המזרחי כתרנגול כפרות – מוסף הספרות של הארץ לראש השנה

רומן המכתבים של עמוס עוז קופסה שחורה (1987) מסמן נקודת מפנה בספרות הישראלית, בשל התייחסותם של מבקרי הספרות העברית לגזענות ושנאת המזרחים הגלומה בטקסט. דן מירון התייחס להבניית יחסי הכוח בין מזרחים לאשכנזים שמייצר הספר בייצוג המביש של אנרי סומו: "הוא בסך הכול מרוקאי עני, בן למשפחה מרובת ילדים, מוכה נחיתות והרגשת חוסר ערך. איך יכול להתמודד עם אשתו ובעלה לשעבר וכל האצולה הרוסית הפולנית שהם מייצגים?"; דן לאור ניתח את מאפייני הסטיגמה ביצירה: "בעיצוב דמותו של סומו נתפתה עוז להצגה סטריאוטיפית נעדרת מורכבות ועניין של 'הימין החדש'. סומו מנקז בתוכו כמעט את כל התכונות הדרושות כדי לשאת בתפקיד זה: הוא יליד צפון אפריקה, בן למשפחה ענייה, חניך בית"ר בצרפת, חוזר בתשובה, תלמיד ישיבה לשעבר וכו', המונע על ידי תסכול עדתי, חוסר ביטחון מעמדי, וכמובן גם שנאת ערבים מושרת היטב". על החיבור בין דמותו של המזרחי בספרו של עוז לקריקטורה אנטישמית עמדה עופרה ישועה ליית שכתבה: "קופסא שחורה אמורה לבשר… את מותה של הציונות החילונית ואת עלייתה של שכבה חברתית שונה ואחרת. השכבה 'האחרת' ברומן הישראלי מבעיתה לא פחות מן הדיוקן היהודי בספרות האנטישמית הקלאסית.

24 שנים חלפו מאז הוקיעה הביקורות הספרותית את הגזענות שבספרו של עוז, ועדיין קופסא שחורה נלמד כטקסט לבגרות ללא כל פילטר שיכול לאפשר לתלמידים להתייחס לאקט הקולוניאליסטי שמייצר הספר. ועוז, האם עוז למד משהו? – לא. עבור עוז, אז כמו היום, המזרחים הם כפרתם של האשכנזים. הם אלו שניתן להדביק אליהם את צרור הייחוסים האנטישמיים, את הדחיה, הזרות, הגלותיות, הקורבנות ולשלחם לעזאזל.

הסיפור "אבא" שפורסם בערב ראש השנה במוסף הספרות של הארץ הינו למעשה מנחה ספרותית מרושעת של בני ציפר העורך הספרותי ושל עמוס עוז המעמידים ביוצרם אגב כך הטרוטופיה (מראית עין של הכלה) כפולה: ראשית בסיפור שכביכול נותן מקום לדמותו של גיבור מזרחי, ולמעשה מקבע את מיקומו בשולי ומחוץ לגבולות הקולקטיב,  ושנית בעיתון עצמו, שפעמים רבות ניתן לאתר מאחורי הנרטיב המכיל שלו דוקטורינה של התנשאות ובוז.

כאילו כלום לא התרחש בזירה הספרותית בעשורים האחרונים, הסיפור פורס את דמותו הנדכאת של בחור מזרחי צעיר המשמש כמעין תרנגול כפרות סימבולי, שנועד לאפשר להגמוניה הלבנה להמשיך לא להתעמת עם משמעויות יהדותה ושנותיה בגלות.

במקום זאת המזרחי מוצג כמי שיש הצדק להרחיקו מהמחנה ולבודדו, במספר דרכים. ראשית המזרחי מוצג כמי שהקשר ההיסטורי לעברו פגום: "אמו נפטרה כשהיה בן שבע, אביו חלה, והדוד סמי מגבעת אולגה קיבל עליו לטפל בילדים. כעבור כמה שנים, כאשר חלה גם הדוד הזה, החליט משרד הסעד לפזר את הילדים בין כמה מוסדות חינוך בקיבוצים". כלומר הוא נעדר קשרים עם העבר.

