למה לי מזרחית עכשיו?

והנה קטעים מתוך ההקדמה שכתבתי לאנתולוגיה "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" שיצאה לאור בהוצאת בבל כפרויקט של תנועת אחותי למען נשים בישראל.

אני מעלה את זה לאתר כעת כסוג של מענה מפורט לכמה מקטרגים שניתקלתי בהם לאחרונה שמחו כנגד "הוצאת השד העדתי מהבקבוק" כאשר סוגיות המזרחיות עלתה לשולחן הדיון.

במהלך מלאכת עריכת הספר נתקלתי לא פעם בשאלה – שנשאלה לעתים מתוך איתותי מצוקה ותרעומת – לשם מה נדרשת אנתולוגיה פמיניסטית מזרחית? אפשר להבין את השאלה הזאת. הרי ארצות המוצא של נשים המשויכות קולקטיבית לקטגוריה "מזרחיות" – מרוקו, תימן, פרס, עיראק, טוניס – כמוהן כפולין, הונגריה וגרמניה: אתרים הנושאים ערך ייחודי להם. מדוע אם כן לאמץ מבט מפריד ולא מבט אוניברסלי, מכליל, של כבוד האדם וחירותו ושל זכויות האישה? מדוע לא להתעלות מעל להבחנות של צבע עור וארץ מוצא? אלא שמבט אל המציאות הישראלית ואל מוקדי ההשפעה שלה מגלה שההבחנה קיימת בשטח – נשים יוצאות ארצות האסלאם (מזרחיות) נדחקות במידה רבה לשוליים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של מדינת ישראל. רבות מאיתנו נאבקות במצוקות כלכליות באזורי ספר. בהוראה. במקצועות הצווארון הוורוד – קלדנות, פקידות, מזכירות. במקצועות טיפוליים. במפעלים. הרחק מהעין ההגמונית המבנה את זהותן של נשים מזרחיות כ"אחרות" ומקבעת את התפקיד המיוחד להן בפרסומות, בעיתונות, בתוכניות הטלוויזיה ובסרטים כנחשלות. כמנקות סביבתיות. כבריות אקזוטיות. גם נשים שהצליחו והגשימו את מה שנחשב להצלחה ישראלית שבות ומגלות שהן מקוטלגות באופן שונה. אף אם ננסה להתעלם משיוכי המוצא, לא נוכל להכחיש כי קיימת בפועל קטגוריה מובחנת וכי נשים מזרחיות מודרות בהיבטים של אתניות, מגדר ומעמד. בסופו של דבר, כל ניסיון לאמץ גישה אוניברסלית פועל לשימור מנגנון הכוח הקיים והאידיאולוגיה החבויה שהוא מקדם. השיח הפמיניסטי המזרחי מתמקד בחוויית האחרוּת המאפיינת את הזהות הנשית המזרחית בחברה הישראלית. זהו שיח פרטיקולרי, ספציפי, שאינו מתכחש לשורשים ולמובחנות של נשים מזרחיות במרחב הציבורי, אלא עוסק במשמעויות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות שאלו נושאים עימם. בד בבד זהו גם שיח אוניברסלי, משום שבכוחו לאבחן את נקודות העיוורון של העין ההגמונית, להצביע עליהן ולפעול לתיקון כלל החברה על מרכיביה השונים. הפמיניזם המזרחי אינו מבקש לייצר מערך מקביל לקיים ולשמר את המבנה החברתי ואת דפוסי המחשבה הכוחניים והפטריארכליים המצויים בבסיסה של החברה הישראלית, אלא להציע מערך שונה. קריאות המצוקה והמחאה שמעלות הכותבות בספר כנגד העוולות החברתיות בחברה הישראלית מאפשרות להגמוניה להתחיל את המלאכה הכואבת של הבחנה בנקודות העיוורון שלה ולפעול לתיקונן. לגעת בטאבו ספר זה מפר את ההשתקה ואת ההעלמה של הקול הנשי המזרחי מהמרחב הציבורי. הוא נותןבמה לחוויות של הדרה שהיו סמויות מן העין ומציע פרקטיקות של שחרור מהבניות מכפיפות. הוא פורש מרחב של אוטונומיה זהותית של מגוון כותבות … המפענחות וכותבות את מציאות החיים שלהן מתוך תפיסת חזקה (Reclaiming) על הגדרתן העצמית. הספר אוצר בתוכו ספקטרום קולות. בהם קולות החושפים מנגנונים דכאניים הנחווים על ידי מי שנמצאות בפריפריה הכלכלית והחברתית, ולצדם קולות החושפים את העובדה שההדרה אינה זרה גם למי שהגשימו כביכול את מה שנחשב לחלום ההצלחה הישראלי.  ***

