להוציא את האנס לאור!

הפוסט על האונס שהעלתה אשכר אלדן באתר העוקץ מהווה אבן דרך בתהליך הציבורי של פרימת קשר השתיקה סביב מקרים של הטרדה מינית ואונס.

בחירה אמיצה זו של אלדן, להביא את סיפור האונס שעברה בשמה האמיתי, מהווה צעד נוסף בתהליך מתמשך לו שותפות נשים שהעזו ולחשוף את שארע להן – ביניהן ניתן למנות את דורית אברמוביץ שכתבה את הספר "המלך עירום, גילוי עריות במבט פמיניסטי" (הוצאת בבל), את לינור אברג'יל שבחרה לא לשתוק ולספר לעולם על האונס שעברה, ואת אורטל בן דיין שהפוסט שלה א' מהחוג לסוציולוגיה הוביל למאמרים רבים נוספים ולצעדים משמעותיים כנגד הטרדה מינית באוניברסטאות בישראל.
 
נקודת ציון חשובה נוספת בתהליך זה מהווה גם ספרה המומלץ של אורית קמיר, מי שניסחה את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית. הספר, "זה מטריד אותי", שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מהווה נדבך חשוב ומרכזי במאבק בהטרדה מיניות באופן שהוא מלמד ומגדיר הטרדה מינית מה היא, וכיצד ניתן לפעול מבחינת החוק ומבחינות אישיות במקרים בהם היא מתרחשת.
 
את אחת התשובות לשאלה מדוע קורבנות הטרדה שותקות לעיתים קרובות ניתן למצוא  בפרק בעל הכותרת "לכבד את עצמי: ללמוד לא להשתיק תחושות, איתותים וקולות מזהירים". בפרק זה מספרת קמיר על נסיעת אוטובוס שבמהלכה התלבטה "האם ייתכן שזו אכן ידו של היושב לצדי שנוגעת בירכי או שזה רק נדמה לי? … אולי זה רק המעיל? … איך לעשות שזה ייגמר הכי מהר שאפשר וכמה שפחות אי נעימות? איך לא למשוך תשומת לב ציבורית ולהרגיש נורא ואיום?"
 
 
הסיבות לתחושת חוסר הודאות ושיתוף הפעולה עם המקרבן באקט השתיקה שמתארת קמיר אינן רק תחושת הבלבול וחוסר הוודאות שהיא כותבת עליהן, ולא רק "פחד הביזוי והנידוי והבושה, עליה כותבת קזין ברשימה "הקץ לשתיקת הנאנסת", בתגובה לפוסט של אלדן, אלא סוג של השלמה עם הדיכוי שיש בה כניעה לתפיסת העולם השקרית שמציע המקרבן.
חשיבתו של הוצאת ספרה המומלץ של קמיר לאור, ושל נשים המספרות את סיפורן האישי באניסטנציות ופלטפורמות שונות, מצויה ברקימתה של תפיסת מציאות ושפה של עולם שבו מותר לחשוף כאב ושקרים. זהו אקט של התגברות על הפחד שאם נחשוף את הסבסטקס וננפץ את תבנית העולם השקרית, נחווה דחיה מהעולם המוכר לנו, ולא נמצא שפה ועולם מושגים אחרים שיאפשרו לנו לקחת חלק במלייה החברתי.

לפחד זה שותפות נשים רבות. שכן, להיות קורבן מיני, של הטרדה או של אונס, איננו דבר יוצא דופן כפי שניתן וראוי לחשוב. נשים וגברים שבויים בתוך הבניות חברתיות ותפיסות עולם שמקדמות אלימות והתנהלות כוחנית ואלו מתקיימות מעשה יומיום תחת מסווה של שתיקה.
 
אלימות מינית, כפי שטוענת קתרין מקינון, הינה במידה רבה הנורמה ומתקיימת גם באקטים מיניים הנחשבים למין בהסכמה. זו הסיבה שתחושת ההפתעה אותה מתארת חנה בית הלחמי בפוסט המעניין "להיות הומניסט זה סיפור כיסוי מצוין", מכך ששמות רבים עלו ביחס לזהותו של האנס, זרה לי.

 

הפתיעה אותי הרבה יותר חברה שעושה את הדוקטורט שלה על הטרדה מינית וטוענת שמעולם לא הוטרדה מינית. סיפרתי לה שאני חושבת שהיא, כמו נשים רבות, מדחיקה, ולו נשים היו באמת מדברות על מה שהן עברו ועוברות מימדי התופעה היו מאלצים להגדיר אותה כהתנהלות חברתית שכיחה.
 
אחת הסיבות לאלימות הגברית המינית והאחרת היא שגברים עוברים תהליכי סוציאליזציה שמלמדים אותם להדחיק רגשות ולהיות אלימים. ראו למשל את שירו של יצחק לאור שמבין שורותיו עולות המילים המתארות את התהליך 
 
לו אב אני לבן

נוסף הייתי מלמד

אותו לשתות ממש

כמו סוקרטס, ללכת

אחרי מפקדיו לכל

מלחמה, לא חשוב

על מה, להיות דגמה

לחבריו, גבור על

חלשים…

השארת תגובה