מאיר טאטי, מתוך המיצג "פעולה מספר 2"
האמן מאיר טאטי רץ ברחובות תל אביב עם חצאית רפיה צהובה . מתוך המיצג "פעולה מספר 2"

הצגתו של המזרחי כחלק ממשפחה חולה ובלתי מתפקדת, נעשית מתוך התמקדות בדמות האב בשני רבדים. ברובד הגלוי הדבר נעשה בכתיבה רגשית בכותרת דרמטית, "אבא", ברצון ההרואי של הבן לבקר את אביו, למרות כל הקשיים. כך שיכול להיות נדמה במבט ראשון שמדובר בסיפור המבקש לייצר פאתוס, מתוך הדגשה של הרגש, ההזדהות והרחמים. אולם ברובד הסמוי, ההתייחסות לאב לא נועדה לעורר רחמים אלא לבסס את מעמדו בתחתית הסולם ההיררכי. זו הסיבה שהאב מוצג כעילג ונדכא שאינו זוכר מי הוא בנו: "טוב. עכשיו כבר תלך. אתה משה?"

שנית, הסיפור מבנה את נרטיב הצורך בהרחקה ובדחיה של ה(אנטי)גיבור באמצעות קישור חוזר ונשנה בינו ובין בעלי חיים – כיצורים הנתונים למרות ולחסדי בני האדם. דבר זה נעשה על ידי הצגת הזדהתו העמוקה עם התרנגולות:

כשיגמור לחלק תערובת בכל האבוסים יעבור פעם נוספת ויאסוף את הפגרים. המיה נמוכה ודחוסה מילאה את חלל הלול כאילו היו התרנגולות, הכלואות שתיים-שתיים בכלובים צפופים, משמיעות איזו קינה עמומה, אבודה ועקשנית. רק מפעם לפעם פרצה מאחד הכלובים צווחת חרדה רמה וחדה, כאילו ניחש איזה עוף פתאום במה ייגמר כל זה.

גם כאן הטקסט מדבר בשתי קולות, בגלוי נראה כי הטקסט נכתב מתוך אמפתיה לדמותו הנוגה של משה, אולם כאשר עוז מתאר את משה כמי שמזדהה עם התרנגולות הוא גם מכשיר אותו לקבלת יחס דומה: להרחקה, ואולי גם למיתה ולכפרה.

הסיפור מייצר הקבלה בין הדמויות של בני המשפחה החולים והמורחקים לבין הצורך לשמור על הקיבוץ מפני החולים. כך לאחר ביקור אצל האב המסוגר הרחק בבית חולים ממשלתי, נזכר משה ב"צשקה הוניג הלולנית שלימדה אותו לשים עין על עופות חולים ולהוציא ולבודד אותם בטרם ידביקו את כל הלול."

הקולקטיב מתואר ככוח שיכול לדרוס את החיה מבלי משים, בדומה לכלבלב התערובת, המהווה מקבילה נוספת למשה, אשר נדרס תחת גלגלי אוטובוס בדרכו של משה לבקר את אביו, ומשה מרחיקו מהכביש:

