להתפשט בציבור כאקט פמיניסטי

מאז הפך ים המלח ללוקיישן לסצנת עירום קולקטיבית, עלתה שוב לדיון השאלה אם ניתן לנתק את המשמעות המינית והפוליטית הנלווית לגוף העירום.

בצילומיו, ספנסר טוניק מבקש לממש תפיסה זאת; הוא מציג את הגוף האנושי כעוד צורה בעלת נפח ומשקל, המהווה עוד פרט מציאות בנוף טבע דומם. אולם, יש לציין שלנטרול של אוסף המשמעויות הנלוות לעירום: יחסי הכוח, הבושה, התשוקה וכל מערך הכוחות הפוליטי שנושא עימו הגוף האנושי החשוף, יש מחיר. התמונות של טוניק נעדרות נשמה, בנתק שהן מייצרות בין הגוף לנפש האנושית.

לנתק זה מתלווית חוויה משחררת לחלק מהמשתתפים ומהמשתתפות, ותחושה מאוד בלתי נעימה לאחרים ולאחרות, כפי שעולה מהדיווחים מהשטח. מתברר שקשה מאוד להתנתק ממערך סימבולי ואסוציאטיבי שלם של הקשרים, ולעיתים, להצלחת הניתוק מתווספת תחושה לא נעימה, של אובדן משמעות.

בחזרה לגן עדן – חווית העירום הראשונית

כבר בסיפור בראשית לגוף העירום יש משמעות, ולא סתם משמעות אלא משמעות מונומנטלית. זאת, מאחר וסוגיות העירום הראשוני משמשת לתאר את המעבר מתודעה תמימה וחפה מכל חטא, המאפשרת את השהות העירומה בגן העדן, לתודעה הטבולה בחטא אשם ובושה, המייצרת צורך להסוות את העירום ולהתחבא.

בהתייחס לכך שחלק ניכר ממה שנחשב לאבני היסוד של תרבות המערב קשור בקשר עמוק בהצגה חשופה לעין כל של עירום אנושי בחלל ממוסד של מוזיאונים וגלריות, ניתן לשאול מדוע התפשטות במרחב הציבורי איננה דבר מובן מאליו? האין זה בגדר האפשר לחזור לתמימות הראשונית של גן העדן, ולהרגיש חופשיים בפומבי בחליפת יום ההולדת שלנו? ומדוע לא להתייחס לעירום הנשי ולעירום הגברי באותו האופן?

את התשובה ניתן למצוא בדבריה של חוקרת האמנות לינדה ניד (1990), הטוענת כי מבחינה תרבותית, העירום הנשי אינו נמצא באותו מעמד של העירום הגברי. ראשית, בגלל היחס הכמותי. הגוף הנשי העירום אינו מהווה תמה נוספת, אלא את התמה – הנושא העיקרי בהיסטוריה של האמנות, שזכה לייצוגים רבים מספור במהלך הדורות.

שנית, בגלל מימד התוכן של הייצוג. ניד מדברת על כך שמלבד הצגה של סיפור, תיאור או תמה בעלת משמעות אסתטית, קיים גם היבט סמוי ופטריארכאלי בציוריי עירום נשי, שיש לו משמעויות של רכושנות, כוח והכנעה.

עולם האמנות חיזק במהלך דורות את שטיפת המוח של הפרשנות הדתית הנוצרית שהאשימה את האישה בכל הרע שבעולם, באמצעות הצגת הגוף הנשי כפי שמציין ברגר (1972) כאובייקט פסיבי, הפרוס למבט האקטיבי והרכושני של המתבונן; אובייקט שנועד לענג את העין הגברית המתבוננת בו.

האישה, הורדה, במהלך תרבותי של אלפי שנים, ממעמד של סוביקט לדרגה של אובייקט מחופצן שניתן לנהל, למשטר, ולחנך אותו לציות למערך חברתי כובל. יחס זה של דיכוי סמוי הוא אי הצדק העיקרי עליו מבוסס המערך החברתי והתרבותי בחברות שונות ברחבי העולם.

