שורשים של חול ורוח

לאחרונה פגשתי משהו שלא הכרתי שאמר לי שהיה בטוח שאני בלונדינית – בתשובה לשאלה למה, התברר שההישגים שלי לא נקשרו בתודעתו לחזות מזרחית.    

מאז, כל פעם שאני רואה את השומר בכניסה לספריה מופתע מחדש לשמוע שאני מרצה ואומר לי כל הכבוד, אני תוהה אם זה בגלל שאני נראית צעירה או בגלל המזרחיות שלי.    

הטקסט שלהלן הוא תוצר מסע להבנת המשמעות הפרטית של המזרחיות שלי בקונטקסט ישראלי. זהו הטקסט האחרון שנכתב לאסופה העוסקת בזהות נשית מזרחית, כאשר כל הטקסטים כבר נאגדו יחדיו ואני עדיין לא מצאתי את הסיפור שלי, ישבתי יום אחד במלון בטורקיה ונזכרתי בחוויית הילדות המכוננות המתוארת להלן.    

בשנים האחרונות הנחתי במידה מסוימת לפעילות הקשורה לזהות מזרחית, אלא שהחיים בחברה בישראל  אינם מאפשרים לשכוח. הטקסט התפרסם מאז ב"אפיריון" בהוצאת ארז ביטון. אני מעלה אותו לאתר כעת מתוך מחשבה שיש בדברים עניין.   

    

***    

הורי, יעקב ורחל, נולדו בירושלים. אני תוהה אם ניתן לכנות אותם צברים, הביטוי שאומץ על ידי הציונות כדי לציין את יצירי כפיה, היהודים החדשים, ומשיבה לעצמי שבמידת מה כן. לפחות במובן שמעטה קוצים צמח וכיסה את שרידי מורשת העבר שהביאו עימם הוריהם. אך גם אם ניסו לאמץ את האידיאולוגיה ששלטה כאן, הצבריות שלהם נחשבה חלקית. לא רק שהיו  עירוניים ולא אנשי אדמה, אלא שהיו גם "מזרחים", הכינוי שהודבק לקובץ של גלויות שונות זו מזו, אשר סימן אותם כאחרים בארץ שבה נולדו ודרו.   

גם כאשר שפת מולדתך היא שפת אמך. גם כשהתרבות שאליה נולדת אמורה להיות שלך, מסר השוני מועבר.    

אני פוסעת בנתיבי זיכרון שנותרו על תלם תחת מעטה האבק וחוזרת לימי ילדותי ברמת-גן, עיר שראשה נושק לבני ברק ורגליה מדגדגות את רחובות תל אביב. מסירה קורי עכביש מפינות אפלות של תודעה ולוחצת play. סליל הזיכרון מתגולל לאטו. חושף את חותמה של הוויה חברתית על אוצר זכרונות פרטי. אידאולוגיה של ארץ מולדת אשר דרשה בקול רם וצלול ליצור כאן אדם חדש, בעודה לוחשת לאוזני בסוד שלא כולם יכולים להשתוות לאותו דגם אנושי שהוצג כחזון ציבורי משותף. שיש גם כאלה שלא נועדו לממש את האידאל. אף אם יחפצו בכך מאוד, תפקידם, המסומן מראש, הנו לדשדש בשוליו.   

    

אני חוזרת לשעת סיפור בגן ילדותי ברמת-גן, יושבת על כיסא העץ הקטן ומקשיבה לגננת המספרת מתוך ספר בראשית כיצד נבראו אדם וחוה. ילדי הגן נותרים במקומותיהם בתום הסיפור. אני יוצאת בלאט לחצר הגן. מתיישבת במקום המוצל והשקט תחת עץ האיקליפטוס הרחב שעליו המאובקים מפוזרים על הארץ. שומעת את הלמות לבי בעודי מתכננת להגשים את הרצון הסודי שנולד בי שם, אז: ליצור במו ידי אדם חדש. ממש כמו בסיפור המקראי ששמעתי כמה רגעים לפני כן.   

    

הזמן הסב על עקבותיו חושף את קורותי באותו יום. הדברים אינם מתרחשים כפי שתכננתי, כפי שחשבתי שראוי שיהיו. אני מתבוננת ברגבי האדמה החפונים בכפות ידי. הם אינם מתגבשים לתבניתה של הדמות הבראשיתית שראיתי בעיני רוחי. ועדיין אני נחושה. אינני מוכנה לוותר על השאיפה הכמוסה. אני אוחזת בגוש האדמה הקטן. מהדקת אותו ומסמנת בו שתי עיניים. תוהה כיצד ניתן להוסיף את האף. משתמשת באחד מעוקצי העלים הפזורים על הארץ ומחוררת זוג נחיריים לא זהים. אני מנסה לתקן. האף חשוב. ממנו אנשוף לדמות חיים. מחליטה שזה צריך להספיק. מאמינה למרות ספק קטן שמתחיל לכרסם בי, שזה יצליח. למה זה חייב להצליח? אני מרחיקה את כף ידי הקטנה מגופי ככל שמתאפשר, מתחברת למחשבה שאדם בוגר וגדול יגיח מגוש האדמה ויזדקק למקום פנוי שבו יוכל לעמוד. מחשבותי נחסמות בגבול ההבנה, בהרהור הלא גמור: מה אני בעצם עומדת לבקש ממנו שיעשה עבורי?   