ברגע שירד מן האוטובוס ראה משה כלבלב קטן, בן גזע מעורב, בצבע חום-אפור עם טלאי לבן על ראשו. הכלבלב הזה רץ באלכסון מבין השיחים אל הכביש, וחצה אותו בדיוק כשהחל האוטובוס לנוע. הגלגל הקדמי החטיא אותו, אבל הגלגל האחורי עלה ומעך את היצור שלא הספיק אף להשמיע זעקה. נשמע רק קול חבטה קלה, חיכוך, והאוטובוס המשיך בדרכו. על הכביש הסדוק נותר גופו של הכלב הקטן, שעדיין פרפר ופרפר בעוויתות עזות. ראשו התרומם שוב ושוב ונחבט פעם אחר פעם באספלט הקשה ורגליו בעטו בחוזקה באוויר וסילון של דם כהה נזרק מפיו הפעור, שחשף שיניים קטנות בוהקות, וזרזיף אחר של דם יצא ונשפך מתוך אחוריו… משה ישר התרומם ואסף ונשא בזרועותיו את הגופה הקטנה הזאת, שעדיין היתה חמימה כדי שמכוניות אחרות לא ירמסו אותה עוד, והניח את הכלבלב המת לרגלי אקליפטוס מסויד לבן שצמח שם ליד המסעף.

לבסוף, נרטיב הדחיה מתרחש באמצעות הבניה דיכוטומית ברורה בין "אנחנו" שמכליל את הכותב לבין דמותו של המזרחי כאחר, דחוי, חלכאי ועני:

משה ישר התחנך אצלנו במוסד החינוכי כתלמיד מן החוץ, בתנאי פנימייה. פקידת הסעד הביאה אותו אלינו: אמו נפטרה כשהיה בן שבע, אביו חלה, והדוד סמי מגבעת אולגה קיבל עליו לטפל בילדים. כעבור כמה שנים, כאשר חלה גם הדוד הזה, החליט משרד הסעד לפזר את הילדים בין כמה מוסדות חינוך בקיבוצים. משה הגיע לקיבוץ יקהת בתחילת שנת הלימודים כשהוא לבוש חולצה לבנה בלי כיסים, מכופתרת עד הכפתור העליון וחובש כובע ברט שחור. עד מהרה למד להתהלך כמונו, יחף, במכנסיים קצרים ובגופייה. צירפנו אותו לחוג לאמנות ולחוג לבעיות אקטואליות. (הדגשות שלי)

תהליך ההדרה של הטקסט האכזרי נשלם כאשר תחושת הזרות המקננת במשה, מבטיחה שהוא לעולם לא ירגיש בטוח למצוא בת זוג בקיבוץ, ולעולם לא יחוש שהוא  חלק מהכלל:  "תמיר או דרור או גדעון או ארנון, שם כעת את ראשו הבהיר בחיקה של כרמלה נבו וחום חזה מלפף את לחיו. את כל אשר לו היה משה נותן עכשיו כדי להיות שם. כדי להיות אחת ולתמיד אחד מהם. ועם זאת ידע בבהירות שהדבר הזה לא יהיה לעולם."

מבחינת הכתיבה מדובר בנפיחה ספרותית שאין מקום לפרסמה בעמוד הראשון של מוסף ספרות חגיגי. גם עריכה ראויה היתה עוזרת, במיוחד עם טעויות צורמות כגון שימוש במילה "חיזר" בטקסט המתרחש בשנות החמישים ועוד ועוד. אבל מה לכל זאת לעומת ההנאה בטקס חגיגי של הלקאת האחר והוצאתו מהמחנה. ועוד בראש השנה.

 

13 thoughts on “המזרחי כתרנגול כפרות – מוסף הספרות של הארץ לראש השנה

  1. שולמית שלום לך וחג שמח

    אביך ,יעקב סיקא אהרוני נולד וגדל במאה שערים שש שנים לפני דוד שחר מחבר היכל הכלים השבורים.דוד שחר גדל ברחוב הנביאים ,שאמנם זה לא בתוך מאה שערים אבל ייתכן שהכירו זה את זה. ייחודו של היכל הכלים השבורים שמדובר בספר שנכתב על ידי יליד ירושלים,על ירושלים,מנותק לחלוטין מהאתוס הציוני .דמותו של גבריאל לוריא מבוססת על בן לאב ספרדי שנשא בתואר בק לבין אשכנזיה עניה.
    הספר קסם לצרפתים ,לממשלת צרפת שהשתתפה בתרגום ,ובראש וראשונה המתרגמת הצרפתיה קתולית מדלן נז' שעבדה סספריה הלאומית של צרפת.דוד שחר זכה בפרס מדיסיס ובעיטור המפקד של מסדר הספרות והאמנויות.

