רטרוספקטיבה להרשעתו של קצב

אי אפשר היה לבקש פינאלה מוצלח יותר לשנה האזרחית שהסתיימה. החלטת בית המשפט להרשיע את נשיא המדינה לשעבר משה קצב תיזכר כרגע היסטורי, או כפי שציינה דורית אברמוביץ, מי שהובילה את הקמפיין להרחקת עברייני המין מהשלטון, "רגע היא-סטורי". 

מדובר באירוע מכונן, שמבשר על שינוי חברתי עצום מימדים ורב חשיבות. הקריאה המשועתקת מהפגנות וטקסטים פמיניסטיים נשמעה מכס בית המשפט: כאשר אישה אומרת 'לא' היא מתכוונת ללא, וכוונה כלפי מי שהוגדר רק לפני מספר שנים ספורות האזרח מספר אחד במדינת ישראל.  

מניין הגיע תחושת ההפתעה?

קודם קריאת פסק הדין ממש לא הייתי בטוחה מה עומד לקרות, תיארתי לעצמי שקצב יורשע בהטרדה שמשמעותה תגומד בפסק הדין. מצאתי עצמי מופתעת מתחושת ההקלה והשמחה שחשתי. לא הייתי בודדה בתחושה זו. עשרות אימיילים מנשים שותפות לעשייה פמיניסטית הביעו שמחה והתרגשות, כמו למשל זה של אביגל מור שכתבה:

הללויה !!!

איזו הכרעת דין היסטורית, ואיזו תקווה היא נותנת לכולנו, אקטיביסטיות ונפגעות כאחת…משהו ממשי בכל זאת השתנה…גם הפנמה מהותית וגם מעשים מגבים…איזו שמחה !

… בואו נעלוז ונחגוג את ההישג הענק שלא היה מתאפשר אלמלא הפעילות הבלתי פוסקת לאורך העשורים האחרונים של פעילות פמיניסטיות, בכל מקום על פני הגלובוס .

לצד אימיילים המביעים תחושת סיפוק ושמחה דומה, מצאתי גם אימייל של איריס שטרן לוי, רכזת מתנדבות, מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, שכתבה:

"מדהים שכולנו מכנות הרשעה של אנס כיום היסטורי – זה היה צריך להיות מובן וברור שהוא יורשע."

דבריה של שטרן לוי חידדו אצלי את השאלה מהיכן נבע חוסר הביטחון לגבי משהו שלפי ההיגיון היה צריך להיות דבר בטוח? שהרי מתוך ריבוי המתלוננות והתבנית של מטרידן סדרתי שעלתה מהעדויות אודות קצב היה צריך להניח שיורשע. ולא רק זאת אלא שמתוך היכרות מעמיקה עם מחקרים, ומה שקורה בשטח, ב-99.9% מהמקרים שאישה אומרת שהיא נאנסה והופעלה כלפיה אלימות מינית, לא כל שכן כאשר אלו עדויות של עשרות נשים שונות, מדובר באמת. מכאן שההרשעה לא הייתה צריכה להפתיע כלל.

ההסבר שמצאתי למוטיב ההפתעה הוא שזהו תוצר של מצב מתמשך של חיים באין אמת. תוצר של מערך חברתי שמבעיו מייצרים פעמים רבות כפיפות נשית. החיים במצב של אין אמת, יוצרים את חוסר הביטחון ואת ההדחקה וההכחשה.

העובדה שקצב המשיך במעשיו עשרות שנים באין מפריע, שהוא היה זה שחשף את הסיפור למזוז והוא היה זה שביקש להישפט מלמדת על כך שהוא היה בטוח שיכול להמשיך ולשקר כי המערכת תומכת בו. שהכוח שומר על הכוח.

את השיעור הזה אנו לומדות גם באופן בו התייחסו לד"ר אורלי אינס. ההמעטה הפתאומית בפרויקט החיים שלה, הרצון לא להאריך את החוזה שלה, צקצוקי הלשון, הכניסה לחייה הפרטיים – כל זה משום שהעזה לדבר אמת.

מרב מיכאלי, תיארה יפה את התופעה במדור הדעות של הארץ, (שחרג ממנהגו ואפשר באותו יום לשתי נשים להביע דעה בעמוד השומר בדרך כלל על הגמוניה גברית אשכנזית).

בחברה שבה השמעת אמת נשית נתקלת בחומות של התנגדות וענישה ניתן להתייחס להשתקת הקול הנשי בשני אופנים – כתופעה חברתית, שתוצרה תודעה כוזבת, וכתופעה אישית שמשמעה ניכור עצמי ודה פרסונליזציה. כיצד יוצאים מזה? ובכן אחת הטקטיקות היא התאגדות ואקטיביזם.

