החופש לסקס במשתנה ציבורית

באופן מפתיע הפרסומת שהעלתה סימן שאלה אצל שתיים מחברות רשימת התפוצה בה עבר הסרטון עם הפרסומות הפוגעניות של השנה האחרונה, היתה הפרסומת של הסקס בשירותי הגברים של R3. וכך הגיבה דליה באום לרשימת המכותבים:

 

התמונה בפוסטר היא של פרקטיקה מינית מאד מקובלת.
גם אם בעיניי היא פרקטיקה מאד אקזוטית….  – (ויסלחו לי כאן חברותיי הסטרייטיות, חובבות מוזרויותיו השעירות של הגוף הגברי).

זו התנוחה המסיונרית, בצילום פורנוגרפי – לבוש חלקי, ללא ראשים כלל ומנקודת הראות הגברית.
בעייתי? כמובן – – – ועדין, עם כל הכבוד לקתרין מקינון, זה לא אונס, או לגיטימציה לאונס.
אם כבר, התמונה מדגישה סימנים של הסכמהואפילו ניתן לקרוא את הכותרת בלשון נקבה, כמציעה הארכה של העונג הנשי דוקא.


)
ואל לנו לשכוח שפעילות פמיניסטיות בילו הרבה הרבה שנים במאמצים לעודד מכירת אמצעי מניעההפרסומת הזו היא גם קצת שלנו.(

הטשטוש בין התחומים מסוכן למסר שלנו, ומבלבל א/נשים – הם מתחילים לחשוב שבעינינו כל מין הוא אונס וכל חיזור הוא הטרדה מינית – שמעתי את זה גם מסטודנטיות ללימודי מגדר – – זה מסוכן גם כי פמיניסטיות לומדות להתבייש במיניות שלהן שוב – פעם אחת כנשים ופעם אחת כפמיניסטיות.

אהבתי בסרטון את ההבחנות שהוא מציע בין החפצה/ חפצון, לבין הצגת האשה כמוצר צריכה או מאכל, שחזור סטיריאוטיפים סקסיסטיים ועידוד אלימות מינית – זה נותן לצופות שפה וכלים ביקורתיים, מעבר ל"זה מיני/ פורנוגרפי/ מגעיל/ משפיל". לכן החלק האחרון בולט בעיניי לרעה – שם ההבחנות הללו קורסות על עצמן

 

חשבתי על הדברים האלו ביחס למושגים של שחרור וחופש, הנוגעים באחד הנושאים שאני כאקו-פמיניסטית עוסקת בהם: עד כמה נשים הנן בגדר סוביקט החופשי לבחור ולהביע עצמו בעולם סביבו. סוגיה שכפי שכתבה סימון דה בובאר אינה מובנת מאליה בכל הנוגע לנשים, בשל אופי האקט המיני, המבנה האנטומי השני מול הגברי, התפקיד הפיזיולוגי של הבאת ילדים, ותהליכי החברות המבנים נשים כ"אחר" ביחס לגברים.

 

בניגוד לאלו הסבורים בדומה לבן דרור ימיני שעל הנשים המזרחיות להיות אסירות תודה לתרבות המערב על החופש לו אנו זוכות, ביחס לתרבות ארצות האסלאם. אני סוברת שהחופש שאני זכאית לו הוא במידה רבה חופש בערבון מוגבל שהינו במידה מסוימת חופש מדומה.  

ביחס לכך ניתן לשאול למשל, האם "מיתוס היופי" — המתבטא בתרבות המערב בשטיפת המוח הפרסומית הבלתי פוסקת המעבירה את המסר (כפי שמעידים מחקרים רבים, בין השאר של וולף, פירסט ועוד) שנשים חייבות להיות יפיפיות מדהימות ומושלמות כדי לקחת חלק במרחב הציבורי סביבן –  אינו פוגם בחופש הבחירה והמימוש העצמי אצל נערות ונשים צעירות.

 

אי אפשר להתעלם מכך שלפרסומות יש כוח עצום. "פס הכניסה" החופשי שלהן למרחב הציבורי מאפשר להן להציף אותו, ובעל כורכנו אנו נדונים לראות 3000 פרסומות ביום. האפקטיביות של המסרים הפרסומיים – הפועלים במקביל גם על הרמה התת-מודעת – מובילים להשקעה של יותר ויותר כספים בפרסומות המכוונות למגוון של קהלים החל מילדים בשלבים טרום מילוליים. לצד הכוח הזה חייבת לבוא אחריות. אי אפשר שהמפרסם לא יפעיל בקרה חברתית עצמית ויתייחס לכל הדיווחים והמקרים על אונס בשירותים של מועדון, ולמקרים בהם גברים משתמשים בסם האונס בברים ומועדונים. 

ובאשר לסוגיית קיומה של בחירה נשית באקט עצמו, הנה קטע מתוך "שיכורה ונותנת" של קרן דור העוסק בכך:

 

הסיטואציה ידועה: הגענו לצ'ט בנות, לגמנו פיג'לינג, כי זה מגרה וכי זה סקס אנד דה סיטי ולפתע מצטרף לחגיגה בחור מסוקס. אווירת הבנות משנה פאזה לסצנת חרמנות מהירה. א' והבחור מחליפים מבטים ועוברים לשבת גבוה ליד הבר, הבחור מגלה נדיבות לב ראויה לשבח ואת א' זה מקסים מיד. הוא מזמין אותה לדרינק חזק (יותר מ-40% אלכוהול) על חשבונו.

