על השנאה בהארץ: שיח אתני בשני קולות

 כתבת השער הדרמטית של מוסף "הארץ" משישי האחרון, 17/12/10, ותמונת השער שדימתה כיתוב בצבע אדום על קיר: "למה אנחנו שונאים כל כך?" הותירה, במבט ראשון, רושם מבטיח. סיבה טובה, חשבתי, מדוע היה כדאי לא לחדש את המינוי ל"ידיעות" הצהוב והבלתי רציני – (ראו מוסף מירי בוהדנה) ולעבור לעיתון שמאפשר לחקור לעומק תופעה מרכזית בחברה הישראלית, שגילויי השנאה והאלימות שבה הולכים וגואים.

אלא שקריאה בכתבתו של אלון עידן, "כולם שונאים את כולם/צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית", גילתה דיון רדוד המדבר בשני קולות, ולוקה בעיוורון עצמי מעורר דאגה.

 

מצד אחד, הכתבה מציגה לכאורה שאלה כוללת על הישראליות. דבר הבא לידי ביטוי באמצעות שימוש חוזר בגוף ראשון רבים, בהתייחסות לשנאה כאל "משהו שקשה לנו לראות, שנמצא סביבנו כל הזמן והתרגלנו אליו, משהו שכבר איננו מבחינים בו מרוב שהפך לחלק מאיתנו", או בשאלת שאלות כוללנית כגון, "האם אנחנו סובלים מנרקסיזם" ודיבור אודות, "תת מודע קולקטיבי". תחושה זאת של כתבה הבאה לבחון תופעה אוניברסאלית לחברה הישראלית עולה גם מאימאז'ים שכללו שלל כתובות על קיר במגוון צבעים ופונטים שמעידים על שיוכים חברתיים מגוונים: "אני שונא את הפועל", "אני שונא שוטרים", "אני שונא שמנים", "אני שונא מזרכים", (כך במקור) "אני שונא אשכנזים!!!", "אני שונאת חרדים" ועוד.

מצד שני, קריאה מעמיקה מעלה שהכתבה אינה עוסקת בשנאה בהתייחסות לכלל קבוצות הציבור בישראל. ה"כולם שונאים את כולם"  עוסק למעשה בקהלים מובחנים, בהם מזרחים, אתיופים ודתיים המסומנים כמי שמלבים את השנאה:

קל לאתר גילויי שנאה ואלימות באזורים מוחלשים, בקרב שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, בפריפריות, בחברות של עולים חדשים. ואם ממשיכים לאורך אותו קו מובהק לכאורה, אז מתקיימת אלימות רבה יותר בקרב אנשים בעלי תפיסות פוליטיות ימניות, וגם בקרב מזרחים,  ואם רוצים ממש להצטמצם בקרב אוהדי בית"ר, ובקרב אתיופים, ובקרב מוכרי ירקות וכו'.

 

כלומר, מתוך הדיון האוניברסאלי והדוגמאות הכלליות עולות שובו ושוב דוגמאות ספציפיות, קטגוריאליות, העוסקות בקבוצות אוכלוסיה מובחנות שהמשותף להן הוא שאינן אשכנזיות. דיבור זה בשני קולות אופייני, כך עולה ממחקרה של אורנה ששון לוי, לשיח האשכנזי בישראל.

 

כדי לשמר את מעמדם המועדף בישראל, אשכנזים רבים משתמשים בשיח אתני כפול: השיח האחד מסמן גבולות אתניים, והאחר מוחק או מטשטש אותם הפרקטיקה הדיסקורסיבית של היבדלות ממזרחים על ידי סימון גבולות היררכיים משמרת את ההיררכיה התרבותי בין מי שנתפס כמערבי ובין כל מי שנתפס כלא מערבי. פרקטיקת מחיקת הגבולות, לעומת זאת, מאפשרת לאשכנזים להישאר קבוצה חברתית שקופה, לא מסומנת, ובכך לשמור על מעמדה בתור הנורמה האוניברסאלית" (מתוך "אבל אני לא רוצה לעצמי זהות אתנית; גבולות חברתיים ומחיקתם בשיחים עכשוויים של אשכנזיות", תיאורה וביקורת, 33, 101-129).

 

האם ז'וז'ו אבוטבול, אותו מביא עידן כדוגמא, הוא השדרן היחיד שמקדם שיח כוחני? – ממש לא; ראו, זהבי עצבני, (שטען למשל בשידור שראשי התיבות של המילה ש"ס יכולים להיות, "שרמוטות ספרדיות"). האם צעירים אתיופים הם הקבוצה היחידה שמפעילה אלימות? – לא ולא; מספיק להקליד "בני טובים" ולגלות את קיומן של חבורות אלימות של בנים מצפון תל אביב הנאשמות בגילויי אלימות ומעשי אונס.

