הקול קול רחל הידיים ידי לאה

לאחרונה יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות הספר "א-מיתיות, צדק חברתי, מגדר ומדרש" העוסק בחיבור בין היבטים מגדריים לסוגיות של צדק במדרשי חז"ל. בין הכותבים בספר: אביגדור שנאן, אלמוג בהר, אסתר עילם, אסתר שקלים, ברכה סרי, דפנה חורב, הנרייט דהאן כלב, יפה בניה, לאה שקדיאל, מתי שמואלוף, נעמה קלמן, רוחמה וייס, רוני סומק, שבא סלהוב, תמי ביטון  ותמר ביאלה. הספר מוקדש לזכרה היקר של  ד"ר גלית סעדה-אופיר.

דברי בספר מתייחסים לסוגיית הצדיקות הנשית בעולם פטריארכאלי, ובוחנים את מקומה של רחל בהקשר זה. להלן קטע מתוך המאמר המלא.

מלאכת צדיקות: נשים וצדק חברתי

בבחינת סוגיות של צדק חברתי ביחס לדמות ספציפית, כדמותה של האם הקדומה רחל, מן הראוי להקדים ולשאול מה מקומם של יחידים בדיון על צדק חברתי – מושג המבטא בדרך כלל תפיסה מערכתית של התאגדות במשפחה, בארגון או בקהילה.[1] צדק, מנקודת מבטן של אסכולות פילוסופיות שונות, הוא מושג חברתי ביסודו, וכמו שטוען יוסי דהאן: "השימוש במושג הצדק כמציין תכונה של אדם יחיד הוא נדיר, יחסית".[2] ואולם בתפיסה המקראית ובמשנת חז"ל הצדק מתגלם בראש ובראשונה בתכונה אישית הבאה לידי ביטויה המלא בדמותם של צדיקים. התגלמות זו, על פי תפיסת חז"ל, איננה רק תכונת אופי אישית המתווה את חייו ואת גורלו של היחיד וסביבתו, אלא ערובה לקיומו של העולם כולו, כמו שאפשר ללמוד מדבריו של רבי אלעזר בן שמוע שמצא כי "על עמוד אחד העולם עומד, וצדיק שמו" (בבלי חגיגה יב ע"ב), או ממסכת סנהדרין, המציינת ש"גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת" (בבלי סנהדרין צג ע"א).

תפיסת המשמעות של הזמן והחיים הטבועה בזרמים רבים ביהדות[3] קושרת את המושג "צדק חברתי" למושג "גאולה", המבטא עולם שצדק חברתי וכלל עולמי שורר בו. לא רק שעל פי המסורת היהודית בכל דור קיימים ל"ו צדיקים נסתרים שבזכותם העולם מתקיים, אלא שלפי דברי הנביאים הצדיק הוא התגלמותו של המשיח ואחד מתאריו: "גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת" (זכריה ט: ט). מכאן ניתן ללמוד שישועתו של העולם כולו היא תוצר מלאכתו של היחיד, שהוא המשיח.[4]

אמונה זו בביאת המשיח – שהיא אחד משלושה עשר העיקרים באמונה היהודית, ככתוב "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" – מחדדת את מקומו ואת חשיבותו של הממד האישי במלאכת התיקון האוניברסלית. אלא שלשון הזכר המצויה בטקסטים המקראיים והתייחסויות של חז"ל מעלים את השאלה בדבר מקומה וחשיבותה של הצדקת במלאכת ההשכנה של צדק חברתי כולל. מכאן גם את התהייה אם המשיח הוא בהכרח גבר או שמא מדובר באישה.

קיומו של חזון מקראי הדן ומתאר את אחרית הימים מבנה את המקרא כנרטיב שראשיתו בסיפור מעשה הבריאה ויצירת אדם וחוה, וסופו בגאולה הנכספת. מכאן שאת סיפור בריאתם של אדם וחוה וחייהם בגן עדן אפשר לראות כנקודת הראשית במסע תיקון אנושי-חברתי שלו שלושה שלבים: תחילתו בהרמוניה נעדרת מודעות, המשכו בדיסהרמוניה, המתבטאת בחוויה של גירוש, אובדן, וסופו המיועד בתיקון ובכפרה מתוך שיבה להרמוניה שתודעה וניסיון בצדה.

