לדפוק ארוחת יוקרה ולרוץ לספר לחברה

אחת ההתייחסויות הרווחות כלפי העיתונות הינה כאל "כלב השמירה של הדמוקרטיה"; מי שתפקידה לאפשר לציבור לממש את זכותו הדמוקרטית, להפעיל שיקול דעת ולעשות בחירה מעמיקה והולמת, על סמך מידע מהימן.

אלא שמלבד מילוי תפקיד רשמי זה, התקשורת בישראל לוקחת על עצמה לעיתים קרובות תפקיד מקביל והפוך של היות כלב השמירה של ההגמוניה, תוך חתירה לכך שהסטטוס קוו יימשך, העשירים ימשיכו להיות עשירים והעניים ישמרו על מקומם בשוליים, באמצעות הרדמת הציבור ונטיעת צרכים כוזבים.

הכתבה הראוותנית במוסף החג של מעריב שבה תוארה סועדה שעלתה 2,600 ₪ בהזמנת כל מנה בתפריט מסעדת מול ים היא דוגמא לכך; ברור למדי כי המטרה של הכתבה, לא הייתה לבקר את האוכל, שהרי הכותב, שי גולדן, איננו מבקר מסעדות. במקום זאת נראה כי המטרה הסמויה למחצה הייתה בפשטות לנקר עיניים, ולחזק את התפיסה של נהנתנות בזבזנית כסגנון חיים נחשק, ולבסס את תודעת החסר של ההמון.

מה יוצא דופן? מה צריך לעמוד על סדר היום הציבורי?

אחרי תקופה קצרה של התעוררות, בה העיתונות, לראשונה מזה זמן רב, לא הכתיבה את סדר היום הציבורי, אלא עקבה אחר המתרחש בחוצות, יש מי המבקשים להחזיר את הסדר הישן ו"הטוב" שמכתיב הקפיטליזם החזירי, בארוחה במחיר המחזיק סטודנטים רבים למשך חודש שלם.


צריך להיות שבוי של אני כוזב כדי לשתף פעולה עם רעיון מערכת שכזה; בדומה לביצת הפרבז'ה שמתוארת בכתבה כ"סמל הנתק בין הדקדנס ההדוניסטי הבלתי מודע לנעשה סביבו לבין שוועת ההמון ורוחות המהפכה המנשבות," כך גם המסע הקולינרי המפוברק שנגלל בין דפי העיתון.

במציאות שבה הקוטג' הפך למושא דיון ציבורי, בהיותו רחוק מהישג יד, הכתבה במעריב מבקשת לכונן סדר יום שבו הדיון אינו על מוצרי יסוד, אלא על קינוח יוקרתי המוגדר, כ-"פנטזיה הלאומית", ו"החלום של מדינה שלומה". לאנשים סביבי ולי יש חלומות אחרים.

4 thoughts on “לדפוק ארוחת יוקרה ולרוץ לספר לחברה

  1. נדמה לי שלא מדובר באני כוזב אלא במודעות מלאה לכך שלהמשיך למכור לקוראים את השאיפות האלה זה הרבה יותר מכניס מלהלחם על דמותה של החברה הישראלית.

  2. אני מסכימה איתך שזו המגמה של מעריב כאן, התכוונתי לכותב.
    אפשר להבין כמובן את הרצון לאכול במקום יוקרתי, לטעום אוכל משובח, אבל ללכת לכתוב על כך באופן ראוותני כל כך מצריך סוג של אטימות, הלא כן?

  3. אולי היה צריך לקרוא לכתבה "ימי פומפי האחרונים" ולא מול ים. ד
    התיאור מזכיר לי את ימי הצארים או הפאודלים והעיתונאי הוא הואסל שלהם.

השארת תגובה