גם החיפוש שעשה עידן באינטרנט וגילויי השנאה שהוא מביא מייצרים סימון חד צדדי של מזרחים כשונאי אשכנזים. כאילו שחסרות בפייסבוק קבוצת שנאה למזרחים, או קליפים סטריאוטיפיים המלבים שנאה כנגד מזרחים כקבוצה מובחנת (בהם שירים כגון " זהו זה – אל תתנו להם לגדול ולהיות ערסים"). כאילו מי שמפלים אותם ומדירים אותם, באופן עקבי ומוכח מחקרית, מאמצעי התקשורת ומרחבים ציבוריים נוספים בישראל (כמו למשל מועדונים) הם אשכנזים ולא מזרחים.

 

כדי להביא דוגמאות לשנאה יכול היה הכתב לצטט מתיאורי הרצח, האלימות ושנאת הנשים שזורה עורך המוסף, שי גולדן, בספרו, "המפצח", או לשמוע את הגיגיו על יעל בר זוהר ב"מחוברים". הוא לא היה צריך להרחיק ממוסף הארץ עצמו, ויכל לצטט מהטור של אביעד קיסוס המבקש "לראות זונות", או מזה של דאה הדר, שחוזרת על המילה "גמד" שוב ושוב  בהתייחסות לליהוק של אלעד לתוכנית "האח הגדול".

 

הדיון המוטה של עידן מתעלם מכך שכל גילויי השנאה והאלימות היו גבריים, ומכך ששנאה היא במידה רבה תוצר חברתי; שהיא נלמדת, ושיש לה סוכנים.

 

השיח האתני הסמוי שמנהל "הארץ" והדיבור בטון אוניברסאלי תוך אימוץ של מבט, ניטראלי בדוי, פועלים לייצר קו הפרדה בין ה"אנחנו" (גברים אשכנזים משכבות סוציו-אקונומיות גבוהות) ל"הם" ("עמך", שהם כל השאר). "הקבוצתיות של האשכנזים – אותו "אנחנו סמוי ומקוטע" כותבת ששון לוי, "נוצרת ומתעצבת לא באמצעות תכנים משותפים, אלא על ידי סימון גבולות בין ה"אנחנו" ל"אחרים", גבולות המסומנים בעוצמה ונמחקים בו בזמן…. מטרתם של דפוסי שיח אלא ליצור ולהצדיק הבדלים, ובה בעת להסתיר אותם או לגנותם". (שם, 110). הדיון על השנאה ב"הארץ" עוסק לפיכך בזהות.

קוראי העיתון המזרחים, הדתים או האתיופים מתבקשים לאמץ נקודת מבט סטריאוטיפית שיש בה בוז וגינוי סמויים למחצה כלפי קבוצת הזהות ממנה הם מגיעים; והשאר? – הם יכולים להרגיש טוב עם עצמם, ולבחור (כמו אלון עידן) לא להגיב כשגילוי שנאה מתרחש מול עיניהם בבית קפה בצפון השקט של תל אביב – שהרי נרטיב השנאה אינו קשור אליהם כלל, הלא כן?

 

10 thoughts on “על השנאה בהארץ: שיח אתני בשני קולות

  1. על שנאה אחת לא נכתב במאמר

    ציטוט מדברי מואיז על משה גרנות

    ל 666

    מה לעשות? אנשים משתנים. אולי גרנות מאוד אהב מרוקאים בשנת 1980 ואולי לא (זה שהוציא ספר של מרוקאי אחד לא אומר שום דבר על שינאותיו) ובתהליך עמוק שעבר עליו בהתקבלות שלו למרכז האשכנזיות הוא הפך לשונא מרוקאים בשנת 2000 כשפירסם את עסקני הקיפוח, ועד שנת 2010 הוא כבר הפך לסותם פיות של משוררים מרוקאים שהדמוקרטיה ממנו והלאה ולפשיסט לכל דבר. הפלא בעיניי הוא שעורך של עיתון כמו מעריב פירסם דבר כזה. פלא גדול בעיניי. אבל כבר למדתי לא להיות מופתע משום מעשה גז ומזעזע של אשכנזי, ושהאשכנזי מסוגל לכול ברגע שמרוקאי עומד לו מול העיניים, מרוב טישטוש ושינאה.

  2. מבלי להכנס לתוכן הדברים ולמהות הדיון שאתה מצטט, נראה לי לציין בהקשר הזה שמחקרים מראים שיחס של בוז ושל גאווה אינם מאפשרים תקשורת ומייצרים שנאה.

