אקו-פמיניזם מתיאוריה לפרקטיקה

מתוך דברים שנשאתי בכנס "מגדר בשטח", הכנס השנתי הראשון של מסלול "מגדר בשטח" בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, שנערך תחת הכותרת: מפרקטיקה לתיאוריה וחזרה לפרקטיקה – מגדר בשטח ובאקדמיה.

כותרת יום העיון הזה "מפרקטיקה לתיאוריה ובחזרה לפרקטיקה" מובילה אותנו להתעמק במערך היחסים בין התיאוריה לפרקטיקה. כולנו יודעות שהשדה הפרקטי, המעשי, שבו מתרחשים הדברים טעון במשמעויות. במבט ביקורתי אנחנו יכולות לנתח למשל, את החלל בו מתרחשת הרצאה זו, ולהשתמש בקריטריונים שונים כגון, גיל המשתתפים, אחוז הנשים הוכחות מול אחוז הגברים, צורות הלבוש וכדומה, כדי להסיק מסקנות תרבותיות, חברתיות ואחרות שיש בהן להאיר אספקטים שונים של משמעויות וכוונות העומדות מאחורי המתרחש בפועל.

תיאוריה מעניקה לנו יכולת לבאר את ההיבטים הסמויים במתרחש סביבנו. היא מייצרת תיאור של העולם בו היא עוסקת, אך תפקידה לא תם בכך, שכן בכוחה של התיאוריה באבני היסוד ממנה היא מורכבת להפוך לפרקטיקה ולהוות בסיס לשינוי של ממש בעולם סביבנו. השימוש בתיאוריה ככלי לשינוי חברתי הוא מעגלי, ומתבצע מתוך יחסי גומלין עם המציאות. בהקשר הפמיניסטי, ניתן לומר שחוקרות אקטיביסטיות מיישמות ומשכתבות את התיאוריה בדרכן ללא הרף.

תהליך זה של פירוק התיאוריה ובחינתה במרחב הציבורי הכרחי למימוש מקומו של הסובייקט. ההבדל בין פעולה אוטומטית הנובעת מברירות מחדל, לבין פעולה פוליטית הנובעת מתוך רצון ומטרה להשפיע על העולם, נובע בין השאר מהיכולת לבחון את התיאוריה – המתקיימת מעצם טיבה במרחב גלובלי במשקפיים הפרטיקולאריות של עולמנו האישי.

בהרצאה זו אבחן את יחסי הגומלין בין היבטים תיאורטיים ופרקטיים הקשורים לאקו-פמיניזם במשקפיים פרסונאליים ואוניברסאליים. המושג אקו-פמיניזם הוטבע לראשונה על ידי הפמיניסטית הצרפתייה פרנסואז דו'בון בשנת 1974 ונועד לחבר בין שני התחומים של אקולוגיה ופמיניזם. תהליך התוודעתי האישי לתחום האקו-פמיניזם לווה בתחושה שמדובר במושג משמעותי לי: דבר שהוביל אותי להקים מיזם משותף לקואליציה של 22 ארגונים. אלא שבאופן דומה לדרכי בפמיניזם – הייתי צריכה לעבור דרך כדי לחבר את האקו-פמיניזם באופן אישי וממשי לתיאוריות ופרקטיקות בחיי.

הדרך שעשיתי מאז הקמת המיזם הובילה אותי לראות את האקו-פמיניזם כשלב מתקדם בתודעה הפמיניסטית שלי. מצאתי שבדומה לפמיניזם, אקו-פמיניזם הינו מושג המחבר בין תיאוריה לפרקטיקה. הוא מהווה פילוסופיה מחד, ותנועה חברתית-פוליטית מאידך. כמו בפמיניזם מדובר בתיאוריה המייצרת תודעה שיש בה פוטנציאל להוביל לפרקטיקות שינוי ועשייה חברתית וסביבתית בעלות מאפיינים ייחודיים.

כדי לבחון את האקו-פמיניזם בפריזמות של תיאוריה ופרקטיקה אני מזמינה אתכן לחבור אלי למסע בין שלוש תחנות.

התחנה הראשונה

תחנה זאת מתקיימת ברמת מודעות ותודעה אשר מתייחסת למודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של דאונינג וראוש (1985). התחנה השנייה מגדירה את האקו-פמיניזם כשלב משחרר בתודעה הפמיניסטית, והתחנה השלישית בוחנת בראיה ביקורתית את המרחב הציבורי ומציעה אפשרויות ליישום התיאוריה האקו-פמיניסטית הלכה למעשה.