סיפור זה של נפילתם הרוחנית והחומרית של אדם וחוה בספר בראשית נוגע בליבתו בשאלות של מגדר, ומרכזיות לו שאלות האיזון בין המינים והתפקידים השונים המוקצים לאישה ולגבר במסעם הארצי. אלא שמקום השבר מרמז על מקום התיקון ומהותו: נתיב הגאולה האנושית – התגשמותו המוחלטת של צדק חברתי כולל – אינו יכול להתבסס רק על מלאכתם של צדיקים, והתיקון האנושי נדרש ותלוי במלאכתן של צדיקות.

רחל בתבנית האם השלישית

הסיפור המקראי מבנה את דמותה של רחל כבת למשפחה פטריארכלית עשירה שבה מקומה של האם, שאינה מוזכרת כלל בטקסט המקראי, נפקד, כאילו מעולם לא הייתה קיימת. מנגד, האב, לבן הארמי,[5] הוא דמות מרכזית בסיפור. לבן מוצג בסיפור המקראי כמי ששולט במשפחתו ובסביבתו ביד רמה, ומוכן לשם כך לרמות ולהונות את כל הסובבים אותו ובכלל זה את בנותיו. הוא אינו עוצר לרגע להתחשב ברצונה ובתחושותיה של בתו הצעירה רחל, אלא מתייחס אליה כאילו הייתה סחורה עוברת לסוחר כאשר הוא מוכן להמיר אותה בשבע שנות עבודה של חתנה המיועד.

עם חתונתה, כבת למשפחה המנוהלת בסמכותו המחמירה של האב לבן, הייתה אמורה רחל להחליף את מעמדה כילדה ממועטת זכויות בסטטוס חדש המעניק לה תפקיד וכבוד רמים יותר של רעיה החיה לצד בן זוגה. במשפחה הפטריארכלית מעמדה של האישה הנשואה אמנם היה נחות בהרבה מזה של הבעל, אבל למרות זו הוא נתן למחזיקה בו הטבות רבות בהעניקו לה בן זוג הזן ומפרנס אותה, מגן עליה ועל כבודה ומאפשר לה לממש את פסגת מעמדן של נשים בבית הפטריארכלי – האימהות.

בפתיחת הסיפור המקראי השיפור במעמדה של רחל נראה מובטח בהסתמך על התבנית המקראית של סיפורי האימהות שקדמו לה ועל זהותו של החתן המיועד. עובדת היותה של רחל "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט: יז) באופן המהדהד את יופיין של שתי האימהות הקדומות – שרה מתוארת כ"יְפַת מַרְאֶה" (בראשית יב: יא), ורבקה מתוארת כ"טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (בראשית כד: טז) – וכן העובדה שבן זוגה המובטח אהב והעריץ אותה – כל אלה יוצרות קשר בינה ובין האימהות הקדומות, ומכאן שמבנות את מעמדה העתידי כאם השלישית והיחידה לשושלת ההמשך.

מבחינת הנרטיב המקראי הדמיון בין רחל לאימהות הקדומות, שרה ורבקה, מייצר סוג של הבטחה נוספת שתמומש עם נישואיה ליעקב; נוסף על השיפור המעמדי המושג באמצעות נישואין והבאת ילדים לעולם,[6] הנרטיב של סיפור הזוגות הקדומים מציע מודל חלופי לתבנית הפטריארכלית, שכן אל מול קיומו המוחשי של האב כבעל הסמכות, נציג החוק ובעל הכוח, הוא מציג בורא טרנסנדנטי המתקיים מחוץ לסדר החברתי הקיים ומעליו. במקום מבנה חברתי שבבסיסו דמותו של אב או בעל השולט בסביבתו מכוח מעמד המוענק לו בחסדי גבריותו, המפגש בין הבורא לאברהם מציע מסע של תיקון אנושי, המבוסס על רכיבים של אמונה בבורא עולם, המתקיים בממד הקיים מחוץ לעולם התופעות, ובחירה מתמדת בין טוב לרע כדרך לכינון זהות.

