מחורבן הבית למהפכה החברתית

תשעה באב, החל היום, מהווה את אחד התאריכים המשמעותיים לעם היהודי. מסופר על נפוליאון שהגיע לקהיר בליל ט' באב, וראה יהודים יושבים על רצפת בית הכנסת ובוכים מרות.. נפוליאון, שהופתע למצוא גילויי רגשות כה עזים, וחשב כי מדובר בתגובה לאירוע מקומי עדכני, שאל את אחד האבלים מה ארע. הוא נענה שהבכי וגילויי האבל הם על חורבן בית המקדש שהתרחש לפני כ- 2000 שנה. על פי הסיפור תגובתו לכך הייתה: "עם שמסוגל לבכות כך על עברו-יש לו עתיד… "
יחסו של נפוליאון ממחיש את מה שעבורנו נתפס כמובן מאליו: תחושת אובדן כל כך חמורה  שמשמעותה נשמרת ומהדהדת שוב ושוב גם בזמן ההווה. חווית החורבן היא חוויה קולקטיבית אולם היא מתקיימת גם במימד האישי. עבורי, ירושלים מהווה מוקד של הזדהות. החוויה של התאהבות בעיר הזאת זכורה לי מהימים בהם גרתי בה. הבנתי שאני לא יחידה. ושזו חוויה שרבים אחרים חוו אותה, לעיתים באופן שהפתיע גם אותם. לימים המתחים הפנימיים בעיר בין חרדים, לחילוניים, יהודים לערבים, הכניעו אותי ועזבתי. חזרתי לעיר בה נולדתי, רמת גן. אולם ירושלים נותרה כמושא תשוקה, שמשמעויותיו רק מתעצמות עם השנים. העיר ובית המקדש כמו חרוטים בנימי נפשי, כסמל למימד רוחני המתקיים מעל הגשמי ומסמן קשר לרוח, לנפש, לחזון של חיבור ואחווה. נזכרתי בעוצמת הקשר לפני כמה לילות כאשר חלמתי שאני ממררת בבכי ובזעקות שבר כאשר מודיעים בטלוויזיה שצריך להרוס את ירושלים, כי משהו בצינורות המים שלה פגום.

משמעויות חורבן בית המקדש משתנות עבורי משנה לשנה. בתשעה באב הנוכחי הבנתי  לראשונה שיש נחמה בעובדה שאנחנו כעם חווינו יחדיו את החורבן. בכך ששרדנו, ומה שקורה לנו היום הינו במידה רבה תוצר של חוויית אובדן המשמעות ושל האין שהתרחשה בעקבות החורבן. הבנתי שחוויות החסר והאין העמוקות שיצא לי לחוות בחיי, אינם רק חוויות אישיות אלא במובנים רבים חלק מחוויה קולקטיבית. ההבנה הזאת אפשרה לי לקבל את עצמי ממקום עמוק יותר. להבין שנוכל להתגבר על חווית החורבן והאובדן באמצעות ערבות הדדית ושמירת זהות.

חורבן הבית מתקשר עבורי למהפכה החברתית המתרחשת לנגד עינינו בימים אלו. יש משהו מפעים ומרגש במצב בו סוגיות של צדק חברתי, יישום של מדיניות רווחה, וערכים של אהבה ואחווה שאני ופעילות ופעילים חברתיים רבים אחרים דוגלים ומקדמים במשך שנים הופכים כמו באחת להיות נרטיב שמהדהד אצל מאות אלפי אנשים. קצת כמו לחוות את תחילתה של אחרית הימים.
מה שהמחיש לי את התחושה הזאת של תיקון חברתי, היה רגע קטן מאוד בו עליתי לאחר ההפגנה על אוטובוס שהכיל קהל מעורב: אנשים חרדים מבני ברק, ומשתתפי ההפגנה בדרכם הביתה. באיזה שהוא שלב עיני נפגשו עם עיניה של נוסעת אחרת שהייתה בהפגנה וחלקנו במבט עירוב של תחושות שנוצר בעקבות ההפגנה והמפגש בין קהלים כל כך שונים. המקום הזה, בו נסדק הניכור ונוצר שיתוף מסמן עבורי את התקווה. זוהי הערות לקיומו של האחר ולמשותף הגדול מהאין. ממנו ניתן לבנות תיקון חברתי. כאשר הרחוב חדל להיות מנוכר, כאשר האנשים מבינים שיש משמעות במרחב בו הם חולקים, שיש ביניהם שפה ואינטרסים משותפים גלות הלב מתחילה לבוא אל קיצה.
בית המקדש אינו מקום פיזי הוא מקום רוחני של חיבור ושיתוף – כאשר אנשים מתעוררים זה לזה, מחייכים זה לזה, נמצאים בנרטיב משותף הוא פועל ומאפשר את השכינה.

השארת תגובה