  3. התגובה שלך נכונה, והמאמר שכתבת מעולה. אך לפעמים זה יותר מדי התיחסות לכתבה ממש רדודה של הארץ. היא גרועה אפילו ברמות של המאבקים האתניים ושל ההתנשאות האשכנזית הידועה לשימצה של העיתון. גם בזה הכתבה מאוד חלשה.

  4. הרגשתי מחויבות לכתוב את מה שכתבתי מאחר והכתבה אינה מתארת רק את הגיגי ליבו של הכותב, אלא של מערכת הארץ ושל חלק מהקהלים שהוא פונה אליהם.

    היה לי חשוב להצביע על תהליך ההשלכה ועל ההכחשה העצמית הבאים לידי ביטוי בכתבה.

  5. אם רוצים הוכחה ניצחת ללא מודע של הכותב/העורך/ העיתון מספיק היה להסתכל ברשימה של הקבוצות ש"אנחנו" אוהבים לשנוא, משום מה ובאופן מעורר השתאות כמעט לא הופיעו שם הימנים או המתנחלים, שהריידוע ש"אנחנו" – קוראי הארץ וכותביה – לא שונאים.
    כמה מצער שהשנאה והטיפשות לא פוסחים על מי שמתיימרים להחזיק בדעות כל כך נכונות.

  6. הי שלומית
    הנה שתי הודעות שפורסמו באתר "יקום תרבות " שיעניינו אותך :
    כמה מילים על הזז שעליו אני כותב כעת עבודה גדולה שתיהפך למאמר גדול באתר זה:
    בשיחה שהייתה לי לאחרונה עם חוקרת ידועה של תרבות יהודית מזרח תיכונית היא דיווחה לי ש"בשיח המזרחי"" הזז מוכר כ"גזעני ".
    הופתעתי מאחר שאם יש סופר שאפשר להגדירו כפחות גזעני מכל אחד אחר הרי זה חיים הזז שהקדיש שנים רבות מחייו לכתביה על אנשי הקהילה היהודית ממוצא תימני. …
    ניסיתי לברר מיהו האיש שטוען ב"שיח המזרחי " שחיים הזז הוא גזעני .
    הופניתי לחוקרת בשם סמדר לביא שעליה ראו כאן
    http://en.wikipedia.org/wiki/Smadar_Lavie
    הגברת לביא כתבה במאמר כאן שפורסם באניציקלופדיה של נשות האיסלאם
    http://cosmos.ucc.ie/cs1064/jabowen/IPSC/php/art.php?aid=75434
    כי "הסופרים האשכנזים שכתבו על יהודי המזרח ( דהיינו בעיקר חיים הזז אם כי משום מה היא לא מזכירה אותו בשם ) ששייכים בעינ יה לז'אנר מיוחד שאותו היא היגדירה בתכתובת ביננו כ"ז'אנר רומיה " ( על שם הגיבורה של ספרו של הזז" היושבת בגנים ")( הושפעו מהעוזרות שלהם שסיפרו להם סיפורים שהיצגו את נשות עדתן כייצריות באופן מיוחד..
    שוב הופתעתי מאחר שאני עורך עכשיו חיפוש יסודי ביותר על חייו של הזז ולעניות דעתי נתקלתי בכל מקור על חייו שקיים בעברית ובאנגלית ובאף אחד מהם לא הוזכר שלהזז בכלל הייתה עוזרת. ההנחה היא שרוב חייו הוא היה עני מידי אפילו בעבור זה. הזז בהחלט לא היה זקוק לקבל את המידע שלו על על יהודי ונשות תימן מעוזרת בביתו .הוא חי במשך שנים בשכונות של יהודי תימן בירושלים ולמד את השפה המיוחדת שלהם היטב.
    אז אולי הגברת לביא התייחסה לסופרים אחרים שכתבו גם הם על יהדות תימן?
    למרבית הצער התכתובת עימה לא הניבה כל מידע חשוב בעניין . היא סירבה לענות לשאלות הספציפיות שלי בעניין היא היפנתה אותי לביבליוגרפיה שסוף המאמר שלה ונמנעה מלציין את המקור הספציפי.בדיקה יסודית של הביבליוגרפיה הזאת לא חשפה כל גרגיר מידע שיכול היה לשמש כמקור להצהרה הזאת שכרגע היא מוטלת בעיני בספק.
    עד שלא יתגלה המקור להצהרה זאת של לביא אי אפשר לקבל אותה כעובדה.
    האם ייתכן שיותר משההצהרה מגלה אמת אובייקטיבית כל שהיא על "שיטות העבודה " של הסופר "האשכנזי " כביכול על האישה המזרח תיכונית , היא מגלה יותר את ההבנה הסובייקטיבית של הגברת לביא "איך הגבר האשכנזי " כשהוא כותב על האישה המזרח תיכונית " מסוגל לכתוב עליה ורואה אותה ?
    מידע נוסף נדרש בעניין .חשיפת המקור שבו השתמשה לביא לקביעתה זאת בהחלט יכולה לעזור בעניין.
    ונה ההודעה שנייה :