אני חוזרת ונושפת על גוש האדמה, מלאת תקווה להחיות את דמות העפר בנשמת החיים שבתוכי. מעשה ההנשמה אינו צולח. גוש האדמה אינו הופך להיות אדם. החול שמתפזר בעקבות משב הרוח עף לפני. חודר לעיני. אני קמה ומנקה את העפר מידי ומבגדי. מרגישה את כובד סוד הניסיון הכושל במעמקי הבטן בעודי שבה ויושבת בין ילדי הגן.   

    

אני עוצרת לרגע את סליל הזיכרון. מתבוננת מבעד לשנים שחלפו באירוע שנותר צלול באפלולית העבר. בוחנת את אותה משאלת ילדות לשחזר את הטקסט המקראי. לברוא אדם חדש. יצור שיסור למרותי. האם אותו רצון נולד ברוח משובה של ילדה קטנה? ואולי אותה חוויה שעברתי בהיחבא בחצר הגן נועדה לנסות לתקן סוג של עוול חברתי על ידי שחזור ושינוי תפקידים – ניסיון בלתי מודע של הנפש לעכל רשמים של סביבה שדיברה אלי בשני קולות מנוגדים? שציירה מפה של מציאות שבצדה האחד הראויים לתואר צבר, אדם חדש ונטול שורשים, ובצדה השני, אלו שמוצאם מלהק אותם לשמש לו צל. ואיפה בכלל שוכנת האישה באדם החדש שביקשו לכונן כאן? האם לא חיקיתי אז מבלי דעת את השאיפה לייצר כאן ישות גברית מפוברקת והשתמשתי במוטיבים שנגזרו מתוך המקורות כדי לכסות את פרי הניתוק האלים ממסורות עבר?   

    

שנים רבות גרתי בנכר, עד שחזרתי למולדת שעזבתי בנעורי. חזרתי לעיר ילדותי, לרמת גן. העיר המאפשרת לי להסתכל בנופי זיכרונות ילדות מנקודת מבט וזמן שונה. בעיניים של אישה בוגרת אני בוחנת עכשיו את סלילי הזיכרון שנותרו בשלמותם ולוחצת play.   

    

אני חוזרת לאחת החצרות הנושקות לבית בו גדלתי. שמש ישראלית מאירה ברוך עלי ועל כמה ילדות בוגרות יותר שחוברות יחדיו למשחק משותף. כל כך נעים וגם מחמיא לקחת חלק. להשתייך לחברתן של ילדות גדולות ממני המשחקות סביב. אני כמותן עושה עוגות מחול. הרחוב שקט מאוד. זוהי שעת אחר צהריים מוקדמת. משהו נעים במיוחד עומד באוויר. סוג של הרמוניה שנרקמת מתוך משחק ושותפות. החול הנגרס במסננות של פלסטיק לתוך דליים קטנים הוא קמח. אני מלאת תחושת פליאה וקסם, כיצד רגבי אדמת גינה גסים יכולים להיעשות עדינים, רכים ונעימים כל כך עם כל סינון נוסף. יש במשחק בחול עונג מזכך כמעט.   

מבטי נתקל בשתיים מהבנות המבוגרות יותר. הן מסתודדות כעת. אחת מהן לוחשות סוד באוזן חברתה. אני מתבוננת בהן. אולי הן תשתפנה אותי באותו דבר חשוב שהן דנות בו. הן נועצות בי מבטן, ואז מכה בי התחושה שלא כדאי לי להתקרב אליהן עכשיו. הסוד קשור אלי, מנהיר לי מבטן הנוקב והמאשים. "מאיזה מוצא את?" אחת מהן שואלת. והשאלה, אשר מופנית אלי בלבד, שבה ונשאלת, ברורה יותר: "מאיפה הסבא והסבתא שלך?"   

