מגולגלות בתוך נייר עיתון – פרויקט צילומי הנשים המלבין של הארץ

לרגל יום האישה מוסף הארץ (3/3/2011) הקדיש כתבת שער, לפרויקט צילומי, שבמרכזו תמונות דיוקן בגודל טבעי של ארבע עשר נשים מוכרות בציבוריות הישראלית: ציפי לבני, אורלי קסטל בלום, יעל פוליאקוב, חנין זועבי, שרה ביטברג, דניאל פרנקל, דורין פרנקפורט, מרים פרץ, ציפי פינס, רות ארנון, מאיה קרברט, עפרה שטראוס, אביבה שליט וריטה. אלא שפרויקט זה, האמור להעצים נשים, מחליש את הנשיות ומעורר שאלות מעוררות אימה אודות הליברליזם האוניברסאלי של עיתון הארץ. במה דברים אמורים?

האחדה נשית. צילום מתוך עיתון הארץ, צלם: ינאי יחיאל

האימה שחשתי לא נבעה רק מכך שיש משהו בעיתי בפוליטיקה האתנית של הייצוג ובהדרתן של נשים דתיות מהפריים. הסיבה גם לא נבעה רק מכך שיש משהו מטריד בבחירה בצלם (ינאי יחיאל, הראוי כשלעצמו) ולא בצלמת. בחירה, המשכפלת את המצב בו הגבר הוא הסוביקט הפעיל המסתכל והאישה בתפקיד המסורתי של אוביקט פסיבי הנתון למבט המתבונן בה. זאת למרות שהיה אפשר לקוות שלרגל יום האישה תבחר צלמת לפרויקט מרכזי שכזה, ובכך תאפשר מבט ואמירה של נשים על נשים. כלומר מבט המגיע "מתוך" ולא מבט המתבונן "על", או "מעל".

כל אלו הם פרטים זניחים ביחס לדבר המטריד העיקרי – הבחירה המנומקת והמפחידה בצילום המפשיט את הנשים מכול סממן אישי:

 הנשים הנוטלות חלק בפרויקט הצילומי שנפרש בעמודים הבאים, כולן ידועות. פניהן ושמותיהן מוכרים. הן מופיעות על הבמה, על המסך, על המדף או מאחורי הקלעים. נוכחות, משפיעות, מוערכות. במעשיהן, בהישגיהן, בכאבן. הן כל הדברים האלה, נוסף על היותן נשים. הן מתגלות כאן ללא התפאורה, בלי סממנים של התפקידים שלהן, כמו בגדים, לשכה, כלים, חדר ילדים. בלי גוף. בלי דימוי גוף. שום דבר. הצילום נקי מרעשים או הסחות דעת. רק פנים.

 הצילום נקי, פשוט לכאורה, בגודל טבעי. אבל הוא לא טבעי. התמונה מתנערת מהשגרה, מהשיפוט המורגל של הנשים הללו. אין פה דבר מההקשר האוטומטי שבו אנו פוגשים אותן. הצילום משאיר את המציאות בחוץ. ובניקיון שלו, מאפשר קירבה. הוא מתרחק מן המובן מאליו, כדי להגיע אל החיבור שאמור להיות מובן מאליו. בין מבט למבט. בין אשה לאשה. בין אדם לאדם באשר הוא אדם. (מתוך הכתבה הנלווית, הדגשה שלי)

החתירה של הצילומים היתה להגיע לאדם באשר הוא אדם. אלא שחתירה זאת ל"כלאדם" – ישות שוויונית אוניברסאלית המסתתרת כביכול מאחורי האישה – פועלת באופן הפוך, והתוצר שלה: סט צילומי השחור לבן המשטיחים, מאחידים, ומרדדים את דמויות הנשים המרתקות המונצחות בהן.

אובדן הסממנים האישיים לא חושף איזה שהיא אמת גנוזה. ומכאן שאין בכוחו להוביל לחיבור הנכסף בין אדם לרעהו אותו מבקש הפרויקט לעשות. במקום זאת הוא פועל כאסטרטגיה סמויה להנצחת אידיאל של לובן שטומנת בחובה אספטקים ניהליסטיים הרי אסון.

 בניגוד לגישה הליברלית האמפיריציסטית הדוגלת באידיאל לפיו הידיעה מתקבלת מתוך הסתכלות בראש פתוח ונקי מהטיות ודעות קדומות על המציאות, כפי שטוענת לואיז אנטוני (Louise Antony, 1993) לא רק שהטיה (כלומר תפיסה של המציאות הנובעת מנתוני רקע ספציפיים) נמצאת בכל מקום, אלא שההטיה היא זאת המאפשרת את הידיעה. ללא הטיה לא נוכל לדעת מאום.

האישי הוא הפוליטי

במילים אחרות, הייחוד של כל אישה אישה ואישה, המקום ממנו היא באה, גוון העור והקול שלה, התפקיד אותו היא עושה, ומערך הרגשות שמביעים פניה הם המאפשרים לנו להתחבר אליה ואל סיפורה האישי. כאשר סממנים אלו מנוטרלים דמותה הופכות לפלקט, דו מימדי בשחור לבן, שהאחדה שהוא כופה פועלת לשקף ולהעצים את העיתון בו היא מוצגת.

הנשים נעדרות הקול (אין טקסט מצורף שהן כתבו) ונטולות הסממנים האישיים בפרויקט הופכות למראה חלולה המשקפת את רצון ההגמוניה הלבנה השלטת; הגמוניה ההופכת למסוכנת לא רק בשל התכחשותה לסממני זהותה העצמית: אשכנזיותה, גבריותה, והונה (שנקנה במידה רבה באמצעות שעבוד ההמון), אלא בשל בקשתה לבטל את ערך הידיעה שמקורה בשולים; נקודות המבט של נשים שבכוחן לפצות על נקודת העיוורון של ההגמוניה.

 ראו גם

4 thoughts on “מגולגלות בתוך נייר עיתון – פרויקט צילומי הנשים המלבין של הארץ

  1. תודה על כתיבה אינטליגנטית, ביקורתית ומעוררת מחשבה, וטוב שהיא מופנית כלפי האכסניא ("הארץ") שעלולה, למרבה החרדה, להרדים מעט את חוש הביקורת לאור ההתהדרות בליברליות. הבחירה בצלם גבר היא אכן אירונית ביותר. רציתי לשאול האם, לדעתך, העובדה, שכל הנשים כולן מישירות מבט אל המצלמה, אינה חותרת תחת תפיסתן כ"אובייקט פאסיבי הנתון למבט המתבונן בה" כלשונך, שהרי בדינמיקת המבטים הזו הן אינן נתפסות בהכרח כפאסיביות, והן גם מודעות למבט (של הגבר, הצלם) המתבונן, ובכך מערערות את היחס המסורתי של סובייקט/אובייקט.
    גילעד

    1. הישרת מבט איננה מחויבת להתפרש כאקט של כינון זהות עוצמתי; לאורך ההיסטוריה של אמנות הציור, הצילום והקולנוע בה המין הנשי מהווה אובייקט למבט הגברי, להישרת המבט יש משמעות אחרת לחלוטין. הציור "אולימפיה" של מאנה, או "האודליסק הגדולה" של ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר הם דוגמאות לאופן בו נשים המוצגות על תקן של אובייקטים מיניים משתפות פעולה ומציעות עצמן כמנחה לעין המתבונן. דבר זה תקף גם בצילומי פרסומת עכשוויים.

השאר תגובה