כפרפראזה על דבריה של סימון דה בובאר, ניתן לומר שנשים לא נולדות פמיניסטיות אלא נעשות פמיניסטיות. דאונינג וראוש, (1985) עמדו על ההיבט התהליכי הקשור במודעות פמיניסטית. ופרסמו בשנת 1985 מודל התפתחות תודעה פמיניסטית בין חמשה שלבים. מודל זה שהיווה השראה למודלים שבאו אחריו מבוסס על מודל של שנוצר קודם לכן על ידי קרוס אודות התפתחות תודעה שחורה (Black identity development 1971). פמיניסטיות רבות תוכלנה למצוא את עצמן בשלבים השונים שמתאר המודל; החל מהשלב הראשון המסמן את המקום בו לא קיימת ראיה ביקורתית של המציאות– אלא התנהלות פסיבית תוך קבלת תפקידי גברים נשים מסורתיים כרצויים ונכונים, לעיתים תוך מחשבה שלגברים יש עליונות על נשים. המשך בשלב השני שהינו לעיתים תוצר של משבר ואשר מסמן ההתעוררות מאשליות, כעס ותפיסה קוטבית של המציאות, הממקמת גברים ונשים בין שני צידי סקאלה תוך שיוך מאפיינים חיוביים לנשים ושליליים לגברים. השלב השלישי אותו מתאר המודל הוא של אחוות נשים מחזקת. את השלב הרביעי מתארות החוקרות כראיה יותר משוחררת של המציאות ושל גברים כאינדיווידואליים הבאה יחד עם מחויבות עמוקה לשינוי חברתי והבנה שגברים הם שווים אך שונים.

כאשר מדובר בתנועות פמיניסטיות ניתן להחליף את קו ההתפתחות הליניארי שמתאר המודל בתודעה קבוצתית המשקפת בארגונים רבים את התפיסות שמייצגים שלושה שלבים שונים:

  • פעולה חברתית המבטאת מחאה, לעיתים מתוך תחושות של כעס, וסימון ברור למדי של טובים ורעים
  • גילום אחווה נשית הבאה לידי ביטוי בתנועה שכל החברות בה הן נשים, אשר פועלת לעיתים גם בהתחברות בין-ארגונית – כלומר קואליציה של ארגוני נשים החוברים לפעולה נשית משותפת
  • מחויבות עמוקה לשינוי חברתי אליו חותר הארגון או התנועה באופנים שונים

יכולתן של נשים לחבור זו לזו באופן מחזק ומעצים מתוך תחושה שמה שהן חוות כאישי הינו בעל משמעות פוליטית, ושנשים נוספות חוו וחוות את הדיכוי שהן מכירות. פעולות המחאה מאפשרות לנשים לפרוק זעם מצטבר של שנים של דיכוי באופן פעיל ויזום ולמקם את עצמן במרחב הציבורי תוך אמירה  חשובה על המתרחש סביבן.

יחד עם זאת, החממה הפמיניסטית יכולה להפוך לעיתים למאיימת. התפיסה של טובות מול רעים מייצרת מראה לתפיסה הפטרנליסטית, ומובילה לעיתים לסוג של צדקנות, ואילו ההתחברות המחזקת למעגל נשי יכולה בשלב מסוים להיתפס כחונקת אם היא הופכת למקום מפלט יחיד הצובע את המציאות בצבעי שחור לבן תוך אובדן עיקרון הרבגוניות שבבסיס הדברים. באופן פרדוקסאלי מערך האקטיביזם הפמיניסטי יכול לעיתים לייצר קירות זכוכית משלו.

 

תחנה שנייה

בשלב זה נתקדם לתחנה השנייה במסע ונבחן את האופן שבו אקו-פמיניזם כתיאוריה וכפרקטיקה מאפשר לנו לחלץ מהתפיסה הבינארית של המציאות בכמה דרכים וצורות.

כאשר אנחנו מדברות אקולוגיה – אנחנו מדברות על הקיום האנושי כמערכת שבה מתקיימים האקלים, הקרקע, המים האור, החמצן והמינרלים מתוך יחסי גומלין כבית גידול המאפשר את קיומנו. עיקרון המערכת, יחסי הגומלין, הרבגוניות שהיא מייצרת מהווים בסיס לתפיסה שונה של המציאות. עיקרון הרצף עליו מדברות אקו-פמיניסטיות כמו קרן וורן ועדנה גורני, מייצר אלטרנטיבה חשובה ליחסי שולט נשלט שבבסיס הפטריארכיה בה השולט מצדיק את שלטונו על נשים, אוכלוסיות עולם שלישי והסביבה באמצעות חשיבה מקטבת. יצירת מערך אנושי המבוסס על יחסי גומלין סותרת את התפיסה ההיררכית הזאת.