    בארץ הספר זכה לפרסים אבל הקהל לא מצא בו עניין .

    על חיים הזז שנחשב לסופר גדול כתב לב חקק בספרו ירודים ונעלים ,על גזענותו של חיים הזז שמתבטאת בכתיבתו על התימנים. בין עגנון לדוד שחר הסופרים היחידים שאני מחזיק על מדף הספרים הם שמעון בלאס,סמי מיכאל וחביבה פדיה.

    דוד גרןסמן סתם מעצבן,יהושע מעצבן ,עמוס עוז שטחי ורדוד.

    את אפלפלד עוד לא ניסיתי

  2. שלום שאול וחג שמח,
    מקסימה בעיני תגובתך, השבה ומנכיחה ומחזקת את מה שעוז ודומיו בקשו להעלים, הנכחה של עברם של יוצאי ארצות האסאלם, של השורשים, של האב, ושל קשת יוצרות ויוצרים שבכתיבתם העמידו בית, כולל דוד שחר, המיסטיקן שספרו הגיע אלי פעם דרך מקרה.
    מעניין שהזכרת את הזז – כתבתי את הרשימה עם ספרו הגזעני מאוד, "חגורת המזלות" פתוח, והיתה לי הרגשה שהספר הזה היה גם פתוח על שולחנו של עוז.
    למעשה שמה הראשון של הרשימה היה "עוז והזז".

    לבסוף בחרתי להתמקד רק בעוז. שכן הספר "חגורת המזלות" עם טקסטים כגון "האם אפשר להפקיד בידי איש המזרח את גורל העם העברי, ההיסטוריה העברית, ויותר מזה את גורל הארץ?" נכתב בשנת 1968, והוא נחלת העבר ואילו ליתן ביד עוז במה ספרותית לטקסט כה עולב כלפי המזרחים בשנת 2011 הוא מעשה מקומם ומביש שאי אפשר להותיר לו להתקיים תחת חותם שתיקה.

  3. שלומית יקרה,

    הלוואי וירבו כמותך, עם עין בוחנת ומדויקת להוציא בין המילים והמוץ שכתב עוז את הגזענות של יפי הבלורית. ממליצה לשלוח את כתבתך לשר החינוך למפקחים לספרות ואולי גם לועדת פרס נובל שהמועמד הנצחי מטעם עצמו . יוצג באור הנכון.
    נא להפיץ את כתבתך.

    חג שמח

  4. שלום שלומית
    קראתי את הסיפור של עוז (טרחני וארכאי ) קראתי גם את הביקורת שלך

    לטעמי חטאת בכמה אופנים
    א הסיפור של עוז מציג התנשאות כלפיי החייזר ברמת הנרטיב של הקהילה הדמיונית בסיפור ולא זו המדומיינת האשכנזית שמחוץ לטקסט
    ב. הדמות היחידה שראויה לקריאה זה הקורא/ת ולא אף אחת מהכתוביות

    ברשותך אסביר
    עוז דווקא הדגים עד כמה מגוחך האתוס הקיבוצי ( אם תרצי אשכנזי) בסיפור
    דווקא למזרחי יש לאן לצאת
    יש חוש ביקורת
    יש שורשים

    כל הסיפור מדגים כישלון של יצירת אדם קיבוצי ללא עבר חדש

    החיפוש שלך.לנגח את עוז ארכאי כמעט כמו סיפורי עוז

    שימי לב אחרי מי נועה הלה
    מי המגחיך
    מי האנחנו
    מי היחחיד

    ההצגה של הדמות המרכזית היא בדיוק הדראג הציוני עליו מצביע בויארין במאמרו וקלוזמן במחקרו

