מסמנת לא רק שינוי פנים מפלגתי אלא יכולה לסמן שינוי מבורך וכולל יותר בחברה הישראלית – מחברה השייכת לקבוצת המדינות עם מיעוט זעום של ייצוג נשי בפוליטיקה, למדינה עם נשים בעמדות מנהיגות: שלי יחימוביץ בראשות העבודה, זהבה גלאון בראשות מרצ, מסמנות יכולת אפשרית של השמאל לשכתב את עצמו מכתב באופן מוצלח יותר. לאלו יש לקוות שתצטרפנה מנהיגות שטח שיצליחו לעשות מה שעשתה דפני ליף ולסחוף את ההמונים לסדר יום חברתי חדש.

לפיד בדרן החצר?

נכון לעכשיו, השחקן הנוסף שנוסף למירוץ אינו מגיע מתחום השטח אלא מהאליטות השלטוניות הניאו ליברליות. לפיד, אלא אם כן יאמץ את הצעתה של אתי לבני, למפלגת ריצרצ עם ייצוג נשי גברי שווה במספרו, אינו עסוק בקידום נשים, אלא בהדרתן; זאת באופן בו שיתף פעולה מדי שבוע ב"אולפן שישי" בהדרה מכוערת וכואבת של נשים דעתניות ממסך החדשות. יתר על כן, בדומה לאביו טומי לפיד, גם כאן מדובר במי שקודם מחליט לרוץ ואחר כך מרכיב את האג'נדה.

יוסי גורביץ בטור חשוב "מה יש לי נגד יאיר לפיד", מאבחן כי "לפיד היה ונשאר בדרן"; גורביץ מעלה תפיסה אפוקליפטית לפיה לפיד "ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו". יש לקוות שאכן מדובר בחזון בלהות בלבד. עדיין, מדובר בהחרפה בהשתלטותה של תרבות הכלום על מרחבי השיח; אם ניל פוסטמן התריע בזמנו על האופן המסוכן בו החדשות הופכות לאינפוטיינמת, כלומר ערבוב בין אינפורמציה ובידור (information +entertainment), היום נראה כי אנו מתקרבים למצב של פוליטיטיינמת – ערבוב חמור בין פוליטיקה ובידור.

 יאיר לפיד וביבי נתניהו תאומי המערכת?

לבני מול לפיד: האישה האוניברסלית מול ארכיטיפ הישראלי המדומה

המוטיב הבידורי עליו כתב גורביץ שייך למרחב בו החיצוני מקבל מקום על חשבון הפנימי; תופעה המתקשרת לא רק ליאיר לפיד אלא גם לציפי ליבני, ומשקפת נירוזה ישראלית שהינה תוצר של רצון להתכחש לשורשי העבר, לגולה ולגלותיות.

אם נתבונן בקדימה, במפלגתו העתידית של לפיד ובמפלגת שינוי שקדמה להן מדובר במפלגות הקמות יש מאין; ללא היסטוריה, ללא מנגנונים של פעילי שטח, ללא מורשת. כיאה למקומות נעדרי חזון ויעדים ברורים, מדובר בתופעות שלא נועדו לשרוד, אלא מהוות סוג של פרפורמנס במרחב החברתי. כל זאת על חשבון הציבור המשלם על תקוות השווא מחיר יקר.

 

ראו גם

 ‎

5 thoughts on “הפוליטיקה של הזהויות: גלאון, יחימוביץ, לבני ולפיד

  1. זהבה גלאון היתה בין העותרים לבג"ץ נגד התיקון לחוק האזרחות. בגץ בהרכב מורחב והיסטורי פסק ברוב של 6 מול 5 כי אין לפסול את החוק. בייניש היתה בדעת מיעוט. יש אומרים שלא באמת רצתה שיהיה לה רוב. הנשיא הבא של העליון היה בדעת רוב, אמירותיו צוטטו שוב ושוב והוצגו כחזרת הבגץ לעמדה שפויה (או כנסיגה מזכויות אזרח), כקץ עידן ברק-בייניש.
    מה דעתך על הפסיקה?

    1. אני חושבת שהעתירה שלה חשובה שכן התנהלות לפי הוראת שעה, במקום בדרך של חקיקה בעייתית, וכן חשוב מאוד לדברר את נושא הפגיעה בזכויות אדם. בהתחייסות זאת אני גם מקבלת את הטענה של האגודה לזכויות האזרח כי פלסטינים הבאים לעבוד בישראל זכאים לזכויות
      סוציאליות. 

  2. גלאון מייצגת את הקבוצות השבעות והמנותקות בשמאל, ולא את אלה המוחלשות. אותו "שמאל" שעוסק אולי במיעוטים אתניים, אך לא בזכויות עובדים. לא ברור לי איזו בשורה זו בדיוק, אולם בלי ספק זה מבטא את הכיוון שמרצ הולכת בו זמן רב, ומהווה המשך הגיוני לבחירה של אנשי מרצ ביוסי ביילין על פני רן כהן בזמנו, וגם לאחר מכן בג'ומס על פניו. אישית אופתע אם גילאון ינצח, אבל אולי אז עוד יש סיכוי למפלגה הזו

    1. אני מסכימה שמרצ משדרת סוג של אליטיזם וריחוק מהקבוצות שגם אותן היא אמורה לייצג, כמפלגה המקדמת מדיניות של חברה אזרחית מזה שנים.
      כדי שמרצ תהיה מפלגה שמייצגת קבוצות מוחלשות בחברה היא נדרשת לרוויזיה עמוקה. אני חושבת שגלאון יכולה לסמן שינוי נחוץ. אי אפשר להמשיך ולדחוק שוב ושוב את עניין הייצוג הנשי לשוליים  מפלגה המקדמת סדר יום אזרחי לא יכולה להיות מונהגת על ידי נבחרת של שלושה גברים אשכנזים.

השארת תגובה