בבסיס האקו-פמיניזם מונחת התפיסה שיש קשר בין סוגים שונים של דיכוי. אקו-פמיניזם חוקר את מערך היחסים בין שליטה וניצול על בסיס של מגדר, מעמד וגזע ואת השליטה על הטבע – זאת מתוך פריזמות הקשורות במגדר, חברה, פוליטיקה, תרבות כלכלה ורוחניות. אקו-פמיניזם מציג את הרעיון שכדי להפחית או לחסל את ניצול הסביבה יש צורך להתמודד עם ההבניה החברתית המובילה לניצול הזה ולהתעמת עם כל צורות הניצול האחרות, כולל סקסיזם. באופן דומה כדי לשים קץ לדיכוי ושליטה על נשים, ילידים וכל מי שנתפסים כ"אחר", נחוץ להבין את מנגנוני השליטה התרבותיים על הטבע.

אציין מספר דרכים בהן תודעה אקו-פמיניסטית יכולה לסייע לשחרור ממחשבה קוטבית ומפרקטיקות של הסתגרות זאת מבלי לדכא ולהרוס את המנגנונים החייובים המצויים באקטיביזם הפמיניסטי.

כך למשל, הנקודה הראשונה שאעמוד עליה היא שהאקו-פמיניזם מאפשר את המשך האחווה והחיבור בין קהלי נשים, אולם הוא מייצר פתח של תקשורת עם ארגונים נוספים העובדים על שיפור העולם במונחים של צדק חברתי, זכויות נשים והגנה על הסביבה.

הנקודה השנייה היא שהאקו-פמיניזם אינו מבטל את ההבנה הפמיניסטית בדבר דיכוין של נשים, אלא שהוא מחבר בין דיכוי זה לדיכויים נוספים; למשל, באספקט הסוציאליסטי שלו, אקו-פמיניזם מדבר על חוסר השוויון בין מעמדות חברתיות שונים, אולם בניגוד לסוציאליזם המסורתי הוא ממקם את הבסיס לניצול האנושי בסקסיזם.

הנקודה השלישית החשובה היא שהאקו-פמיניזם אינו מפנה אצבע מאשימה כלפי גברים, אלא כלפי תבניות חשביה מנטאליות ותרבותיות אותן הוא רואה כפטריארכליות ביסודן. תבניות חשיבה אלו הן המשפיעות על המערכים הכלכליים והחברתיים באופן שהוביל לניצול ואי שוויון בעבר (קולוניאליזם), בהווה (קפיטליזם וגלובליזציה) ובעתיד.

ולבסוף, אקו-פמיניזם מציע תפיסת עולם חלופית המתקיימת בשני מרחבים: הראשון סימבולי: שינוי נחוץ של תבניות חשיבה של המערכת הפטריארכאלית המבוססת על שליטה, אגרסיביות, תחרותיות ואבסולוטיזם (רודנות) המובילות לניצול חסר הבחנה של משאבים, דיכוי אוכלוסיית עולם שלישי ונשים. המרחב השני הוא מרחב ממשי שמחזיר את הסביבה ממרחב סימבולי לניצול – פרי הבניה גברית, למרחב קיומי של ממש המהווה בית גידול לחיים.

           הטבע כשיקוף של מערכת ברת משמעות - צילום שלומית ליר

תחנה שלישית

            סקרתי את התיאוריה האקו-פמיניסטית כצעד חשוב נוסף בתודעה הפמיניסטית המצביע על חשיבות ההיחלצות מחשיבה מקטבת ופרקטיקות של הסתגרות ללא קץ. לפני שאבחן אופני פעולה אפשריים של מימוש האקו-פמיניזם במרחב הסביבתי. נתבונן בתחנה זו על מאפייניו של המרחב הציבורי בפריזמה של יכולת התנהלות כסובייקט המכונן את עצמו ומשפיע על סביבתו.

מרחב ציבורי הוא מרחב הפתוח לכולם – מתוקף היותו שייך לציבור. המרחב הציבורי לא כולל רק מקומות פיזיים הפתוחים לקהל הרחב, אלא גם ובעיקר אמצעי תקשורת: לוחות מודעות, עיתונים מקומיים, פרסומות, שלטי חוצות, תקנות וכל מקום נוסף בו מתבצע שיח ציבורי שלכל אחת ואחד יש את הזכות להימצא בו –בלי שהדבר יימנע בשל מאפייני מין, גזע ודת. זהו המקום המאפשר לעצב את המציאות על ידי אינטראקציה של חברים בתרבות או בחברה. מרחב זה אחראי על הבניית המציאות על רבדיה השונים. חשוב להבין את השימוש "הבניית המציאות", מאחר שמה שנתפס במבט ראשון כמציאות מוצקה, (למשל, כותרות החדשות) הוא למעשה תולדה של בחירה ודפוסי התנהגות ואינטראקציות חברתיות.