    דווקא הקריאה שלך עושה עוול לדמות שמקטינה ומרסקת את האתוס שלעתך עוז מנציח

    חג שמח

  5. פיטר,
    הקריאה שלך נעשית ברמה הגלויה והברורה של הטקסט. קיימת רמה נוספת וסמויה למחצה של משמעות, שבה יש קולקטיב ברור המצוין כ"אנחנו" – גוף ראשון רבים, שהכותב עושה בו שימוש כדי לציין את שייכותו לקבוצה. נעשה מעבר ממספר יודע כל הצופה במשה מבחוץ ומספר את קורותיו ואת זרותו, למספר המספר על עצמו כאחד מהחברה: "היינו אוכלים צהריים בחדר האוכל של המוסד החינוכי והולכים ללבוש בגדי עבודה, ומשתיים עד ארבע בכל יום התפזרנו לעבודתנו בענפי המשק השונים." האנחנו הזה מסומן כרגיל לאשכנזיות כקטגוריה שקופה אך נוכחת.

    במקביל, עוז מסמן את המזרחי כאחר וכחולה שאין לו באמת לאן ללכת. דמות המבקשת להשתייך אך אינה יכולה, הנעה בין עולמות מבלי להיות שייכת אינה דמות שמרסקת את האתוס. אלא דמות שהינה תוצר של ריטואל הדרה של כותב אשכנזי העושה שימוש במזרחי כדי לקבע את מקומם של מזרחים בשולי האתוס. הדבר מודגש בסופו של הסיפור, עת משה נותר ישוב בשולי הכביש לצד הכלב הדרוס כמקבילה למקיומו השולי במערך החברתי.

  6. השמוש במזרחי כתרנגול כפרות (רעיון יפה של שלומית) נפוץ מאוד בקרב הסמול (הכאילו שמאל בישראל) הלבן. בכל הסיפורת על מעשי הזועה שעשו אנשי הפלמ"ח/הגנה, המחתרות וצה"ל לפלסטינים, המספרים מהסמול נוטים להדגיש את המקרים בהם המזרחים היו מעורבים בזועה, גם אם חלקם לא היה עיקרי. זאת כאשר את רוב מעשי הזוועה יזמו ובצעו תכולי העיניים ובלונדי הבלורית.

  7. הסיפור מגחיך את האתוס הקיבוצי. המזרחי לא מוצא את מקומו בו, כי זה אתוס מזוייף וללא שורשים. הכמיהה של המזרחי לאתוס הזה רק מגחיכה זאת יותר. הוא כמה לזיון אבל לא למה שמתלווה אליו. הכל זיוף בקיבוץ.
    דווקא – הניסיון הנואל שלו להתחפש לבן קיבוץ, לא מלעיג את יכולתו, אלא מדגים את הרדידות של הקיבוץ.

    לא שעמוס עוז אוהב מזרחיים – רק שהקריאה שנעשתה פה, היא קריאה בחי"ת ובעי"ן עצומה.

    ברובד הגלוי ברור דבר אחד – המזרחי הוא החיזר שלא משתלב באנחנו.

    ברובד הקריאה המזרחית – אוי אוי כואב. שוב נשארנו נחוץ למסיבה. באסה. היינו בדור הזה.

    ברובד הקריאה החתרני – בלי קשר למזרחי/אשכנזי – ברור שהכולנו הוא בדיחה עצובה. כל ניסיון לייצר אנלוגיה בין הכלב בדרוס למשרחי הוא ניסיון כבר מהדור המזרחי הקודם שקרא ולא אהב את עוז.
    נסו לחחלץ מהסיפור אמירה חדשה – למשל: אין תוחלת. לא בקיבוץ ולא לא בקיבוץ. זהו פתרון רדיקאלי בהרבה. לא ציוני, לא פוסטציוני- מזרחי בכאילו, אלא פשוט אנטי ציוני.

    טנראה אתכם עוצרים אותי פה.