המאבק כנגד הפטריארכיה

אחת הדרכים לשמר את הקול הנשי היא באמצעות התאגדות עם נשים נוספות. "המרחב הבטוח", מקום בו נשים יכולות לדבר על חוויות ותחושות באופן נוח מתוך ידיעה שמה שתגידי לא ייתקל בחומת התנגדות מאפשר לאמת לצאת לאור. את הכעס והתרעומת ניתן לתעל לאקטיביזם שמייצר בסופו של יום שינוי של ממש. אז נכון שלהיכלל תחת הקטגוריה "פמיניסטית" אינו תמיד מעורר התלהבות, אבל זה בטל בשישים, לעומת הבריאות הנפשית והכוח להשפיע על המציאות ולייצר תיקון חברתי כולל.

 הרשעתו של קצב לא התרחשה בחלל ריק. הוא תוצר של חוקרות מגדר ואקטיביסטיות בהן ניתן למנות את ריטה חייקין מאשה לאשה בחיפה שפועלות נגד זנות וסחר בנשים, מיכל רוזין מנכ"לית מרכזי הסיוע לנפגעות שנתנו כתף לנפגעות וארגנו את ההפגנות כנגד אלימות כלפי נשים, מרכז תמורה שמקדם חקיקה משמעותית בכל הקשור לתיקים הקשורים לאונס ופגיעה מינית בנשים, חברות כנסת כמו שלי יחימוביץ שהביעה את אמונה במתלוננת וכן זהבה גלאון שהובילה לחקיקה חשובה ביותר בסוגיות הקשורות בנשים, יופי תירוש שנלחמה מטעם "איתך מעכי" יחד עם ענת טהון-אשכנזי, קרן שמש, ענת סרגוסטי, דנה מירטנבאום, רחל בנזימן ועוד  נגד אי מינוי אישה בועדת טירקל, הטור הפמיניסטי של צפי סער, וכל הנשים שהעזו לספר ולאפשר לאמת לצאת לאור כמו אורטל בן דיין, אשכר אלדן, ד"ר אינס, ועוד ועוד ועוד.

 לפני כמה שנים, כאשר מזוז התחיל לחקור את פרשת קצב, ניהלתי את קמפיין נשיאה לישראל, קואליציה של ארגונים ששמה לה למטרה לבחור אישה לנשיאות המדינה. במקביל, ניהלה דורית אברמוביץ בהצלחה רבה את הקמפיין להרחקת עבריינים מהשלטון מטעם קואליציית נשים לשלום. אני מאמינה שלהתארגנויות אלו הייתה תרומה לשינוי הלך הרוח בחברה בישראל.

 פעילויות המאפשרות לשיח הנשי להתקיים ולתקן את נזקי הפטריארכיה:

 הפגנה נגד אלימות מינית

פרופסור חנה הרצוג התייחסה לנושא זה ברשימת האימייל של דורית, תוך רפרנס לאילנה דיין, וכתבה:

פסק הדין הוא ללא ספק מהפכה משפטית המבוססת על עבודה נמשכת חוצת גבולות ורבת משתתפות ממיקומים שונים של עשייה וחשיבה. זהו הישג אדיר שכן הוא מסמן שפמיניזם זו פרספקטיבה על חברה ולא רק של נשים ועל נשים. אני מאמינה שסוד ההצלחה היה שתוף פעולה מתמשך בין נשים בעשייה ובחשיבה, בין נשים שמנהלות שיח ער גם אם לא תמיד מתוך הסכמה (וטוב שכך) – אבל תמיד, כך אני מאמינה, מתוך העמדה הבסיסית שמטרתנו להבין לא רק את עצמנו אלא את האחרת, ולשאול מה ניתן ללמוד ממנה עלינו ועל הסדר החברתי כדי לשנותו. המתלוננות לימדו אותנו רבות ואנו חייבות להן תודות. לפנינו אתגר אדיר להטמיע תפיסות אלה בקרב ציבורים רחבים של נשים וגברים. פסק הדין הוא זריקת עידוד להמשיך בדרכנו. זהו אכן, רגע עוצמתי ומעצים.

 

ה- 30/12/10 הוא תאריך שצריך לחגוג אותו, להעניק לו שם ולזכור אותו כיום בו נפתח דף חדש, והפטריארכיה נפלה שדודה לרגלי מטחנות הצדק של בית המשפט. ישראל הוכיחה את עצמה כמדינה ערכית והעבירה לעולם כולו את המסר שכבוד האישה קודם לכוח השררה. הרגע הזה לא התרחש בחלל הריק. הוא תוצר של עבודה של פמיניסטיות וארגונים רבים הפועלים לאורך שנים.

 ראו גם: דבר השופטים בהרשעה

השארת תגובה