מי השתלט לנו על המוח

הסרט "החוטף שלי" (My Kidnapper), שהוקרן אמש בערוץ הראשון במסגרת "הסיפור האמיתי", מהווה דוגמא מצמררת למידת חומרתה של תסמונת שטוקהולם: לאופן בו היא מצליחה להסוות ולשכתב את עצמה עד כי היא מעלה שאלות כוללות יותר אודות עד כמה אנשים חופשיים לכאורה שבויים וכבולים למעשה מבלי לדעת על כך.

הסיפור מתחיל בספטמבר 2003 עם חטיפתה של קבוצת תרמילאים מישראל, אנגליה גרמניה ושוודיה בקולומביה. התרמילאים נתפסו והוחזקו בשבי מחתרת ה-ELN במשך שלושה חודשים בתנאים קשים של רעב והתאכזרות מצד שוביהם. בשלב מסוים, חלק מהחטופים שוחררו, החטופה הגרמנייה הועברה למקום אחר והחטוף האנגלי נותר עם ארבעה חטופים ישראלים בתנאים קשים ומדכאים – כל זאת עד לשחרור שהתרחש לאחר שלושה חודשים בשבי.

הטוויסט בסיפור מתרחש בספטמבר 2004, כתשעה חודשים אחרי השחרור כאשר אחד מהחוטפים יוצר קשר עם מארק הנדרסון בן הערובה האנגלי, ומתחיל להתכתב איתו. במקביל, אחת מהחוטפות יוצרה קשר בפייסבוק עם רייני וייגל, בת הערובה הגרמנייה.

ההתכתבות יוצרת הזדהות ואמפתיה אצל מארק עם השובים שלו. הוא מרגיש שיש משמעות לסבל שחווה, ושיש מטרה נאצלת שהנחתה את החוטפים. תחושות דומות חווה וייגל. אלא שאצלה ההזדהות החלה קודם לכן והובילה אותה למצב קשה – דקות אחרי ששוחררה, היא צולמה מחויכת עם שוביה כשהיא נראית אחת מהם, גם בשל הרובה שאחזה בידה. בראיון עם העיתונאי שראיין אותה, אמרה שתצטער לעזוב את הנוף היפה. בגרמנייה, מאוד לא אהבו את זה וכשחזרה היא הועמדה למשפט בדרישה שתשלם עובר ההליקופטר שנשלח לחלץ אותה.

 הקשר עם השובים הוביל את הנדרסון ווייגל להפיק סרט שבמרכזו מסע חזרה שלהם ושל שניים מהישראלים, ארז אלטוויל ועידו גיא, לקולומביה. במהלך הסרט נפגשים הנדרסון וויגל עם שני החוטפים, מתחבקים איתם, שומעים התנצלות מהחוטפים, המוחים דמעות ומספרים על קשייהם. כל זה הוביל את איתי סגל לראות בתופעה "תסמונת שטוקהולם אבל להפך." אני לא רואה את זה כך. מדובר בשליטה חמורה לא פחות מזאת הנעשית בכוח. שליטה הממשיכה במניפולציה. שליטה המבקשת להמשיך את הקשר עם החלש – הנדרסון וויגל, אבל לא עם החזק – הישראלים, שניסו להימלט ואף חשבו בשלב מסוים לחסל את שוביהם.

גם אחרי שהנדרסון וויגל שומעים מנשות כפר באזור בו שהו על הפשעים שבצעו נגדם החוטפים הם מחבקים את שוביהם כשהם נפגשים. הם שואלות שאלות קשות, אבל נראה שהתשובות מצליחות עדיין להפנט אותם – זוהי תמצית התסמונת: הזדהות עם המקרבן המונעת מהם לקבל את עובדת התוקפנות האלימה, חסרת ההיגיון והבלתי נסלחת שהם ספגו.

 הקשר לגלעד שליט בסיפור הזה קיים, לא רק בגלל שהסרט עוזר להמחיש את הקושי הנוראי שגלעד חווה יום אחר יום, במהלך חמש השנים האחרונות, אלא בגלל שהוא נותן מקום לתובנה שיתכן והממשלה הישראלית שבויה תחת תפיסת העולם של החוטפים. תפיסת עסקת חילופי שבויים כעניין של מחיר מלמדת על כניעה למסגור של החוטפים – מי שחושבים שחיי אדם הם עניין למיקוח.

 עם, מדינה, חברה, הם דבר המתקיים ברוח – בשפה, בתרבות ובערכים. שחרורו של שליט מייצר אמירה סמלית, רוחנית וערכית יקרת ערך בדבר חשיבות החופש ותפיסת העולם המקדשת את החיים. ממקום זה צריך לבצע את העסקה. החוטפים לא ירוויחו בכל מקרה. כי מי שלא איבדו את הרוח הם אלא שמנצחים.

השארת תגובה