שפת החתולות

ספרה של חביבה פדיה "בעין החתול" (2009) הופך על פניו את תפיסת המרכז והשוליים שמכתיב המבט ההגמוני; פדיה מזיחה את הגיבורים האנושיים לשוליים ומתמקדת במגוון חתולי וחתולות רחוב, המהווים את גיבוריו הראשיים של הספר. זירת ההתרחשות, או יותר נכון אוסף ההתרחשויות, מצויה בעיר באר שבע; עיר הנמצאת בשוליים הפריפריאליים, התרבותיים, החברתיים והכלכליים של המדינה, אותה מגלה הספר מגלה אותה במבט מרענן ומחודש.

את שוכני העיר הסמויים למחצה – הולכי על ארבע שהווייתם נדחקת, בדרך כלל, לשולי המבט, ולעיתים אף אינה ניכרת כלל למרות נוכחותם המתמדת בינינו – מתארת פדיה בשילוב של זיכרון, תיעוד ובדיון, מתוך התייחסות למקורות רבים ומגוונים.

הכניסה לממלכת ההפקר שמתאר הספר מרתקת בין השאר בשל האופי החתרני של מרחב הזמן-מקום הקושר ומחבר בין אדם וחיה. זהו עולם שברירי וסיפי המזגזג בין הגבולות המוכרים של הבניות החברה והשפה:

מרחבי הערים הסמויות מייצרים מקום שרגע אחד הוא קם, ורגע אחד הוא מסתכן בקריסה. מקום המתרחש בין כתלים עבים של בתים הבנויים לתלפיות, של אנשים אשר מלכותם בכסף לא טשטשה אצלם את עולם החיה, בבתים נטושים, חורבות של הומלסים וקבצנים, בשולי העיר בפאתי הוואדיות והגבעות ששם החיות עוד חיות.

פדיה כותבת מתוך תפיסה פמיניסטית מיסטית המקשרת בין חכמת נשים וחכמת הנסתר. העולם הסמוי הנפרס בינות לדפי ספרה נע בזמן מעגלי – שאין בו טפל ועיקר, והוא נע במחזוריות ללא מטרה מוצהרת. עולם זה מוצג כאלטרנטיבה לסדר החברתי "הגברי": הבורר בין עיקר וטפל ומונחה על ידי עיקרון זמן לינארי המכוון כלפי הגשמת יעדים ומטרות.


שפת אב מול שפת אם

עולמם של החתולים מאפשר לפדיה לקשר עולם מושגים ייחודי ללשון וחשיבה נשית, שהינו מקביל ושונה משפת האב הפטריארכאלי. הדבר ניכר במיוחד בפרק "ההיסטוריה של הנשים או נאומה של החתולה יוקסטרה", בו בוחרת פדיה בחתולה כדמות מספרת. דמות זאת מתארת את אומנות הכתיבה והקריאה כמרחב זכרי לינארי, שנשים היו מנועות מלהיכנס אליו במשך דורות. מולו מוצגת אומנות הנשים כחשיבה ציוריות המבוססת על זיכרון תמונה, העובר על-פה מאישה לאישה. זוהי חכמה לא קנונית, שאינה מעמידה את האדם מעל החיות אלא מקיימת עימן אחווה.


ארמון ללא דלת

הספר מבקש להחיות חכמה נשית עתיקה שקוטלגה כ"עממית" ו"פולקלוריסטית", ונשתכחה ברובה באמצעות יצירת זמן מעגלי ומציאות פרגמנטית הבנויה רבדים על גבי רבדים ומפורקת לפרקים רבים. מכאן שאי אפשר לקרוא או כל שכן לנתח את הספר לפי מפתחות חשיבה וידע מוכרים והגמונים, המבוססים על תפיסה לינארית של המציאות.

אוסף הסיפורים ושברי סיפורים כמו יוצרים דרך פתלתלה העוברת בסמטאות חשוכות, ומאפשרת מפגש עם דמויות מחיי העיר, מקומות מחבוא, וסיפורי חיים. הציפיה בהתאם לתפיסה מחשבתית "גברית" להגיע למקום מסוים אינה מגיעה על סיפוקה;

על אף שהשיריות הנסוכה על לשון הכתיבה, עולמות הידע העצום שהספר חובק והחכמה האצורה בחובו נותנים את התחושה שיש בספר מפתח לפלטין (ארמון מלכות) – ניסיון לפתוח את הדלת באמצעות חשיבה לינארית נכשל, שכן במקום להוביל אל ידיעה נכספת, המספרת לוקחת את הקוראים איתה בגרם מדרגות מפותל שאינו מגיע לדלת ההיכל.

אלא שהמפתח להבנת הספר תלוי בכינון מבט נשי ואחר; מבט שאין בו בקשת שלמות אלא התענגות על חוסר השלמות.


השבור שהינו למעשה שלם.

One thought on “שפת החתולות

  1. הי שלומית, תודה על כתיבתך על אחד הספרים העבריים היפים שנכתבו כאן בארץ.
    אני מודה כי ההיבטים המגדריים כמעט לא עמדו לנגד עיניי בעת קוראי את הספר.
    אבל קריאתך מעניינת, ובודאי קוראת אותי לקריאה נוספת בספרה של חביבה פדיה.

השארת תגובה