 במסע זה נשזר בכל אחד מההורים הקדומים – אברהם, שרה, יצחק ורבקה – מוטיב של בחירה אישית המייצרת מהלך של תיקון בעל מאפיינים רוחניים, שהשפעתו חורגת מהממד האישי ונוגעת בממד האוניברסלי. נראה שדמותה של רחל כפי שהיא עולה מהמקרא שייכת לנרטיב זה בכמה אפיונים: ראשית, בניגוד ללאה היא מהדהדת את ארכיטיפ האם הקדומה שהתוו שרה ורבקה בעוז לבה, ביופייה, בנופך הרומנטי הנקשר בה ואף בעקרותה.[7] שנית, בדומה לאבות הקדומים, יצחק ויעקב, היא משקפת את ארכיטיפ הבן הצעיר והמועדף, בהיותה צעירה מאחותה הבכורה לאה ואהובה ממנה.

באופן זה רחל נקשרת לנרטיב המערער את יסודות הסדר החברתי הפטריארכלי הקדום של שושלת העוברת כבדרך הטבע באופן אוטומטי בין אב המשפחה לבן הבכור, ומשמרת ומשכפלת את מורשת האב. במקום מעמד בכיר תוצר של הייררכיה ביולוגית, הנרטיב המקראי בסיפור האבות מציע רכיבים של בחירה אישית ומוטיבים המאתגרים את הנורמות הקיימות המתגלמים בהיפוך בין הבן הצעיר לזה המבוגר. נרטיב מאתגר זה נפתח במעשה הבחירה וההיענות של אברהם, שעזב את בית אביו ופתח בחיים חדשים הרחק ממולדתו; נמשך עם יצחק, שהועדף על פני אחיו הבכור ישמעאל וזכה למעמד מועדף אצל אביו אברהם; ומסתיים עם יעקב, שזכה בסופו של דבר (בתיווכה של אמו) לברכת אביו יצחק לפני אחיו הבכור, עשיו.

גם מדרש סדר עולם רבה ב' שלפיו רחל ולאה היו בעצם תאומות מרמז שרחל היא זו המיועדת משמים ליעקב. המדרש יוצר הקבלה בין צמד התאומות רחל ולאה ובין צמד התאומים יעקב ועשיו, המאששת את מקומה הראשוני של רחל לצד יעקב. דבר זה הגיוני לא רק מבחינת סדר הילודה: הבכורה, לאה, לבכור עשיו, הצעירה, רחל, לצעיר יעקב, אלא גם מבחינה רוחנית עמוקה יותר, המשתרגת בתוך הסיפור המקראי; רחל ויעקב – שהיבטים בסיפור חייהם כגון המפגש המלווה בפרץ רגשות ליד הבאר[8] מעידים על ממד רוחני באישיותם העומד בניגוד להיבטים המציגים את לאה (שהפגינה פריון רב) ועשיו (שהצטיין בציד כנאמר: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה", בראשית כה: כז) באור חומרני וגשמי יותר.

אלמלא מעשה החילופין שעמו הסכימה רחל, מעמדה של לאה היה מקביל לזה של עשיו, שאליו, לפי רש"י, הייתה לאה מיועדת בעצם להינשא. השניים דומים לא רק בהיותם בכורים, אלא בהיותם חריגים ביחס לתבנית ההורים הקדומים; חריגותה של לאה מתבטאת בחולשת עיניה ("וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת", בראשית כט: יז), המודגשת ביחס ליופייה הכפול של אחותה ("וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה", שם); וחריגותו של עשיו מתבטאת בגופניות שהוא מפגין ביחס לאחיו "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה: כז), ולאביו ואמו שיסודות של רוך משולבים בדמותם.

