נשים שלום והמשא ומתן

אני כותבת דברים אלו בכנס נשים, שלום והמשא ומתן – הקול שלא נשמע המתקיים היום מטעם נציבות הנשים הבינלאומית וארגון איתך בתל-אביב.

מדובר באירוע חשוב ואלטרנטיבי במפה הפוליטית המהווה חלק מתהליך לשיתוף נשים בתהליכים מדיניים – שהחל בשנת 2000 עם החלטה 1325 של האו"ם העוסקת בדרישה לייצוג נשים בכל דרגי קבלת ההחלטות הנוגעים למניעתם של סכסוכים, ניהולם ויישובם.

בארץ התהליך התבטא בתיקון לחוק מספר 4 לחוק שוויון זכויות לאישה, (סעיף 6ג1) שהתקבל בקיץ 2005 בעקבות עבודה של ארגוני הנשים ביוזמת אישה לאישה ושרי אהרוני, ושל שתי חברות כנסת דאז, יולי תמיר (עבודה) ואתי ליבני (שינוי) שיזמו את החוק. בישיבה שהתקיימה עם הארגונים בהינריך בל בנושא זה  תרומתי הייתה הדגשת חשיבות הייצוג של נשים מכלל קבוצות החברה – דבר שהיה תחילה לא ברור ללבני ולתמיר (כפי שסיפרה לי יותר מאוחר אתי לבני), אבל בסופו של דבר סעיף זה התקבל גם על ידי החברות וגם בחוק עצמו. לאחר הישיבה, פעלתי עם יולי תמיר לקידום החוק גם במסגרת אתר אינטרנט וגם בכתיבת מאמר דעה שהתפרסם במעריב.

זכור לי מאותה תקופה שיולי תמיר עצמה לא האמינה שהחוק יתקבל בעיקר עם הדרישה הראשונית לייצוג (צנוע) של 25% נשים בכל ועדה ציבורית. למרות חוסר האמונה של היוזמות, החוק התקבל בסופו של דבר ללא הנתון המספרי וזו לשונו: "בוועדה ציבורית ובצוות שמינו הממשלה, ראש הממשלה, שר, סגן שר או מנהל כללי של משרד ממשלתי (להלן-גוף ממונה) יינתן ביטוי הולם בנסיבות העניין לייצוגן של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה".

שני גופים עיקריים בישראל פועלים מאז ליישום החוק – איתך שפועלת מול בג"ץ כדי לוודא שההתעלמות מהחוק תיפסק, ונציבות הנשים הבינלאומית – ארגון המכנס נשים ישראליות, בהן נעמי חזן, גליה גולן, ענת סרגוסטי, נורית חדג'ג', עאידה תומא סלימן, גידא זועבי, מולי מלקר ונאוה אייזן, נשים פלסטינאיות ונשים מהקהילה הבינלאומית כדי לדבר באופן קונקרטי בנושאים מדיניים ומגדריים בדרך להשגת שלום. באופן אישי אני יכולה להעיד כחברה בנציבות שהשיחות עם הישראליות ועם הפלסטינאיות היוו דרך חשובה עבורי לחדד ולהבנות תפיסת עולם מדינית ומגדרית בנושא שלום.

במקביל ערכה הנציבות פרקטיקה של שימועים – 13 מפגשים שנערכו במהלך שלוש שנים בהן נשים מהמרכז ומהפריפריה שטחו – ללא ביקורת, שיפוט או הפרעה – את תפיסת עולמן המדינית. מה שעולה מהשימועים – בדו"ח אותו כתבו נורית חדג'ג' ענת סרגוסטי, וגליה לימור הוא שחלק ניכר מהקולות שנשמעו בשימועים הדהדו את אותו ז'רגון צבאי מוכר, את אותן תפיסות גבריות סטריאוטיפיות של המצב. יוצאות הדופן היו אקטיביסטיות פמיניסטיות – מי שהמפגשים שלהן במהלך הנשים עם פלסטינאיות אפשרו להן להציג במהלך השימועים תפיסת עולם מגובשת מפרספקטיבה הקוראת לקידום הסדר מדיני עם שכינינו ושכנותינו.

 

בפאנל הראשון דיברו ענת טהון אשכנזי מאיתך שסיפרה על ההתעלמות מהחוק והפניה לבג"צים כדי שיתקיים, אסנת לוברני מיוניפם שדיברה על הקושי ליישם את 1325 בעולם ועאידה תומא סלימן שדיברה על הדרך שעשתה הנציבות במצב הלא סימטרי בין ישראליות לפלסטינאיות, ועל התובנה שרכשה בדבר הצורך בהשתתפותן שיש להן סדר יום פמיניסטי המקדם שלום באופן מובהק.

 

בדבר הברכה שלי בפתיחת הכנס התייחסתי להבניה של מרחב המייצר תודעה כוזבת המעכבת את הדרך לשלום ועל הצורך בהשמעת הקול הנשי במרחב הציבורי כדרך לשחרור מהבניות דכאניות וגיבוש תפיסת עולם מדינית. להלן עיקרי דברי:


שלום ובוקר טוב לכולן, אני שמחה להיות כאן וֵלפתוח את כנס נשים, שלום והמשא וּמתן – הקול שלא נשמע. לא בהיסח הדעת פתחתי במילה שלום. העובדה שאנו משתמשות במילה "שלום" – "סאלאם" – באופן שוטף כברכה יומיומית בשפות העברית והערבית צריכה להוות תזכורת מתמדת לחשיבות התרבותית וההיסטורית של החתירה לשלום בחברה היהודית והערבית.

