כנגד הנפילה אל הכלום

נפילת מטוסו של אסף רמון בצרוף כמה אינצידנטים נוספים החזירו אותי למיתוס של איקרוס. זמן מה לפני נפילתו של אילן רמון נתקלתי באינטרנט בשני שירים שנכתבו בהשראת המיתוס.
מדובר במיתוס יווני המספר על אדריכל וממציא אתונאי הנכלא עם בנו בראש מגדל על אי בודד לאחר שתכנן מבוך ממנו איש אינו יוצא חי. תושייתו של דדלוס מאפשרת לו ליצור לו ולבנו כנפיים. אולם בנו המוקסם מהחופש שבתחושת המעוף ממריא לעבר השמש שממיסה את הדונג בכנפיו ומביאה לנפילתו.
השירים נכתבו ימים סמוכים זה לזה מבלי שהכותבים הכירו זה את זאת והופיעו כמה חודשים לפני ההתרסקות. הראשון נכתב מנקודת המבט של האב, והשני מזו של הבן:
 דדלוס לבנו / יעקב-שי שביטעלה לרשת  13/11/02 8:07
 
אני יודע: אם כבר ליפול
ליפול למען חוויה אחרת
זוהרת כמו שמש למשל
 
לא, בשום אופן לא בגלל, זה בפירוש
למען, כי יען-כי הוא לעולם תירוץ
כזה שאבא מעלה תמיד בחוכמתו וקושר לו
כתר של סיבה נמשכת והולכת מאז ועד
שהרי לכך תירוץ נועד, סיבה שהיא תמיד
חוכמה שלאחר, חוכמת אבות אל מול בניהם
שבר נפילתם שלהם, הם
שהם כמוני שכירי ידע
או משרתים שכירי עט שזוהרים
מעת לעת בזוהר מזוייף כמו
מהנדס, מצביא, מושל המתכנן ומשכלל
תשלובת מתוחכמת שתוביל ותעלע דמיהם של צעירים
פן יבולע למולך המולך –                                              
 
אז לך, בני, לך
כי אם ליפול, ליפול למען
למען שמש למשל
וכאבו של אב לא כאבך ולא נחשב בכלל
כי המען שייוותר אחרי הנפילה
 יהיה תפילה על שפתיהם של ממריאים שאחרי
הרי ההתרסקות אינה בגלל
אם המעוף כולו למען, למען שמש
למשל
 געגועי לאיקרוס / סתם סנוניתעלה לרשת 14/11/02 13:26
 
איקרוס יקר
בין כתלי אוויר קר
בלילות אקראיים
עודני מקדישה
דמעות שנאה וחרטה
לשמש הבוגדנית שלנו.
 
הכנפיים שלבשנו
היו בנות חלוף
כמגע אצבעות
שמנגבות עכשיו
את דמעותיך
מעל לחיי.
 
מה מסמל דדלוס?
הבעייתיות בדמותו המיתית של דדלוס משתקפת היטב בשירו של שביט. טבעו הכפול והמתעתע של האב כמי שחכמתו נפתלת ועקומה מציץ ומגיח מבין השורות ללא הרף,
ונרמז למין תחילת השיר בשפה המתעקלת סביב עצמה: "לא, בשום אופן לא בגלל, זה בפירוש למען, כי יען-כי"
ההתפלפלות שבפרוש שבין תירוץ לסיבה מציגה את האני המדבר בשיר כמי שעסוק בתירוץ תירוצים שישחררו אותו מעול הנשיאה בעוון נפילת הבן, אבל מודה בסופו של דבר שחכמתו היא בגדר חוכמה שלאחר המעשה.
עיסוקו של האב נבחן תוך אירוניה עצמית גדולה: "כמוני שכירי ידע או משרתים שכירי עט שזוהרים מעת לעת בזוהר מזויף". המילה זיוף מרמזת למוטיב החיקוי העקר של הטבע, המתבטא גם במבוך שיצר "תשלובת מתוחכמת שתוביל ותעלע דמיהם של צעירים."
שתי הנחמות של האב הם ההמשכיות: החלום על האחרים שיבואו אחר כך, אותם "ממריאים שאחרי", ובכך שהמוות היה בשל סיבה: מעוף "לעבר חוויה אחרת זוהרת." אבל דבריו של דדלוס מלאי אירוניה עצמית. השורות:
כי המען שייוותר אחרי הנפילה
יהיה תפילה על שפתיהם של ממריאים שאחרי
אומרות שצעירים ימשיכו להתפלל לאותו הדבר שהפיל את איקרוס; ומהו אותו דבר?
המטרה הנשגבת כביכול של הנפילה
דדלוס מתאר כביכול את המטרה/המען כדבר כנשגב אבל בו בזמן מתייחס אליו באירוניה המכירה בזיוף שבמטרה: המעוף הוא "לעבר חוויה אחרת זוהרת כמו שמש למשל." כשהאירוניה ותחושת הזיוף מתבטאות בשימוש במילה "למשל" המצביעה על כך שהמטרה הייתה יחסית, ומן הסתם יש מטרות אחרות יפות וראויות לא פחות. 
 