הרצף הנרטיבי הנוצר בשני המישורים – זה של הבית הפטריארכלי וזה של כוח עליון המאפשר להקדים מוטיבים של זהות ובחירה לאלו של מעמד (בהיבטים ביולוגיים ומגדריים[9]) – היה אמור להקנות לרחל מעמד נבחר וכוח עצום הן מבחינה אישית והן מבחינת השפעתה על הדורות הבאים כאם השלישית. לפי המערך התמטי והסטרוקטורלי שייצר נרטיב הפגישה בין רחל ליעקב, תפקידה של לאה היה אמור להיות משני ובשולי העלילה המקראית בדומה לדמותו של עשיו. צדיקותה של רחל, שנתנה לאחותה לאה מקום ראשון מתוך ויתור עצמי, היא לפיכך נקודת מפנה בעלת חשיבות רבה במהלך האירועים, שכן היא משנה את המציאות שהסיפור המקראי מבנה ברבדיו העמוקים ביותר.  תוצרי מעשה החילופין מלמדים שמשמעויותיו מצויות בהקשר של צדק חברתי הן בטווח הקצר – היכולת לקיים מערך שוויוני בהיבטים מגדריים ואחרים בתא המשפחתי; והן בטווח הארוך – בתפקיד הנשי בתיקון החברתי הכולל שמשמעו גאולה.

צדיקה פורצת דרך

כדי להבין את מלוא משמעותה של הטלטלה שרחל מייצרת במעשיה נדרשת התבוננות בנימי דמותה  ומניעיה. מעשה ההקרבה של רחל דורש אומץ ונועזות יוצאי דופן, המבוטאים על פי המדרש במוכנות לשכב מתחת מיטתו של בעלה המיועד ולהעניק לה את קולה ומכאן גם את זהותה. נוסף על הצדיקות, תוצר של רחמים מרובים כלפי אחותה, שלא שפר עליה מזלה שיעקב יאהבה, מעשה ההקרבה הוא פעולה שאפשר למצוא בה ביטוי לרצונה של רחל להיות בת חורין לאחר חיים בבית שבו היחס אל הבנות היה כרכוש העובר לסוחר. בוויתור על הבלעדיות והראשוניות לצד יעקב, רחל יוצרת השהיה בין שתי הרשויות הגבריות שהיו אמורות לפקח עליה במערך הפטריארכלי שבו גדלה; בזכות מעשה ההחלפה רחל מצליחה להתנתק מהמעבר המיידי, המתבצע בחברה הפטריארכלית, מתפקיד הבת, החוסה בבית אביה, לתפקיד הרעיה, החוסה בבית בעלה. העיכוב במימוש הנישואין והעובדה ששני הגברים בחייה מוותרים עליה במובן מסוים, מציבים אותה בסטטוס חדש ונדיר: היא כבר אינה הילדה (של אביה שמכר אותה), ועדיין אינה רעיה (של בן הזוג שהסכים למעשה המכירה ולהשהיה שנכפתה עליו).

עוז נפשה של רחל ויציאתה כנגד הבית הפטריארכלי שגדלה בו באים לידי ביטוי בעוד שני מקרים: תחילה, כאשר היא מקדימה את דברי אחותה הבכירה בציינן יחדיו את נכונותן לעזוב את בית האב:

וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה.

בראשית לא: יד-טז

ואחר כך, כאשר היא גונבת את התרפים מבית אביה עם עזיבתם אותו:

וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים.

בראשית לא: לד-לה

מעשה גנבת התרפים מספק את אחד התיאורים הציוריים ביותר של עוז וגבורת נפש נשית.[10] מדבריו של לבן ליעקב – "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" (בראשית לא: ל) – אפשר להבין שהיה עובד אלילים ושהתרפים היו אובייקט מאגי בשבילו. מעשה גנבת התרפים מנטרל את כוחו של לבן לא רק במובן שאבן עזרא מכוון אליו – "שהיה לבן אביה יודע מזלות, ופחדה שאביה יסתכל במזלות לדעת איזה דרך ברחו" – אלא גם במובן של עוצמה נשית המבקשת לסרס את כוחו של אב דכאני. התיאור בעל המוטיבים הציוריים של ישיבה על גמל שעליו מוחבאים חפצי הפטיש הפאליים והשימוש בתירוץ הנשי של דרך נשים כדי להישאר על הגמל בזמן שהאב מתרוצץ בכל המחנה וממשש כל מיני חפצים מייצר תחושה של ניצחון נשי. מעניין שדווקא מעשה סימבולי זה של גזלת מקור כוחו של האב, שנעשה על דעתה העצמאית של רחל וללא שיתופו של יעקב, מוביל את לבן לגלות לראשונה פן אנושי באישיותו. לא רק שהוא כורת ברית עם יעקב ונפרד ממנו לשלום, אלא שלראשונה בסיפור המקראי הוא מפגין דאגה לבנותיו: "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (לא: נ), ואף מפגין כלפיהן חיבה בנשקו אותן טרם פרדתו הסופית מהן (לב: א).

