על ההכחשה: יצחק לאור על מירי בן שמחון

ראו זה פלא. יושב לו משורר בשם יצחק לאור וכותב על הכחשה – ולא סתם הכחשה, אלא על הכחשת המזרחי את מזרחיותו. בינינו, מי אם לא לאור יכול להרחיב על נושא זה?

המאמר של לאור מדגים ומוכיח את האופן בו פועלים מנגנוני השלכה והכחשה, באופן המזכיר את מאמר התגובה שלו לתביעת האונס של המשוררת אשכר אלדן. מעל הבמה הנכבדת של עיתון הארץ, (העיתון שאותו הגדירה מיכל ניב בשידור האחרון שלה כ"עיתון לגברים אשכנזים עשירים"), משתמש לאור באנתולוגיה הביוגרפית שערך דן אלבו על שירת מירי בן שמחון, כדי להשליך על הזהות המזרחית את כל מה ששלילי בישראליות, ובאופן ספציפי יותר, בו עצמו. במילים אחרות, לאור "מכבס" את ההכחשה שלו בהכחשה שהוא מייחס למזרחים באשר הם.

מסע ההדחקה והטלת הרפש שמייצר לאור מזגזג ונע בין הכרה בתקפות השיח הפוסט קולוניאלי בהקשר אתני ישראלי להכחשתו. לאור כותב על "מזרחים" בעודו מותיר את הקטגוריה האשכנזית כקטגוריה שקופה. באופן זה הוא מבנה את מקומו ההגמוני כמו היה פטרון העוסק בבעיית הילידים. ממקום מושבו המכובד הוא בוחן מדוע מירי בן שמחון, לא זיהתה את עצמה לחלוטין כמזרחית, ומזלזל בהתייחסות של אלבו לכך שבן שמחון דיברה צרפתית ודנה איתו על בודלר ורמבו. בקיצור שכחה את מקומה כמזרחית תורנית.

מסע ההכחשה העצמית של לאור מתעתע בקוראיו; לרגע נראה כי הוא מאמץ את השיח הפוסט-הקולוניאלי – וקובע (בדומה לדרור משעני) כי "הקהילה הספרותית פנטזה תמיד יותר מאחרות על 'היות מערב'". אלא שנקודת המוצא של לאור – תרתי משמע – אינה זאת של משעני. לא רק שהוא אינו ממקם את עצמו בשדה הזהויות, אלא שבקביעתו הכוללנית הוא מדיר משוררות ומשוררים כמו ארז ביטון, חביבה פדיה, אסתר שקלים, ברכה סרי, אמירה הס, סמי שלום שטרית אלמוג בהר ועוד רבים, שאופק הפנטזיה שלהם מעולם לא התרפק על מערב מדומה, אלא הביט מזרחה. באופן דומה, כאשר לאור טוען כי "משה מואיז בן הראש, בלי שום ספק הסופר היחיד המתעקש לחקור את המקום שבו חי היהודי המזרחי את גלותו מן העולם הערבי ומן העולם המערבי" הוא בוחר לשכוח את מורכבות הזהות העולה מעולמם הספרותי של סופרות וסופרים כמו ז'קלין כהנוב, או סמי בורדוגו.

לאור זונח את השיח הפוסט-קולוניאלי כאשר הוא מאתגר את הקשר בין פרנץ פאנון לשיח המזרחי. כי מה בין המזרחי (והאתיופי) בישראל, והשחור בצרפת, מלבד הגזענות אותה מכחיש ומדגים לאור. מה שמטריד את לאור הוא הבקשה של השיח המזרחי "להעמיק את השסע, לא בין יהודים למערב, ולא בין פלסטינים ליהודים, אלא בין יהודים מזרחים ליהודים 'מערבים'". בכך, מוצא לאור, מצויה לב ההכחשה הישראלית, "שהרי אנחנו לא אזרחי העולם". לאור מתכחש לפנטזיה המערבית עליה דיבר קודם בהקשר לקהילה בה הוא לוקח חלק, ומאשים כעת את המזרחים שמתייחסים לאשכנזים (אותם הוא עדיין מכנה "אנחנו") כאל מערבים.

איזה פליק פלאק מפתיע. לקחת את הטיעון הפוסט קולוניאלי ולהפוך אותו לטיעון גזעני. הרי פאנון כבר כתב על הרצון של השחור להדמות ללבן כתוצר של השפלת התרבות המקומית. לא רק שלאור מתכחש לאופן שבו האשכנזיות כיננה זהות "נעלה" על חשבונן של קהילות אתניות שהובנו כנחותות, אלא שהוא מבקש להפוך את המצב ולטעון שמי שייצר אותו הם המזרחים. אם הם לא היו מתלוננים, האשכנזים בכלל לא היו תופסים את עצמם כמערבים.

אחרי מסע מסווה למחצה של הכפשה והחלשה, אפשר סוף סוף לזרוק את המטען המטריד על היהודי המזרחי (כמה מעניין הצירוף הזה) ולהרגיש טוב יותר: "היהודי המזרחי – כמי שחי את ההכחשה של אי-מערביותו [מהווה] מיצוי כל מה שאפשר לומר על היהודי הישראלי". ומכאן הדרך לדבר על מזרחים בהקשר של אוכל וקוסקוס, כאקורד סיום למאמר, כבר קצרה.

שיח זהויות, כפי שטען פאנון, נושא מרכיבים פסיכולוגיים; את הטקסט שכתב לאור אפשר ללמד בשיעורי פסיכולוגיה, כדוגמא לאופן בו פועלים מנגנוני הכחשה והשלכה. רק מה, היום – שלא כמו לפני 20 שנה ויותר – השטח, גם מבחינה מגדרית וגם אתנית, לא מוכן לבלוע את השטויות, ולהגיב על תפיסה משעבדת ומעוותת כגון זאת ששטח לאור בשתיקה.

 

השארת תגובה