זמן לא רב לפני כן סיפר לי אבא איך חזרו היהודים לארץ ישראל. כמה גאווה חשתי מתוך התום שבילדות, על הזכות להשתייך לחוויה משמעותית כל כך. סיפורו של אבא ציורי מאוד, ומתאר כיצד כאן, בזו הארץ, מתגשמת הבטחת אבות קדומה הקשורה לקדושתו של התנ"ך. כמה נפלא הוא המסע המתרחש מתוך שותפות ואחוות גורל אל ארץ המכנסת את ילדיה אחרי חיי גלות בנכר. כמו משכבר עולה מראה פניו של אבא, ואיתו תחושות הערגה והחזון שאחזו בו. כמו נביא נדמה הוא אז. אני עונה בתחושה ברורה שקורה כאן משהו מוזר, שאולי כדאי להתחמק ממנו ולנסות לאחות קרע לא ברור שהולך ונעשה גלוי: "מה זאת אומרת? כמו כולם, מאותו מקום", תשובתי כמו אז מהדהדת בשקט מסביב.   

קולה של הילדה חוזר אלי בטון בטוח. "זה לא נכון", היא אומרת. "לא כולנו הגיעו מאותו מקום". המשפחה שלה וגם של הבנות סביבה הגיעה מפולין, מציינת היא בגאווה. "את מזרחית" היא מוסיפה. דבריה נתמכים בהנהון של הסכמה מהבנות האחרות שנועצות בי מבטן כעת, מלבד אחת שממשיכה לשחק, מבטה מושפל.   

    

אני ניצבת שם רגע ארוך לצד אותה ילדה שהייתי. מרגישה איך מתפוגגת שוב ההרמוניה המופלאה של אותו אחר צהריים מואר. חשה את הפער האילם שנפער ביני ובין הבנות האחרות, שעוטות כעת ארשת של עליונות וחשיבות עצמית. מתבוננות בי – מי שעד לאותו רגע נחשבה לילדת פלא. חשה כיצד כל העולם סביבי הופך להיות בן רגע עוין. כמעט בלתי ברור ומעט זר.   

אני לוחצת stop. מתבוננת בזיכרון המרצד באורו של יום קיץ מרוחק. במקום העדין וחסר ההגדרות הלשוניות של ילדות, הועבר אלי המסר שיש בי משהו שמסמן אותי אחרת. שהארץ שבה נולדתי ובה גדלתי מושתתת על מסר של אי-שוויון. מתחת למלמלת הסיפור היפה, סיפור של חזרה, של שיבה הביתה במסע ההיסטורי מכל קצות תבל אחרי אלפי שנות גלות, קיימים זרעים של פירוד ודיכוי, במקום פרחים של שיתוף וקרבה. ארץ מוצא קדומה שאת שפתה לא דיברתי, ועליה כה מעט שמעתי, מסמנת אותי באופן שפועל נגדי.   

אני מכוונת אלומה של אור לקורי חלומות ילדות קודרים. ביעות לילה חוזר, מבליח ונגלה במצולות הזיכרון. צעדים נחפזים נשמעים בגרם מדרגות אפלולי. צדודיות במדים מטופפות במגפים גבוהים ושחורים הנוקשים על מדרגות של עץ. הן עושות דרכן לחדרי בשאון מחריש. הנאצים באים לקחת אותי. תחושה של אימה רגע לפני יקיצה. בארץ מולדת, מקום שהוא בית, הבטחה ממומשת לאחר אלפי שנות גלות, מה הוביל אותי לחוש נרדפת? מדוע הרגשתי את מה שאינו חלק ישיר מעברי?   

 

ואיך תוכלי לחשוב, לרקום את החיים שלך בחוטים צבעוניים בהם את בוחרת, אחרי שכבר נטמע בך המבט שאותך מדיר?   

במשעולים עוקפים למסלול שהציעה לי ארץ המולדת את חיי ניתבתי. מתוך חיפוש אחר משעול של משמעות. מתוך בריחה מהגדרות של אי-שוויון. אלא שהדרך התארכה ככל שהילדה הפכה לנערה ולימים לאישה – מגדר מהווה מטען כבד כשלעצמו. סליל הזיכרונות נגלל קדימה. פנס התודעה מאיר על המבט הבוגר למחצה של בת עשרים. באקראי נרקמת עבורה הזדמנות נוספת לבחינה נוספת של סיפור בראשית. ההבדל מצוי במבט שהעמיק. אני לוחצת play. הפעם אני בביתם של ידידים. במהלך שיחת הסלון המתארכת עיניי נודדות אל עבר כוננית עמוסה ספרים. אני ניגשת למדף ושולפת באקראי ספר אמנות. מעלעלת בו בלי משים. תמונה אחת שובה את מבטי. היא מציגה ללא מילים את הסיפור אשר מוכר לי עוד מימי הגן. אלא שכאן לסיפור בריאתו של האדם מתווספת תובנה מרומזת על האופן שבו נטל של אשמה קדומה הוטל על כתפיהן של נשים באשר הנן.   

