הפורנוגרפיה של הכאב

ניתן לחלק את תוכניות הריאליטי לשלוש קטגוריות עיקריות: תוכניות שיש בהן ערך מוסף, תוכניות המהוות בידור זול ותוכניות שמהמסרים החבויים שבהן מתעתעים ומכהים את חושי הצופים.

לקבוצה הראשונה שייכות מספר תוכניות ריאליטי, שחשיבותן טמונה ביכולתן להצליח לעשות את מה שלא עושות תוכניות מיינסטרים אחרות: להביא את הפריפריה למרכז, לתת במה לקבוצות מיעוט ולקבוצות מוחלשות שאינן זוכות בדרך כלל לייצוג טלוויזיוני, ולייצר באופן זה מגוון אמיתי של דעות ותפיסות עולם העולה בקנה אחד עם ערכים של פלורליזם ורב-תרבותיות.

 

גם אם נכיר בביקורת הטוענת שמטרת "הפלורליזם הרחב" המצוי בתוכניות דוגמת "כוכב נולד" להגיע לכמה שיותר צרכנים (נייגר יוסמן, 2005), נמצא שמדובר בתופעה יוצאת דופן על רקע ההדרה הכמותית (מספר המשתתפים) והאיכותנית (אופני הייצוג) של קבוצות מיעוט והייצוג המועדף לו זוכים גברים אשכנזים בתקשורת בישראל (אברהם, פירסט, אלפנט-לפלר, 2004). יתר על כן, גם אם המתמודד או המתמודדת שהגיעו מרקע סוציו-אקונומי נמוך והצליחו לרגש את הצופים ולזכות במקום הראשון מותירים מאחוריה מוטיבים אתניים ועושים אדפטציה לדרישות ההגמוניה, כפי שטוענת קרזווסקי (Kraszewski, 2004), הם עדיין מעניקים ייצוג וקול לקהלים מודרים, דבר בעל ערך בכל הקשור לטלוויזיה הישראלית, בה הדרתן של קבוצות מיעוט וקבוצות מוחלשות בולטת מאוד.

 

 

לקטגוריה השניה שייכות תוכניות ריאליטי אקסטרים. גבי וימן מתייחס לתוכניות אלו (ב"המדרון החלקלק של הריאליטי", 2011) וטוען כי קיימות בהן דרגות שונות של התבהמות: "אם ההשפלה של פעם היתה בשיאה הדחה בבושת פנים, הרי היום כבר יש צורך לחבוט במתמודד, להפילו לבור, לזרוק אותו למים שוצפים וליהנות מצווחות הפחד של האומלל התורן – בתוכניות כמו 'וויפאאוט' המשלבת הערות עוקצניות במיוחד של המגישים טל ברמן ואביעד קיסוס עם נפילות כאובות של מתמודדים, או '101 דרכים לעוף משעשועון', המתהדרת בהיותה 'אקסטרים', אקסטרים של השפלה כמובן, כי היום המודח 'נזרק פיסית', וב-101 דרכים שונות. קיסרי רומא היו ללא ספק מתקנאים בדמיונם היצירתי של האבי נירים: 101 דרכים שונות לפגוע בגלדיאטור מובס? אפילו נירון הפרוורטי לא חשב על דרכים רבות כל כך".
תיאורו של וימן נאמן לאמת – מדובר בתוכניות אלימות גסות ומשפילות, שאם נתעקש ונחפש בהן מוטיב חיובי יהיה זה הפורקן הבלתי-אלים ליצריו ההרסניים של קהל הצופים.

 

מטרידות ומסוכנות יותר מתוכניות שיש באלימות והוולגריות הברורות שבהן הכרזת כוונות גלויה, הן תוכניות ריאליטי פסבדו רגישות שהאלימות הגלומה בהן מסוות היטב; תוכניות דוגמת "בטבעת זו", המשדרת פורנוגרפיה נפשית במסווה של תוכנית רגישה שמטרתה להטיב עם קהל הצופים. אומנם, מוקד הכאב וההשפלה ב"בטבעת זו" אינו פיזי: אף אחד מהמשתתפים אינו נתלה על עמוד, או מודח בבושת פנים. במקום זאת, מוגשים לצופים באפיזודות שונות, מנה אחר מנה, מצוקות חייהם של משתתפי התוכנית. מצוקות אלו נפרסות לעין כל באופן המפתח את חוש המציצנות של הצופים מחד, ואת יכולת התענגותם על כאב חייהם של אחרים, מאידך.

 

בדומה לתוכניות ריאליטי אחרות, גם כאן להגשה תפקיד רב משמעות. במבט ראשון דומה שמגישת התוכנית, גלית גוטמן, עשתה מהפך בלתי ניתן לעיכול מאישה נעדרת דוק של חמלה ומודעות שדמותה, המזכירה מלכה סדיסטית, רודה בקולה המקפיא בנתינותיה, נערות צעירות עליהן ציוותה להשיל את בגדיהן ולצעוד זקוף ב"הדוגמניות" לאישה רגישה המזדהה עם כאבם של אנשים בני גילה, בתוכנית "בטבעת זו".