שירו של שביט מחזק את תפיסת דמותו של דדלוס כמי שמסמן מערך חברתי גברי מחולן ונעדר רוחניות. דמות אב שבתפקידו כאדריכל מתכנן ובונה עולמות שהכניסה אליהן משמעו אובדן: או שהוא כולא במבוך שאין יציאה ממנו, או שהוא מעניק חופש שמימושו פירושו נפילה מגובה רב לים של חוסר משמעות. מערך כזה מסוכן בעיקר לצעירים שמסתמאים מהזוהר המזויף שהוא מפיץ. ולא רק זאת הוא בנוי על הקרבתו של אותו נוער  – כפי שכותב שביט, דדלוס עבד עבור ה"מולך המולך" – אליל שהקריבו עבורו ילדים באש.
 
הנפילה אל הלא כלום
ביצירתו של ברויגל – נוף עם נפילת איקרוס, נפילתו של איקרוס מוצגת כאובדן רוחני, נפילה אל חוסר משמעות המסומלת באופן בו בקצה התמונה, כמעט בלתי מובחנות מבצבצות רגליו של איקרוס שנפל למים. בעוד ברויגל ביצירתו מתרכז בקיים ומציג את החסר בקצה, שירה של סנונית "געגועים לאיקרוס"  מתמקד בחוויית הריק כגעגוע נוגה של זיכרון הגובל בלא כלום. השיר מבכה את נפילת חלום המעוף אל החופש מנקודת מבטו של איקרוס. 
תחושת חוסר המעוף חסר המובן מודגמת בשירה של סנונית המציגה מצד אחד געגועים וכמיהה ומצד שני את הממשות שבאין. הפרדוקס מתמשך לאורך השיר החל ממילות הפתיחה שסגנון מזכיר פניה לאהוב יקר, אולם ההתחרזות עם המילה קר מעמעמת את הקרבה
שאך נוצרה. משמעות כפולה יש גם בכך שכותבת המילים לאיקרוס חופשייה כביכול א
בל החופש סוגר עליה כאילו שלאוויר עצמו יש קירות. מצד אחד האהובה מקדישה דמעות – אבל של שנאה וחרטה – מצד שני זה נעשה באקראי, בתוך חוסר המשמעות.
השיר התחיל בתחושת העצמיות שבלבד, עובר לזיכרון של ביחד ומסתיים בתחושת חוסר זהות ומשמעות. המעבר מהדיבור בלשון יחיד המצוינת במילים "עודני" ו"מקדישה" של אהובה הכותבת בלילה אקראי לאהובה על כאבה, לדיבור ברבים מתרחש במרכז השיר במילים "שלנו" ו- "שלבשנו." הכותבת מעלה זיכרון משותף על מעוף עמו זוגי לאותה השמש. לשון הדיבור בשורות החותמות היא לשון הווה שמצטייר כהזוי ואחוז בשיריים של חלום.
 
משמעות הנפילה בשיר של סנונית הוא אובדן החלום. כנפיים שהכזיבו, שמש שבגדה. השיר מסתיים במילה "בחיי" – דבר המאשש כביכול את השארות החיים. אלא שחיים אלו מתקיימים מתוך האין — מגע ידיים שאינן, שברי תקווה וחלום.
 
סיפורו של דדלוס הוא במובן מסוים סיפור עקידה המתחבא מתחת למיופה, למקושט ולמוסבר. הוא טומן בחובו תפיסת מציאות שבה חלומם של ההורים מתרסק בדמיהם של ילדיהם. קריסתו של הבן אל הלא כלום הוא המחיר להשארות ההורה בחיים ושמירה על הסדר החברתי הקיים.

ברשימה קודמת שכתבתי לפני מספר שנים בהשראת השירים, השוויתי בין המיתוס של דדלוס לסיפור התנכי של עקדת יצחק, בו הבן חוזר חי ממגע קרוב עם המוות. בסיפור זה אברהם, האב, מאפשר את חזרתו לחיים של הבן מתוך הכרה בקיומו של כוח גדול ממנו המדבר אליו מתוך עולם הממשות של הטבע.
 
המיתוס היווני של דדלוס מסמן את הסכנה שבחברה מחולנת הבנויה על הגמוניה גברית כוחנית. מאה שנה לאחר שניטשה הכריז על מותו, הגיעה העת להבין שהאמונה באלוהים – משמעות המתקיימת מחוץ ומעבר לנו – הכרחית כדי לא ליפול לביצת הנרקיסיזם של התקדמות, שכל משמעה האלהה עצמית הבאה על חשבון אחרות ואחרים כפיצוי על חסך ערכי אמיתי.
 
מאחלת שנה של ערות של נפש ולב, של עצמיות אותנטית, של נתינה המתקיימת מתוך בינה ושפע

2 thoughts on “כנגד הנפילה אל הכלום

  1. הנקודה היא אם אתה יכול לגרום לעצמך להאמין אם תרצה. ואם אתה חושב שהאמונה תהפוך את חייך ואת העולם לטובים יותר.

השארת תגובה