מה אם כן הופך את אותה בקשה אישית לשלום-"סאלאם", זו החוזרת ונשמעת מדי יום ומשותפת לנשים ולִגברים, לישראלים ולְערבים – לשיח ביטחוני-מלחמתי המדיר נשים – כאשר מדובר בדיוניים מדינים העוסקים בשלום?
 
לכאורה אנו נמצאות במרחב דמוקרטי, שבו לכל אחת יכולת לקחת חלק בזירה הפוליטית. מרחב, שבו לכל אישה יכולת להשמיע ולהשפיע, שבו ההזדמנויות פתוחות באופן שווה בפני שני המינים. אלא שהדגש הוא על המילה לכאורה. ואל לנו לטעות וֵלקחת את לְשון החוק לִכבוד האדם וּלשיוויון זכויות האישה ולחשוב שזו המציאות המתקיימת בפועל.


 
כדי שאותה בקשה ראשונית, היסטורית, תרבותית ואף דתית לשלום-סאלאם תתממש נדרשת תודעה, עשייה, מעורבות, הכרה והיכרות עם השיח ועם השותפות והשותפים לו – נדרש תהליך. אלא שתחת החזות הדמוקרטית שכול אחת יכולה להיות שותפה ושכל ההזדמנויות פתוחות – רוחש מרחב ציבורי מדיר נשים, שהמסרים הסמויים שלו חמורים ופוגעניים באשר הם מקדמים את דחיקתן של נשים מחוץ לגבולות השיח הפוליטי, תוך שמירה על הפערים החברתיים והסטוטס קוו המטיב עם ההגמוניה הגברית השלטת.
 
אנו חיות במרחב בו קיימת שטיפת מוח מתמדת באמצעות סוכני חִברות שונים: אמצעי התקשורת מדירים נשים ומציגים אותן תדיר בשולי הדיון המדיני, ובעיקר על תקן של קורבנות ולא של קובעות דעה ומדיניות.  אלפי פרסומות מדי יום מעבירות לנו ללא הרף מסרים חבויים תוך הצגת נשים באופן מקטין ומבזה. מיתוס היופי והתעמולה הבלתי פוסקת המתייחסת אל נשים כאל אובייקטים מיניים, מחלישים ומעוותים את החשיבה של נשים וגברים, עד כי רבות מאיתנו מרגישות לא נוח בגופן הן. אמצעים אלו פועלים להבנות את המציאות באופן המקשר בין גברים ופוליטיקה נשים ובית – כך, שהמסר הסמוי המועבר לנו הוא שאין אנו כשרות לעסוק בנושאים מדיניים. התוצר הסופי של תהליך זה הוא תודעה כוזבת, הפנמת הדיכוי, ותפיסה של המצב הקיים כמצב העניינים הטבעי.


מהי אם כן הדרך לשחרור?


הדרך להתגבר על אותן הבניות חברתיות כובלות היא על ידי יצירת פרקטיקות מקבילות של שיח נשי פוליטי העומד על זכותו לקחת חלק פעיל בתהליכים מדיניים ועל חשיבות הטמעת נקודת מבט מגדרית בתהליכי השכנת שלום.


נציבות הנשים הבינלאומית עושה זאת מזה 4 שנים. הנציבות שמה לה למטרה לפעול למען שלום ישראלי-פלסטיני צודק ובר-קיימא, באמצעות דיאלוג מתמיד ושיתופי פעולה בין נשים ישראליות, פלסטינאיות וְנשים מהקהילה הבינלאומית.


בשנים בהן אני חברה בנציבות נפגשתי עם שותפות ישראליות ופלסטינאיות לשיח המדיני דבר שאפשר לי לשבור מחיצות מדומיינות, ולגבש תפיסת עולם מדינית בנושא שלום.


פרקטיקת השימועים המתקיימת בשלוש השנים האחרונות מטעם הנציבות הובילה לכתיבת הדו"ח השמיעי את קולך. פרקטיקה זו איפשרה לנשים שונות מרחבי הארץ להשמיע את קולן ללא שיפוט או הפרעה במרחב הציבורי. באופן זה הפרקטיקה והדיון בה המתקיים בכנס זה מהווים פתח לכניסתן של נשים נוספות למרחב הציבורי הפוליטי-מדיני המדיר אותנו.


ברצוני לברך את נורית חדג'ג את שרי אהרוני את ענת סרגוסטי, את גליה לימור ואת עידית אבידן על על דו"ח השמיעי את קולך" שעוד רבות ידובר בו.


הבה נהפוך את השלום סאלאם ליותר מברכת שלום. באמצעות שיתוף פעיל של הקול הנשי בתהליכים מדיניים במרחב הציבורי– בהתאם להחלטה 1325 ולחוק הישראלי – מי ייתן וברכת השלום-סאלם תהווה את המציאות שנחיה בה.
 

2 thoughts on “נשים שלום והמשא ומתן

השארת תגובה