כשאני קוראת את מה שכתבתי בזמנו בהקדמה אני תוהה אם הצלחתי לאתגר את "פרדוקס המזרחיות" והצבעתי על הבעיה מעמדה של עוצמה ושחרור. במובן מסוים זו המשימה של המדוכאת שנלמדת בדרך ארוכה. תמצית הפרדוקס הוא שדיבור על הדיכוי מעורר עוד דיכוי ואילו השתקתו של הדיכוי מבטאת כניעה למצב. ולא רק זאת אלא שהדיבור עצמו מטרתו לעורר את המדכא/ת למודעות לפעולת הדיכוי אלא, שבין אם פעולת הדיכוי נעשית במודע ובין אם באופן בלתי מודע, אף אחת ואחד לא שש לשמוע שהוא מדכא את האחר. הנכונות לשמוע ולקבל את האחריות על הדיכוי נעשית לרוב רק כאשר המדוכאת מדברת מעמדה של כוח, ואילו קריאתו של החלש/ה מזמינה בדרך כלל את המדכא להמשיך בפעולת הדיכוי ולו רק כדי להסות את הקול הלא נעים המבקש לנפץ את הבניית העולם בו הוא חי. יש להודות שהאמת אינה תמיד נעימה, ובניית תבנית חדשה של מציאות אינה פשוטה. פרופסור יוסי יונה אמר פעם בקבוצת זהות ומעמד בון ליר שאין מזרחי או מזרחית בישראל שלא חוו את הדיכוי מעצם היותם מזרחים. יש להסכים איתו. אבל גם כאשר היו ויש כיסים של התנגדות, כיסים של הכרה בעוול אנחנו כחברה עדיין לא התגברנו ולא תיקנו. במידה רבה בגלל שהמדוכאים אינם מודעים להיותם מדוכאים ואינם מכירים בכך. קוראים לזה בשמות רבים בהם תסמונת שטוקהולם. זהו הדיכוי החמור מכל, משמעו הזדהות עם המדכא וחוסר מודעות לדיכוי שאנו שרויים בו. ההגדרה שלי את עצמי כמזרחית והדיבור על המזרחיות אינם דבר קל או טבעי לי. בסיפור שלי באנתולוגיה "שורשים של חול ורוח" אני מספרת על הרגע בו למדתי שאני מזרחית ועל הקשר בין הדיכוי שלי כמזרחית לחווית הדיכוי הכוללת של היותי אישה. היכולת שלי לספר את הסיפור ממקום של כוח באה מתוך לקיחת חזקה על הסיפור, נכונות לחזור אחורה ולספר את הדברים מחדש, בעיניים חדשות, מתוך ראיה מעצימה. זוהי דרך הסוללת עתיד על ידי חילוץ העבר מסד ההבניה הדכאנית שנכלא בו.

9 thoughts on “למה לי מזרחית עכשיו?

  1. לא רק שהיא מעבירה לך את המסר שאת/ה טוב פחות, ושאינך ראוי/ה, אלא שהיא מפרקת את המקום שלך כסובייקט פעיל/ה בחייך.

    במילים אחרות חווית הדיכוי הינה תוצר של מצב בו היכולת שלך להגשים את עצמך במרחב הציבורי אינה יכולה לבוא לידי ביטוי כי משהו שאינו תלוי בך שולט בגורלך.

  2. קראתי. מקווה לגלות שיש איזו פואנטה בכתיבה העיוורת הסטריאוטיפית והמכאיבה הזאת. נאדה. בחברה המובנית באופן גזעני קורה שלא רק שהמדוכאים לא מודעים לדיכוי שלהם/ן, אלא שהמדכא מכחיש את מובן התנהגותו ואינו מבין שהוא גזען ושוביניסט, משתין מראש המקפצה ומציג את הכשל המוסרי והאנושי שלו בראש חוצות.

  3. הטקסט בבלוג קטוע בצד שמאל, או לפחות כך זה נראה אצלי – נדמה כאילו לפחות מילה אחת חסרה בסוף כל שורה, וזה מבלבל

  4. זה סימן אולי באמת שהגיע הזמן לעבור לפלטפורמה אחרת. אצלי כמובן זה נראה בסדר, אבל שיניתי פונט ואני מקווה שזה קריא גם אצלך עכשיו.

  5. אומנם דוגמא לחזירות שוביניסטית אולם לא באותה מידה. שימי לב שקיים מדרג ברור בין האלהה של "הנורבגית" לבין ההקטנה של "המרקואית".

השארת תגובה