התחנות ביציאתה של רחל מבית אביה מעידות על רצון לחוות תקופת חירות שבה היא אינה מצויה בחסות האב או הבעל, ומהדהדות את החופש שזכו לו האימהות שקדמו לה. חירות זו נחוצה בכל מהלך שמשמעו תיקון חברתי, שכן היא מדגישה את הממד הרוחני של אנושיות ובחירה כנגד האוטומטיות של כורח טבעי או הכרח ציבורי. כך ניתן להקביל את החירות שרחל זוכה בה לזו של שרה, ששחרורה מתרחש כמו באקראי בתקופת החלפת הסטטוס שלה מרעייתו של אברהם לאחותו בעת ירידתם של בני הזוג למצרים: "וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב: יב-יג);[11] וזו של רבקה, שתקופת השחרור שלה מתרחשת כשהיא עוזבת את בית הוריה ויוצאת למדבר בדרכה לפגוש את בן זוגה המיועד, והפמיניזם שלה ניכר כבר באופן הצגתה את עצמה מתוך הדגשת שם אמה: "בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר" (בראשית כד: כד),[12] וכן באופן שבו היא ממהרת לבית אמה לספר את אשר אירע לה: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ, וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (כד: כט).

מלבד ההקבלה לחופש שמימשו שתי האימהות הקודמות, תחנות אלו גם מבנות את דמותה של רחל כמקבילה לזו של אברהם, אבי האומה היהודית, באופן הדרמטי שדמותו מוצבת אל מול דמותו של אביו הביולוגי, תרח. אלא שיעדו של אברהם עם ניתוקו מהאב ברור: הוא עוזב את העולם הישן שאביו מסמל, ובעקבות ציווי אלוהי מתחיל ללכת בדרך חדשה אל הארץ הטומנת בחובה חזון והבטחה, המבוטאים במשפט שרגע השיא שלו הוא בציווי על עזיבת בית אביו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב: א), ואילו רחל, במהלך שבע השנים (ויש כרש"י הגורסים שבוע[13]) שבין יום חתונתה המיועד ליום חתונתה הממומש, ניצבת במעמד ביניים שבו היא מנותקת מתפיסת העבר שמסמל האב ואילו עתידה עם יעקב נותר מסומן כאופק.

בעקבות מעשה ההקרבה נפתח לפני רחל מרחב של זמן ומעמד חדש שיכול לאפשר לה לכונן את זהותה באופן עצמאי. עצמאות זאת כאמור חשובה שכן נרטיב הגאולה, הנפתח עם התגלות אלוהים לאברהם והבטחתו לו, משלב יסודות אישיים של בחירה העומדים מעל הסדר והמהלך הטבעי והמסורתי של הדברים. ואולם במקרה של רחל הוא גם גובה מחיר כבד מבחינה אישית ומורשתית.


[1] ראו למשל את קביעתו של דהאן: "בדרך כלל, אנו מתייחסים אל המושג צדק כאל משהו המאפיין יחסים בין בני-אדם. צדק יכול לשרור בין חברי קהילה פוליטית, בין חברים לארגון משותף, או … בין אנשים השייכים לאותה משפחה" (יוסי דהאן, תיאוריות של צדק חברתי, האוניברסיטה הפתוחה, [תל אביב] 2007, עמ' 18).

[2] שם.