מאחר והמרחב הציבורי הוא המקום שבו מתאפשרת אינטראקציה, שיח, התפתחות ושינוי בקונטקסט חברתי, זהו מרחב בעל פוטנציאל מעצים המאפשר להשפיע על דעת הקהל. אלא שמבט על המרחב הציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי באמצעי תקשורת שונים מגלה שמדובר במרחב המבנה את הנשיות והגבריות בצורה שפוגעת בשני המינים, ומובילה לתוצאות שליליות עבור נשים, עבור גברים תוך ניצול חסר התחשבות של משאבי הסביבה.

אחד המאפיינים של מערכת אקולוגית הפועלת כהלכה הוא האיזון שבה – היכולת של האלמנטים השונים שבה לתפקד ביחסי גומלין המאפשרים למערכת לתפקד כבית גידול. כאשר אנחנו בוחנות את המרחב הציבורי אנו מגלות שמסרים סמויים המועברים על ידי המערך החברתי לגברים ולנשים פוגעים באיזון ובכוחם של יחידים לפועל כסובייקטים אחראים לעצמם ולסביבתם.

כך למשל, כאשר אנו בוחנות הבניות שכיחות של הנשית, אם באמצעות ספרים, אגדות, סרטים, ספרי לימוד, פרסומות וכדומה אנו מגלים שהחברה המערבית – המובלת במידה רבה, כפי שמציינת נעמי וולף, על ידי מובילי דעה שהינם בעלי אינטרסים כלכליים – מבנה את הנשיות באופן המסמן לנשים שכדי להתקבל, לקחת חלק במרחב הציבורי הן צריכות לענות על אידיאל היופי, אידיאל הרזון ותסמונת סינדרלה. כלומר להיות יפה, באופן מושלם, רזה בצורה יוצאת דופן, צעירה ו פסיבית – תיתן לגבר/"הנסיך" שיציל את חייה ויגאל אותה משממונה.

דוגמאות לערעור הכוח הנשי לפעול כסובייקט ניתן למצוא בספרה של קולט דאולינג בספרה "תסביך סנדרלה". דאולינג מצביעה על נשים רבות, גם כאלו שסיימו לימודים אוניברסיטאיים והצטיינו בעבר בלימודים או בקריירה, אשר אינן ממשות את הפוטנציאל שלהן ומעדיפות עם נישואיהן לוותר על לקיחת חלק במרחב הציבורי, ומעדיפות להישאר בבית או לעבוד בעבודה שאינה מאפשרת להן לממש את כישוריהן. ניתן להסכים עם החלטה זו או אחרת שעושה אישה, אלא השאלה היא עד כמה החלטה זו נתונה באמת בידינו, כאשר בכל יום ויום מועברים לנו אלפי מסרים, חלקם גלויים וחלקם סמויים, המחלישים את עוצמתנו. מסרים אלו חודרים לתת מודע ומשפיעים, כפי שמראים מחקרים רבים, על השגיהן של נשים ומידת נכונותן לקחת חלק ולהשפיע במרחב הציבורי.

גם גברים סובלים מהאופן שבו המרחב הציבורי מבנה את דמותם. הם נחשפים מגיל צעיר, כי שמראה טרנס ריל בספרו "אני לא רוצה לדבר על זה" למסר שאסור להם להפגין את רגשותיהם. שעליהם להתנתק מיחסיהם עם אימם, שעליהם להיות נוקשים. לוחמים. מסר זה המופגז בסרטי גיבורים דוגמת רמבו, משחקי ילדים, פרסומות, ספרים ועוד, אומנם מסייע לגברים להגיע להישגים רבים אולם מחירו כבד מנשוא. ריל מדבר על המחיר שבדיכאון סמוי, שבאלימות הוא מצביע על כך שכ-93% מיושבי הכלא בארה"ב הם גברים, שגברים משתמשים ביותר סמים ואלכוהול מנשים ומביא סיפורים רבים של גברים המגלים בגיל מאוחר את הקושי העצום שיש להם להפתח ולייצר יחסי זיקה עם סביבתם.