התצלום גדול ומבוים. הוא מציג שני אנשים אל מול שולחן שעליו מונח הפרי. סיפור גן עדן מעודכן. השָם, האָז הם כאן ועכשיו. הכול מרומז ועדיין כה ברור. שניהם צעירים. הגבר בתפקיד אדם והאישה בתפקיד חוה. גם הוא גם היא עירומים. פלג גופם העליון גלוי, חשוף אל מול שולחן עגול שבמרכזו תפוח. על פניהם ארשת של יגון וייסורים. מבט הגבר באישה נוקב ומאשים.   

אני לוחצת stop. חושבת שוב על אותו תצלום אשר הדגיש, בסיפור מיתוס הבריאה, תחושת אשם קדומה הטבועה, כך נראה, בתוככי כל נפש אנושית באשר הינה. אבל פוליטיקת המבט שהצילום מציע מצביעה על היבט נוסף שהוא אף חשוב יותר. נקודת ראשית שבה קטגוריה זהותית אחת – זו של האיש – מצויה במעמד של מאשים, והאחרת – זו של האישה – מונמכת כדי לשאת בנטל של אשמה קולקטיבית המוטלת על כתפיה, מרוקנת את קיומה מתוכן, משעבדת את ישותה. תפקידה כולל זיכוך והאדרה של בן זוגה לקיום האנושי, מי שמעמדו הטבעי שווה לה, אבל לא זה החברתי. להיות אישה בצו תרבות משמע להיות האחרת ביחס לאחד – להתבטל ולקבל זהות המכוננת מהחוץ כלפי הפנים. להיות "מזרחית" משמע להמצא בקטגוריית אחרות נוספת. קטגוריה שאפשרה לארץ מולדת המתכחשת לנטל שנים של סבל אחרות בתוך גולה רווית שנאה ליהודים, להטיל את נטל הפחיתות והאשמה עבור הכלל על מי שכוננו באופן מונמך כ"מזרחים".   

    

מלבד לידתי לאימא, לידת הגוף מתוך הגוף, נולדתי לתוך עולם מודע למחצה של מחשבות, תפיסות, דעות אשר יוצרות את התסריט הקולקטיבי אשר בבסיסו טעות, אולי גם מכוונת, פרי תבנית מחשבה קטגוריאלית, סטראוטיפים ודעות קדומות שמאדירות או מדכאות חיים. אותם קורי מילים, דעות ומחשבות מוטות שלא אני ארגתי עטפוני כפקעת שלכדה את ישותי כגולם. התנהלתי בעיוורון חלקי. צעדי מהוססים. מעדתי וגם קמתי עד שלמדתי לשחק בחברת עובדי האלילים: קיום מדומיין במרוץ חסר מהות ותוכן אחר ממון והישגים. קרירה מפוארת בניתי, קירות חדרי עוטרו בשפע תארים. רק הרצון להיות ללא משחקים של כוח שהתקיימו על חשבון אמת פנימית, אותו כיסוף לחוש, לחוות ממקום שמדבר מלב אל לב, המשיך לבקש לצאת. להיוולד.   

    

הזמן כהרגלו מראשיתם של הימים המשיך לזרום. פיזז ברגליו על פני שנים. דהר על אלומות של אור עד שפרפר הנפש חש מספיק בטוח להגיח מתוך כסות הגולם בה נעטף.    

    

האם תוכלי לסלוח לקִטלוג, לשיפוט, להאשמה ולמשחקי הכוח שעל חשבון חייך נוהלו? האם תצליחי למחול על דרך מתארכת? על אוצרות מורשת עברך שנותרו סגורים? נטל זר על כתפך הוטל מגיל צעיר. פרי האשמה לא היה שלך. כעת כונני זהותך המשוחזרת. הסתכלי סביב במבטך שלך, אפייני את העולם דרך עינייך. עטפי עצמך ברדיד של אמירה ברורה אשר תופסת חזקה על נשיותך, על מזרחיותך, על מה שבטעות ומתוך משחק פוליטי נחשב חולשה ובעצם יש בו נתיב חכמה ורגש. דרך עם עוצמה.   

    

הורי, יעקב ורחל, נולדו בירושלים. מורשת הוריהם צפונה, לא נלמדת. שנים רבות נותרה בלתי מושגת, בעזבונה שוממת עד שגזנך אוצרות הזמן נפתח. אני מפנה מבט קדימה, לפני ניצבת דרך. טעמה לא פג עם השנים. ובה תבלין ניגון וצבע. והיא מלאת חיים.   

    

 "לאחותי: פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" – עורכת: שלומית ליר (הוצאת בבל, 2007)

4 thoughts on “שורשים של חול ורוח

השארת תגובה