    לצערי למרות שהתגובה למעלה נשלחה לגברת סמדר לביא " שום תגובה ושום הפניה לא התקבלה ממנה לגבי טענתה השנוייה מאוד במחלוקת שסופרים אשכנזיים ( למעשה חיים הזז) נעזרו כביכול ב"עוזרת הבית שלהן " כמקור מידע על מנת לצור סיפורים מחיי העדה התימנית שבהן הגיבורות התימניות הוצגו כנשים תאוותניות באופן מיוחד מאחר ש( כטענת לביא ) זה מה שהסופרים "האשכנזיים" ( כהגדרתה של לביא ) שמעו וציפו לשמוע מעוזרות הבית שלהם ששוב על פי לביא ידעו שזה מה שהבוס רוצה לשמוע.
    כאמור למעלה לא מצאתי שום צל של ביסוס לטענה זאת בשום דבר שהופיע אי פעם לגבי חייו של חיים הזז.
    אלא עם כן יתגלה לבסוף ביסוס שלא ידעתי עליו לטענה זאת הנחתי היא שהמדובר בבדיה פרי המצאתה של סמדר לביא ומשקפת את דיעותיה ורעיונותיה כיצד יכולים היו יחסים בין "אשכנזים " ונשים מזרח תיכוניות יכלו התקיים ולא על איזה שהם עובדות שהיא איתרה במחקרה.
    . סמדר לביא היא ככל הנראה "חצי אשכנזית " כהגדרתה בת לעולה מלטביה ואישה ממוצא תימני ,כמו הדמויות שאותן תיאר חיים הזז בספריו.
    יתכן מאוד שעובדה ביוגרפית זאת היא שקובעת את דרך חשיבתה ואת הבנתה לגבי מערכות יחסים בין "אשכנזים" ל"מזרח תיכוניות" ולא חקירה אובייקטיבית כל שהיא . .
    כמובן מאליו שעם יתברר שאין שום ביסוס לטענתה לגבי "הסופר האשכנזי " ו"עוזרת הבית " שלו הרי שיש להתייחס בזהירות רבה לכל דבר אחר שאותו כותבת לביא במאמרה הנ"ל ולא לקבל שום דבר שהיא אומרת בשום עניין ללא בדיקת מראי מקומות.
    עוד פרטים על סמדר לביא יש בערך עליה בויקיפדיה ( שנראה שנכתב על ידה )
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%9E%D7%93%D7%A8_%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%90
    פרטים נוספים על סמדר לביא במאמר שבבירור לא נכתב על ידיה ונותן זווית אחרת לגביה יש כאן

    http://www.court.org.il/nato/nato42.htm

    "
    עכשיו שלומית ?אני מוכן למחוק את שתי ההודעות ו8לפרסם התנצלות פובית בפני סמדסר לביא אם :
    היא תשלח אלי או דרכך הבהרה מפורטת על סמך מה היא ביטסה את הטענה המוזרה שלה על "הסופר האשכנזי ועוזרת הבית "התימנית ".
    זה כל מה שהיא צריכה לעשות.
    אני מחכה.

  7. אין מה לעשות השנאה בין הלבנים בעלי הבלורית הבלונדינית והעיניים הכחולות לבין שחומי העור תמיד תהיה.גם אני בן 23 משתייך לדור הצעיר,בן להורים יוצאי עיראק ואני לא יכול לראות עצמי במעגל חברים או מכרים שהשורשים שלהם באו מאירופה.ויש דברים בגו,לא לריק סבתי העיראקית לא מפסיקה לדבר בגנותם של הא6שכנזים.עהם בטח לא שרו איתה "אינתה עומרי" הם בטח לא שיבחו את שפה הערבית שהייתה משוגרת ועדיין מפיה.אנחנו זה מחנה אחד והם מחנה שני.אני לא רואה עצמי מתבולל איתם ונישא לאשכנזייה.חוץ מזה הייחודיות הולכת ויורת עלינו לשמור על הגזע המזרחי לבל ייכחד.

    1. גם אני, היה לי את הכבוד ללמוד אצלה.
      היא חוקרת מבריקה ופמיניסטית בעלת אג'נדה חברתית.

השארת תגובה