יחס היררכי של כיבוש וניצול כלפי הסביבה הוא דבר נלמד. ריל מייצר קשר בין האלימות הגברית המופנית כלפי נשים ובין ניצול סביבתי. הוא מדבר על כך שהבניית הגבריות בחברה המערבית גורמת לגברים להתייס לסביבה כיעד כיבוש וניצול נוסף.

מבט על החברה הישראלית מציג מראה לא מחמיאה ברבדים שונים: חוסר ייצוג הולם של נשים במרחב הציבורי, אם בממשלה, בכנסת, ובמקומות השפעה במרחבים תרבותיים כלכליים וחברתיים נשים הן במידה רבה בחזקת נעדרות נוכחות. דבר נוסף הוא שהחברה הישראלית הופכת אלימה יותר, וכהה רגשית. זוהי גם חברה שאינה משכילה לשמר ולהתייחס בכבוד למשאבי הטבע שלה, כפי שמעיד משבר המים הנוכחי. ישנם גופים רבים הפועלים לשינוי המצב. האקו-פמיניזם מציע את התובנה שרבדים דכאניים אלו של המציאות קשורים זה לזה והינם תוצר של תבנית מחשבתית אותה יש לשרש.

אקו-פמיניזם – האפשרות לייצר שינוי

            אקו-פמיניזם יכול לייצר שינוי בכמה רבדים. הרובד הראשון הוא רובד של התארגנות ושל חיבורים; אקו-פמיניזם מייצר מסגרת עבודה המאפשרת את איחודם של גורמים שונים לעשייה משותפת. הוא מאפשר קואליציה בין גופים חברתיים שונים המעצימים זה את זה; העובדה שאקו-פמיניזם פועל במישורים של פילוסופיה, דת, רוחניות, חברה ופוליטיקה מניבה תיאוריה, פרקטיקה ומרחב ממשי ומחקרי המאפשר שינוי לקראת חברה שוויונית במונחים של צדק חברתי, סביבתי ומגדרי.

הרובד השני בא לידי ביטוי בהמשך עבודה על התיאוריה האקו-פמיניסטית בהקשרים הישראלים שלה: אם זה בחינה של מרחבים עירוניים, משק המים החשמל וכדומה.

רובד שלישי לא פחות חשוב הוא זה הפוליטי: הכוח הגדל של תנועות סביבתיות בישראל יכול לבוא לידי ביטוי מבחינה פוליטית, אולם אם לא מתלווה לכך פרספקטיבה פמיניסטית רחבה, טווח השינוי יישאר מוגבל, מאחר והוא ישחזר את אותה הבניה חברתית דכאנית.

            סיכום

אסיים בהתבוננות בפרויקט אקו-פמיניזם אותו יזמתי לפני למעלה משנה. הפרויקט יצר חיבור ראשוני בין תנועות פמיניסטיות, (כגון אישה לאישה) חברתיות, (הקשת הדמוקרטית)  סביבתיות, (גרינפיס), תנועות פוליטיות, (התנועה הירוקה) חוקרות, חוקרים סטודנטיות וסטודנטים ללימודי סביבה וללימודי מגדר, יוצרים ויוצרות בנושאי מגדר וסביבה.

חזון הפרויקט כלל פורום ארגונים המבטיח שיתופי פעולה וקואליציות בין ארגונים, עידוד כתיבה אקדמית ומחקרית על הנושא, יצירת כנס המשלב אקדמיה ואקטיביזם בנושא, אנתולוגיה של מאמרים ויצירות, תערוכה, קבוצות מחקר ודיון, אמנה אקו-פמיניסטית לחברות, וגיבוש נייר עמדה. מקצת ממטרות אלו הוגשמו. כמו תערוכה שאצרה איה ברנהרד שגם אני לקחתי בה חלק. דוגמא נוספת להצלחה של פרויקט אקו-פמיניזם בפעולה בשיתוף פעולה עם מרכז תמורה להוביל שינוי. כך במפגש בעיריית גבעתיים בו הצגתי כדוגמא מרחב אקו-פמיניסטי ככזה הנקי מפורנוגרפיה, נבחנה העיר בפריזמה אקו-פמיניסטית והוחלט לפעול לשינוי ותיקון המרחב הסרה ומתן קנס לכרטיסי ביקור פורנוגראפיים על מכוניות. הדרך כמובן עדיין ארוכה אלא שכוחה ביכולת שלה לקבל ולפעול באופן מערכתי מתוך ובשיתוף פעולה עם גורמים נוספים במפה החברתית.

2 thoughts on “אקו-פמיניזם מתיאוריה לפרקטיקה

השארת תגובה