 

אלא שהמרחק בין "הדוגמניות" ל"בטבעת זו" אינו רב. את הדוגמניות המתפשטות פיזית, מחליפים משתתפים המערטלים את נשמתם בעידוד הפורמט ובסיועה של המראיינת. בשתי התוכניות המראיינת מהווה סוכנת של ההגמוניה; מי שעברה תהליכי הגברה (emasculation) שגרמו לה להזדהות ולאמץ את המבט הגברי ולהפנים את ערכי תעשיית היופי והכוח: אם בפורמט המעודד חיפצון של הגוף הנשי, ואם בפורמט פורנוגרפי סמוי, המעודד את ערטולה של הנפש.
– שלא כמו ב"דוגמניות" גוטמן כמראיינת בתוכנית זאת, אינה מוכרת ומחפצנת את גופן של נערות צעירות ואנורקטיות, במעטה של צדקנות מתנשאת "הן רוצות להתפרסם… ו-זה נורא בעיני…", אלא את כאב הלב של אנשים מבוגרים.
המבט אותו מציעה התוכנית לקהל צופיה דומה למבט הגוטמני – נעיצת עיניים (gaze), המסוות תחת מעטה של רגישות מדומה, משילה מהזולת את אנושיותו ומדרדרת את קיומו לאובייקט להתבוננות .

 

"בטבעת זו" מדמה תוכנית רצינית באמצעות הגשתה של גוטמן ,נסיכת קרח בעטיפה מסוכרת פסבדו-רגישה של הקשבה לתשפוכת לב משתתפי התוכנית, בפרופיל סוציו-אקנומי מובחן (ומקביל במידה רבה לזה של "בטיפול") של משתתפים, ובייעוץ מקצועי של הפסיכולוג משה אלמגור ; אמצעים אלו פועלים להסוות את הפורנוגרפיה הרגשית האלימה של המתרחש.

 

לא חייבים הערות עוקצניות, ומשפטי שדה. לעיתים מספקת הגשה מתקתקת של פורנוגרפיה אנושית לעשות שמות בנשמה.

 

3 thoughts on “הפורנוגרפיה של הכאב

  1. אני מסכימה עם רוב הניתוח שלך למעט מספר נקודות. הראשונה היא שנדמה לי כי גוטמן עושה מה שכל מראיינת טובה צריכה לעשות. היא מקשיבה, והיא שואלת שאלות שנדמה שבאמת מעניינות אותה. זה מבדיל אותה למשל ממראיינים אינטיליגנטיים אך נפוחים עד אין שיעור שעיקר פועלם בתוכניות שהם מנחים מתמצה בנפנוף כנפיהם והאדרת השכלתם שלהם, אן סתם בחוסר עניין.
    שנית, נדמה לי שלא רק מציצנות יש בתוכנית הנוכחית שלה. המרואיינים שלה אינם פריקים שאנו מביטים בהם כמו בתאונת דרכים נפשית. הם אמנם מתערטלים בפומבי אבל יש לזה ערך מוסף: בזכותם מועלים לדיון נושאים שהנטייה המיינסטרימית היא לא לדבר עליהם ולטאטא אותם הצדה: חוסר חש בזוגיות, דחייה, אכזבה, תלות כלכלית, תהיות בנושאי הורות ועוד. לא כל הנושאים מטופלים שם, ואסכים אם תגידי שגם לא בעומק מספיק, אבל יש בעיני ערך רב לדיבור בגלוי והפשוט על נושאים שלעתים קרובות מושתקים.

  2. "בטבעת זו" היא במידה רבה אדפטציה של "בטיפול" לפורמט ריאלטי. גוטמן אמורה למלא, לפי הקבלה זאת, את תפקידו של אסי דיין, אלא שאת תפקיד הפסיכולוג עושה פסיכולוג אמיתי. מה שנותר הוא מראיינת שמאחורי הבלונד שלה נעלם גדול. באשר היא מעולם לא הביעה דעה בנושאים שעל סדר היום ולא השמיעה קול במרחב הציבורי.
    מבחינת אישיות מה שהיא מביאה למסך עונה על קרטריון המותר לקול הנשי: אוזן קשבת, רגש, סימפטיה. אלא שגם אלו מעלים תמיהה לאור מניירות התנהגות קודמות של התנשאות וקור.
    הבחירה בדוגמנית ושחקנית רדודה פועלת כסם השכחה על הצופים. גוטמן כביכול אינה קוראת תשומת לב לעצמה – לפחות כאישה הוגה, אינטלקטואלית חושבת – אבל מיקומה ומה שהיא מייצגת פועלים להכהות את האלימות בפלישה לחייהם של אנשים פרטיים.

  3. הראיה החדה של שלומית, חודרת מבעד למעטה התוכנית ומה שהיה נראה בתחילה כתוכנית אמפטית. מסתבר שזוהי התערטלות פומבית של אנשים החווים כאב.
    הכתבה מעוררת מחשבה ומאפשרת לי לראות את התוכנית במבט מעמיק ושונה.

השארת תגובה