את מערך היחסים הפוליטי בין הגבר כסוביקט מתבונן פעיל ורכושני לבין אישה כאובייקט פסיבי ונעדר זהות עצמית, ניתן לפרק על ידי יצירה מכוונת של ייצוגים של נשים את עצמן. ייצוגים המייצרים מערך כוח ותפיסה אחרים ניתן למצוא אצל אמניות שונות, החותרות נגד הכפפת הגוף לסדר הפטריארכאלי, באמצעות יצירות ומיצגים הפונים כנגד משטור הגוף הנשי; כמו למשל סיגלית לנדאו הפוצעת את גופה החשוף באמצעות חישוק תיל מול חוף תל אביב, ומייצרת באופן זה ייצוג של הגוף הנשי כמקום של כאב ופציעה עצמית, או ואלי אקספורט במיצג "מכנסי כוח" בו היא חושפת את מפשעתה וצועדת, במעיל עור שחור נושאת מכונת יריה, באופן המאתגר את הייצוג הרווח של עירום נשי כמענג וחלש.

עליא מהדי בשם הכוח הנשי

לא כל אקט של עירום מצליח לייצר קריאת תגר; לשמור על זהות הסוביקט של האישה שעושה בו שימוש ולייצר אמירה. אף על פי כן, התפשטותה של הבלוגרית המצרית, עליא מהדי, מצליחה לעשות זאת; היא מאתגרת את הדיכוי וההטרדה הנשית שהתחזקו במצרים לאחר קץ שלטונו של מובראק, ומהווה אקט מעצים של כינון זהות נשית עצמאית וניכוס המיניות באמצעות מספר פרטי לבוש מתוכננים בקפידה.

alimahadi

בהחלט מעשה אמיץ בחברה שמרנית שבה שיח הצניעות מהווה צורה נוספת לשלוט באישה ולהאשים אותה על האופן המחפצן בו היא נתפסת במבט הגברי.

את תמונת העירום הקבוצתית בבית העם בתל אביב, פרי יוזמתה של אור טפלר, המבקשת להביע תמיכה במהדי ניתן לקרוא כמסר חשוב ומבורך של סולידריות נשית. העובדה שהנשים הישראליות לא הלכו "עד הסוף", ולא ניתן היה לראות את גופן החשוף, חשובה אף היא.

שלא כמו במצרים, בסביבה התל-אביבית החפצת הנשים אינה מתבטאת בשיח צניעות. במקום זאת היא באה לידי ביטוי בשיח מתירני; המקבילה ההפוכה של שיח הצניעות, שאף היא מרדדת את האישה לגוף נעדר אישיות.

תמונת הישראליות מהווה מסר שמשמעו אנחנו איתך, במאבק נגד הדיכוי הגברי הכלל עולמי, ועל כך יש לברך.

14 thoughts on “להתפשט בציבור כאקט פמיניסטי

  1. תמונת העירום הישראלית מהווה מסר של התפשטות מערכים, נורמות ומוסר.

    'הלסדום היינו לעמורה דמינו?"

  2. אולי אני הטמבלית, אבל אשמח אם יסבירו לי:

    -מה בדיוק לא-מחפצן בערווה המגולחת הזו? לי היה נדמה שערווה מגולחת מתאימה בדיוק להכפפות פטריארכליות.
    -מי מהמביטים בצילום, חוץ מחוקרות מגדר נניח, עצר אפילו לשנייה לחשוב על המסר של המצולמת?
    -האם אף גבר שיראה את הצילום לא יביא ביד, תסלחי לי, כי יהיה לו ברור ש"המבט לא מחפצן"? ואם הוא כן יביא ביד, מה בעצם ההבדל בינה לבין אחרונת המצטלמות באתר פורנו חובבים?
    -ולמה כל כך חשוב שהיא כן מראה הכל, אבל זה חשוב באותה מידה שהישראליות השמרניות הצטלמו מאחורי בד לבן?

    בעיניי, הדיון גבה המצח ביומרות המטופשות שמאחורי הצילום הזה מדגים בעיקר פשיטת רגל של השיח בתחום הזה. אני מתבוננת בצילום, ולדעתי הוא ממחיש בעיקר שכ*ס זה כ*ס, לא משנה איך יקראו לו.

  3. אביבה,
    אבל זה כן משנה איך יקראו לזה. לי אישית מאוד לא נוח עם אימוץ הביטוי על ידי נשים.
    כשאת קוראתת לזה כ*ס את מאמצת את המבט הכובש, וברגע שאמצת אותו את כבולה לאופן שבו הוא רואה אותך.
    אני חושבת שההבדל בין צילום זה לצילום פורנוגרפי הוא בהקשר, באמירה שבה המצולמת מייצרת על עצמה.

  4. טוב, אז בואי נקרא לזה ערווה, בסדר? או כל שם שתבחרי. עדיין רואים מה שרואים. ובין מה שהמצולמת מייצרת ומה שהיא היתה רוצה לייצר, או להגיד על העולם, יש מרחק עצום.