[3] בנושא זה ראו את ספרו של מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית: ארכיטיפים וחזרה (תרגום: יותם ראובני), כרמל, ירושלים 2001.

[4] אם כי המשיח מקיים יחסי גומלין עם הדור שהוא נמצא בו. ראו למשל את דברי רבי יוחנן במסכת סנהדרין: "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב" (בבלי סנהדרין צח ע"א).

[5] על פי המדרש והמסורת השם לבן הוא בשיכול אותיות נבל, והשם ארמי – רמאי.

[6] שכאמור משני בחשיבותו לזה של הבעל, אך עדיין עולה לאין שיעור על מעמדה של אישה שאינה נשואה או זו שאין לה ילדים.

[7] יעל שמש בוחנת את האנלוגיה שבין רחל לשרה ובין רחל לרבקה בנקודות ההשקה והשוני ומוצאת הקבלות רבות בין רחל וביניהן, כשהעיקריות שבהן הן יופיין, עקרותן ונכונותן לעזוב את ארצן ולעבור עם בן זוגן לכנען. היא מציינת שרחל, כמו שרה, ביקשה להיבנות משפחותה, ושבדומה לרבקה ילדה שני בנים וכמוה ביקשה את נפשה למות (ראו "דמותה של רחל: מרעיה אהובה לאם האומה", בתוך: ש' ורגון ואחרים [עורכים], עיוני מקרא ופרשנות, ט [תשס"ט] עמ' 81‑110). יעל לוין מותחת קווי דמיון בין רחל ושרה וכוללת בהם את צניעותן ואת אופן מותן, ראו יעל לוין, "בדמיך חיי: על לידת בנימין ומות רחל", מבוע, מ (תשס"ד) עמ' 67‑76.

[8] המקום שבו פגש אליעזר את רבקה (בראשית כד: יא-טו) ומשה את ציפורה (שמות ב: טו-טז).

[9] בהיבטים ביולוגיים – העדפת הבכור על הצעיר, ובהיבטים מגדריים – מהמקרא מתברר שאלוהים מעדיף לעתים את הבחירה שעשתה האישה, כמו במקרה של שרה, שם ציווה אברהם לשמוע בקולה.

[10] את גנבת התרפים ניתן להשוות למדרש המתאר את אברהם אבינו שהעז לנתץ את הפסילים של אביו (בראשית רבה פרשה לח סימן יג), אלא שכאן המעשה מתואר במקרא עצמו. יחד עם זאת יש לציין כי קיימות פרשנויות שונות ומנוגדות בנוגע למניע לגניבת התרפים; רש"י סבור שרחל התכוונה להרחיק את אביה מעבודה זרה ואלו ראב"ע הקשה ושאל "ואילו היה כן, למה הוליכה אותם עמה ולא טמנתם בדרך" יעל שמש במאמרה "דמותה של רחל: מרעיה אהובה לאם האומה" [בתוך ש' ורגון ואחרים (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ט (תשס"ט) עמ' 81-110]  פורשת מגוון פרשנויות וטוענת כי"וודאי ביקשה לעשות בהם שימוש לצרכיה שלה" – כנגד כך ניתן לטעון כי אקט הישיבה על התרפים מעיד על חוסר כבוד המבטל את האמונה בהם כאובייקטים מאגים.

[11] לרשימה זו אפשר להוסיף את דמותה של הגר המגורשת עם בנה למדבר.

[12] כאשר העבד מספר את הסיפור מאוחר יותר, הוא מחזיר את הסדר הפטריארכלי, ומקדים את הזכרת שמו של נחור לשמה של מלכה: ו"ַתֹּאמֶר בַּת-בְּתוּאֵל בֶּן-נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ מִלְכָּה" (בראשית כד: מז).

[13] על פי רש"י בדבריו התכוון לבן לומר ליעקב שהוא יקבל את רחל מיד לאחר שבעת ימי המשתה, ולאחר נישואיו יעבוד בעבורה עוד שבע שנים.

2 thoughts on “הקול קול רחל הידיים ידי לאה

  1. פינגבאק: ערב נשים במדרש

השארת תגובה