  8. פיטר,
    אז מבחינתך, אם הבנתי נכון, הכלב דרוס במוקד העלילה הוא חסר משמעות? גיבור שתפקידו לסלק פגרי עופות, יכול היה להיות מתואר גם כגנן, והחיבור בין עזיבת האב החולה בבית החולים וההזכרות בהוראה שיש לסלק את החולים היא סתם מקרית?

  9. "בכלל, יש לי דעה אופטימית מאוד על המזרחיים. אנחנו נצטרך להשקיע בהם הרבה, אבל ההשקעה תשתלם. בעוד דור או שני דורות הם יהיו בדיוק כמונו".

    זה בדיוק מה שחסר לנו, להיות כמו עמוס עוז, אלוהים ישמור

  10. מרוקאי תורן,
    הטעות של רוב המזרחים היא לחשוב שה'עמוסעוז'ים למיניהם חושבים שהמזרחים בסוף יישתוו לאשכנזים. הם בטוחים שהמזרחים לא יכולים בכל מצב ובכל עת להגיע לרמתם, הם בטוחים שהם עליונים עלינו.

  11. לא. הכלב משמעותי מאד. רק ליתור אנלוגיה בינו לבין המזרחי זה רדוד והופך את הבעיה המזרחית לשנאה עצמית מיותרת.

    יותר חשוב דווקא הניסיון הנואל של בני הקיבוץ לחתוך לחייזר את העבר, והוא ממשיך בשלו.

    הגופה הדממת באמת זה הקיבוץ.

  12. פיטר,
    מה שחשוב הוא נקודת המבט של המספר, ויותר מזה מה נקדות ההזדהות שהסיפור מייצר. האם הוא מייצר הזדהות עם החריג,ומראה שיש או היתה אפשרות אחרת ליתן לו מקום במערך החברתי ולבטל את זרותו. אמן החריג הוא טנסי ויליאמס, במרכז מחזותיו עומדת פעמים רבות דמות חריגה והמחזה בנוי באופן שמראה שהמערך החברתי יכול היה לאפשר לה להפוך חלק מהכלל.
    סיפורו של עוז אכן מראה שהמזרחי לא מוותר על שורשיו, אבל בה בעת הוא מדגיש את השורשים החולים, ואת העובדה שאין עבר לחזור אליו; האב חולה ואינו זוכר אותו. הוא גם לא יחלים.

    שאלה נוספת היא מה הטעם לכתוב סיפור עבש כגון זה ב-2011, מה הסיפור מביא? למה עכשיו, בערב ראש השנה? מה הקשר האקטואלי למה שקורה? והתשובה היא אביב העמים והמחאה החברתית. הסיפור והבמה שנתנה לו באים לבטל כל אפשרות של שינוי בתפיסת המציאות, כל אפשרות לראות את הדברים אחרת. המזרחי, הוא צייתן עוזר, שקט, וכו' כל התכונות שמאפשרות לו להכנע לכוח ההגמוני שמופעל עליו.
    למערך החברתי שמציג עוז אין אומנם עבר אבל יש להם את הביחד. הביחד, האנחנו, של אחוות המיוחסים, שמאפשר לשים סיפור רדוד כגון זה בעמוד הראשון של המוסף הספרותי, כדרך של התרבות השלטת לפעול לשימור המצב הקיים.

  13. הדיבור בגוף ראשון רבים הוא דיבור על גוף שהולך לאיבוד בהמון (דלז, איים), הוא הקול של הדיבור ללא ראש (דלז, מכונות), הוא דיבור חלול (סיקסו), הוא צליל נבוב (סיקסו וקלמנס). אין הזדהות בטקסט הזה, ההזדהות שלך עם השחור היא המחלה המזרחית מה שפעם היה שנאה עצמית יהודית הפך לשנאה עצמית מזרחית.
    הרימי ראש ושאי קולך כי בא יומך
    די ליבב

השארת תגובה