    קשה לי להבין מדוע את מסתייגת מהמילים שאני בוחרת אבל לא מהפרקטיקות שהנערה הזו מיישמת על הגוף שלה, החל בגילוח השיער וכלה בצילום המחווה לנערות הזונות של ניו אורלינס ( http://www.soiled-doves.com/ ). מה בדיוק "מנכס את המיניות" בפוזה שלה, בנעליים האדומות, בגרבי הניילון? אני רואה שם ציטוט של אלפי דימויים קודמים שגברים יצרו. ואני רואה נערה נאה בסך הכל, שמתאימה לאידיאל יופי רווח, לא ממש דימוי חתרני.

    ואת שואלת "מדוע לא להתייחס לעירום הנשי ולעירום הגברי באותו האופן?" כי גברים לא מצלמים את עצמם כך וחושבים שיש בזה *אמירה פוליטית*. למעט אולי גייז ( http://www.pitography.com/2010_07_01_archive.html ) שגם אצלם יש, מתוקף ההעדפה המינית, עיסוק במבט הגברי, גם אם הצילומים הם קיטש.

  5. בגלל שהצילום הוא תלוי קונטקסט – הוא אינו נפרד מרצף המשמעויות התרבותיות והחברתיות שהוא קשור אליהן,
    שלא כמו נערות מערביות שלפניהן פתוחים, באופן רשמי (לפחות), מגוון ערוצי תקשורת, לנערה מצרית יש פחות פריבילגיות מאשר לנו והיא חיה בחברה יותר פטריארכאלית – דבר שיש לקחת בחשבון.
    האקט שלה לפיכך אינו דומה ואינו משול לנערה מתפשטת המבקשת לזכות בתשומת לב, כי זו הדרך שהתרבות למדה אותה להשיג תשומת לב. מדובר בלוחמת חרות, המודעת לשיח העירום האמנותי, ומאתגרת אותו מתוך רפרנס לצילומים אחרים. תמונתה מייצרת הזרה. אין כאן אקט של חיקוי המבטל את העצמי של המצולמת ואת המקום שלה כסוביקט אלא אקט מנכיח, באמצעות קריאת תיגר על מוסכמות חברתיות דכאניות כלפי נשים ומיניותן.

    אני חושבת שהשימוש במושג שבחרת מתאים יותר מהשימוש הבוטה שנעשה במושג כ*ס בשיח ה(פסבדו) פמיניסטי שפרץ לאחרונה, בליווי ציור של אבי ההחפצה הנשית האמן השערורייתי גוסטאב קורבה, שיצירתו "מקור העולם" נועדה לענג את העין הגברית.
    "השיח" – שימש לקשר בין נשים אדמה, צמחיה וכו' ומעולם לא היה בו משהו מעצים במיוחד. יתר על כן המילה ערווה מייצרת קישור אסוציאטיבי בין מיניות נשית לבושה – לכן הבחירה בחשיפה יכולה להתפס גם כאקט מעצים של התגברות על הבושה, בכל מקרה יש כאן בחירה בדומה לבחירה להוריד שערות מהרגלים, להוריד גבות ושפם.

  6. עדיין לא ברור לי מדוע, אם היא לוחמת חרות, החירות הראשונה שהיא נלחמת עליה היא החירות לחשוף את גופה (אותה חירות ממש שפמיניסטיות מערביות נאבקות כדי שלא תהפוך מובנת מאליה). אם היא רוצה להפוך לסובייקט היא צריכה להתנהג ככזה. איך גברים הופכים/נותרים סובייקטים? הם לא נותנים את עצמם להצצה. הם המביטים. הם העושים – המצלמים, לא המצטלמים.

    החירות שאני רואה כאן היא לא משחק במגרש האמיתי, אלא בעיקר התרסה ילדותית. אולי חיננית, אבל יש לה מחיר ואין להתעלם ממנו.

    ולגבי הערתך על הציור של גוסטאב קורבה: אם הצילום של הבלוגרית המצרייה אינו מענג את העין הגברית, אני מאיר שטרית. גברים מתגרים מדימויים ויזואליים (ולא משנה כרגע אם זה מולד או נרכש). אין לך דרך להציג להם דימוי ויזואלי נעים לעין של אישה עירומה בלי שיהיה בו פוטנציאל גירוי.