 א' בשמיים, עוד רגע היא ברוורס חזרה. אבל טרם ההתפכחות, היא באאוט של עצמה. הקול הרציני והחושני מהוסס, נוהם, קטוע. הגיחוכים מתחלפים בצחוק בהמי, הידיים שלה כבר לא מחבקות את הבטן אלא מושטות ומשתוקקות למגע, אפילו החצאית הארוכה שהוצמדה לירכיים פתאום מתרוממת. אני רוצה לפרוש, בא לי הביתה. אני פה לבד, ואז אני לא מוצאת את א'. א' נעלמה. היצר הפולני שלי באטרף של להזמין משטרה, לחפש. אבל אז הברמן מספר לי שא' עסוקה בשירותים ולא בעשיית צרכים יותר נכון, היא נתרמת על ידי נוזלים פוריים.

 אני מתקרבת לדלת (סלחו לי, אבל בבר אין דרישה לפרטיות) ושומעת דפיקות קדחתניות על האסלה וגניחות ואז קצת יללות ובכי רטוב שחותך את הלב. א' נזרקת החוצה מהתא, כולה קרועה מבחוץ ומבפנים, העיניים  שלה אדומות. יש לה קצת שפשופים והמחשוף שלה משוך עד האגן. היא רוצה הביתה, היא שיכורה, היא לא יודעת מה כרגע קרה, אבל זה היה דוחה ומחניק. אנחנו בדרך הביתה, א' שותה מים ומתכרבלת לישון.

 למחרת א' מכחישה. היא מתרצת שלא קרה כלום, סבבה על ההתנסות, זה קורה לכולן, זה גם היה מרצונה, היא בתקופה הרי נורא קשה ומלחיצה ואחרי הבחינות זה יעבור. לברים היא פתאום מסרבת לצאת, כשבחורים עושים לה עיניים היא נסגרת בעצמה….

 

א' היא עוד קורבן של שיכורה ונותנת. בעוד הבחור, שראיתי אותו בפעולה עוד מספר פעמים בבר השכונתי אמרתי – לא שותה כלום חוץ מסודה וקרח, הוא בקונטרול, הוא יודע לקבל את מה שהוא רוצה ומצידו, הבחורה הוזמנה לשתות ושתתה ונהנתה ועכשיו יש כמובן תמורה לאגרה. גם אם היא לא צלולה, נהפוך הוא לטעמו כנראה יותר טוב שתהיה אפילו נטולת הכרה.

כשהיא תתאושש או השפעת הויסקי תחלוף, היא כבר כל כך תתפדח שלא תטריד אותו יותר לעולם. עם הרגשה מחורבנת היא תצטרך לחיות.  

 

 

 

 

2 thoughts on “החופש לסקס במשתנה ציבורית

  1. "ובאשר לסוגיית קיומה של בחירה נשית באקט עצמו, הנה קטע מתוך "שיכורה ונותנת" של קרן דור העוסק בכך"
    זאת אומרת שיש להתנגד לפירסומת שמציגה גבר ואישה מקיימים יחסי מין בשירותים כי מישהי כתבה טור בבננות על חברה שלה שרצתה לעשות סקס בשירותים והרגישה מרוקנת אחר כך?

    כשאת שואלת "עד כמה נשים הנן בגדר סוביקט החופשי לבחור ולהביע עצמו בעולם סביבו" את מתייחסת לנשים כתת אדם,ככאלה שאינן בוגרות מספיק להחליט בכוחות עצמן. תני למיידלע כמה פרסומות והיא תסתחרר ולא תוכל לשלוט בדימוי העצמי שלה. כשהיא יוצאת לבר באווירת חרמנות ומקיימת יחסי מין עם בחור הרי זה ברור שמדובר בניצול אכזר הגובל באונס. איך נקבה עם ראש כה קטן יכולה להחליט בעצמה על קיום יחסי מין מזדמנים בלי אישור מראש מהועדה המסדרת?
    האם לדעתך נשים יכולות לבחור מתי שהוא בעצמן,או שהן רק מריונטות קטנות ו"מוחלשות" של החברה הגברית ללא יכולת להפעיל שום שיקול דעת עצמאי?

  2. הקטע המצוטט מבננות מהווה דוגמא לסקס בשירותים כאקט של ניצול נשי במצב שבו מצב של בחירה צלולה ומודעת אינו באפשר עקב שכרות.

    אני חושבת שכולנו, נשים וגברים כאחד איננו חופשיים לחלוטין – בין השאר בשל תהליכי סוציאליזציה שפרסומות מהוות חלק מהם.
    לא הייתי מזלזלת בכוח העצום שיש לתעמולה פרסומית לייצר שטיפת מוח, דבר המוכח מחקרית.
    בהזדמנות זו אני מזמינה אותך לקרוא את מה שכתבתי על בחירה אישית כאשליה על פי הספר "במבט ראשון":
    http://www.notes.co.il/lir/40530.asp

השארת תגובה