  7. באמצעות הצילום מהדי מנכסת מחדש את המיניות שמופקעת מהאישה הממושטרת, הילדה/אישה הנחשבת טובה במידה בה היא מצייתת למערך החברתי: כלומר מפגינה כניעות.

    הנקודה היא שזה לא משנה מה תשימי עלייך, המבט המחפיץ כבר שם. בדומה לשיח המיתרני, שיח הצניעות הוא שיח מחפיץ, מאשים, וכן, כפי שכתבת,מהדי מתריסה מולו.
    היא אינה לבד, אלא יש גם צילום של גבר עירום בבלוג. העירום שלו עירום המציג גבריות אחרת שיש בה גם רוך ועדינות.
    בדומה לכל דבר אחר מה שחשוב הוא העמדה ממנה מתבצע האקט. כמו ההבדל בין להקרא לדוגמא מזרחית כאקט מקטין, לבין להגיד אני מזרחית כזהות עצמית מכוננת.
    החלשת הנשיות מתרחשת כאשר את מאבדת את המבט מהפנים החוצה, ומאמצת את המבט של החוץ פנימה. בתמונה של מהדי יש הרבה יותר מזה.

  8. שלומית, נראה לי שמיצינו את הדיון, כי את טענות הבסיס שלך אני עדיין לא מבינה (כלומר, אני מבינה אותן תחבירית, וגם את המשמעות הסמנטית של המשפטים, אבל לא מבינה כיצד המשפטים הללו מתקשרים לדימוי המצולם שלפנינו). בכל אופן, תודה לך על השיחה הסבלנית.

  9. אני חושבת שאנחנו תופסות את משמעות הדברים אחרת, כי להבנתי מה שאנחנו רואים אינו מה שאנחנו רואים אלא מה שאנחנו חושבים

  10. Pada pendapat saya..
    tidak patut dia berbuat sedemikian. kerana tubuh dia adalah mahkotanya sendiri..
    tidak patut ditayangkan pada orang ramai.
    bagi umat islam juga adalah haram jika berbuat demikian rupa.tidak dinafikan agama lain juga turut membangkang apa yg telah dibuat oleh dia.
    Berbalik pada ajaran agama islam sudah diajar semasa lahir lagi dibaluti dengan kain putih dan mati juga dikafankan dengan kain putih tanpa menampakkan tubuh mayat itu.

    saya memang keji perbuatan dia dan orang2 yang menyokong dia..

  11. אני מתעניין יותר בדיון שהתפתח כאן, מאשר בפוסט עצמו.
    כי הדיון, יותר מהפוסט, מראה את הקושי להבין שדות התייחסות אלטרנטיביים. לדעתי זה מובן מאליו שהעירום של מהדי מתקיים בסביבה אחרת מהעירום של פרסומות לבגדי ים בישראל. בו-זמנית, אני חושב שהיכולת לראות את החירות הנשית בקונטקסט של השמרנות המיצרית יכול להוות צוהר להתבוננות רב-ממדית בחירות נשית ככלל, גם בתוך החברה הישראלית. יש כאן סוגיה, שאני מרגיש שקיימת אצל אל-סעדווי. היא הסוגיה של חרויות שונות של נשים שונות. למשל, החירות של חרדיות להתעטף ברעלה.
    מה שאני בעצם מנסה לומר, בדרכי המגושמת, היא שאל-מהדי יכולה להיות הזמנה להתחיל להבין חירות ועירום נשי בצורה קצת פחות חד-ממדית ופשטנית משלינדה ניד מציעה.

  12. שלום איתי
    קיים דיון מרתק בהחלט על החירות ללבוש רעלה בקרב פמיניסטיות ערביות. יש גם התייחסות מאוד מעניינת בסיפור של היוצרת סיגלית בנאי, באנתולוגיה "פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" על החוויה של לבישת חיג'אב במצרים.

    אני סבורה שמה שלינד אומרת תקף, יש משהו בייצוגים שנעשים על ידי גברים ועבור גברים אלמנט כוחני, מכניע ואלים, אולם בדומה אליך אני סבורה שהגיע העת לדיון על ייצוגים חדשים של נשיות משוחררת, כולל דיון אודות עירום.

  13. אולי בעתיד נוכל גם לראות את הכוח של נשים בבדסם, של נשים ברעלה, של נשים בכל מרחבי החיים. לא רק כדימויים, בממד הראוותני, אלא כבחירות חיים. אני מקווה לקרוא את הספר הזה, 'פוליטיקה פמינסטית מזרחית' — זה נשמע מעניין מאוד.

השארת תגובה