מותר לצחוק על היטלר

הסרטון הבא, הוא אחת הגרסאות היותר מוצלחות לטייק שנעשה על סרט על היטלר, שמככב ברשת בנוסחים שונים ומצחיקים ברובם.

מדובר בסרטונים המיצרים האנשה של הרודן, תוך הסתמכות על כעסים ורחשי לב המוכרים לנו מחיי היום יום: הכעס על מצוקת החניה, על בחירתה של שפרה ב"אח הגדול", או הפיצה המאחרת.

 

מתברר שהסרטון הזה והאחרים מרגיזים לפי הארץ ניצולים רבים; אפשר להבין אותם, אני זוכרת שזה נראה לי חילול קודש להכניס הביתה ספר שעסק בנאצים שעל כריכתו סווסטיקה. הספר בסופו של דבר לא חזר איתי לארץ.

 

אלא שבסרטונים האלו יש משהו בריא וכיפי; מלבד מתן ביטוי מרגיע ומשחרר לזעם על מצוקת החניה והתחבורה הציבורית בתל-אביב, לצחוק על מפלצות זה בהחלט דבר בריא וחיובי. הסרטונים האלו מאפשרים להקטין ולהתמודד באיזה שהוא אופן עם הפחד התת-הכרתי בחוסר האנושיות שבהיטלר האמיתי באמצעות תהליך ההזדהות מדומה עם דמות השחקן שמגלם אותו (דמות הנושאת אלמנטים פרודיים מעצם קיומה כחיקוי של המקור).

 

עכשיו, אם אפשר לעשות תהליך דומה עם תוצאות הבחירות הנוכחיות…

 


9 thoughts on “מותר לצחוק על היטלר

  1. על היטלר צחקו עוד כשהוא היה בשלטון (ראו "הדיקטטור הגדול").

    מה שקורה בסרטונים האלה זה שמשתמשים בדמותו של היטלר בשביל לצחוק על דברים טריוויאליים לחלוטין, ללא שום קשר להיטלר. למשל בעיות החניה בתל אביב.

    וזה כבר לפחות צעד אחד הלאה.

  2. כך גם אני רואה את זה, כלעג להיטלר, ואני חושבת שהסרטון הספציפי הזה מעולה.

    אבל מכיוון שנושא השואה הוא כל כך קשה, הוא במידה מסויימת אקס-טריטוריה, והביקורת על המתבדחים יותר ממובנת.

  3. עכשיו שאני חושבת על זה לא נעשתה בעצם עבודה רגשית בארץ על השואה, כלומר יש את הענין של הזכרון, אבל אין עבודה על האלמנטים של הפחד הנוראי ושל הרשע.

  4. הקטע הזה מהסרט קבל כותרות בעשרות נושאים ומאות קטעים. בעברית הוא נפגע מהנצחון של שפרה, בעיות החניה, ההפסד של "וואלס עם באשיר" באוסקר, מזה שהחברים שלו נוסעים לדרום אמריקה והוא נשאר בקבע, מתעצבן בערב שירי נתן זך ועוד כהנה. אני מתפלא שתוצאות הבחירות לא זכו להתייחסות כלשהיא בפורמט הזה 🙂

    http://www.youtube.com/results?search_type=&search_query=%D7%94%D7%99%D7%98%D7%9C%D7%A8&aq=f

  5. התופעה של גימוד אויבים בקריקטורות מילאה הרבה דוקטורטים. היטלר כיכב גם בסרטים מצוירים של וורנר ודיסני בדמות נלעגת במיוחד בזמן WW2. אם את ממחפשי הטורנטים בנושא יש הפקה מעניינת של הביביסי בשם Hitler: the comedy years שמרכזת את ההפקות השונות והמשונות שהוא זכה להן, כולל הצצה לפרקים האבודים של הסיטקום ההזוי Heil honey, I'm Home! שבצדק ירדה מהר מאוד מהמסך…

    טוב או לא? אני מאמין כמוך שבריא לצחוק במקום לפחד, אבל ראוי לזכור ולהזכיר לנוער שלא למד להפריד, שהדמות האמיתית לא הייתה מצחיקה בכלל. היום לצערי כשכל דבר קטן מושווה לממשל הנאצי (כולל הצבא שלנו לא פעם) אני מסמן כמה אנשים שעשו במילה "נאצי" שימוש ציני ראשון, ואולי בגין היה אחד המקדימים של המגמה המבישה הזו. כשאתה משווה כל ארגון טרור קיקיוני ל"נאצים!" אתה לא הופך אותם למפחידים אלא מגמד את זוועות השואה, ועל זה יש לתת את הדעת.

    על כן אני עוצר ומנסה לתקן בכל פעם שאנשי שמאל קוראים לליברמן פאשיסט, ומתעצב בכל פעם שהרפובליקנים קוראים לאובמה סוציאליסט (טוב, זו לא באמת מילה גסה אבל האמריקנים חושבים כך).

  6. כן אני לגמרי מבינה את המקום הזה.
    מה שהפתיע אותי בהתעסקות המינורית הזו בהיטלר זה שגיליתי שיש בי את המקום – האומנם לא כל כך נגיש ומודחק – שמפחד, פשוט מפחד מעצם הזכרת המילה.
    אני שואלת את עצמי האם "יראת הכבוד", הסרוב לגעת, לצחוק ולהרגיש הם "הטקטיקה" הנכונה מול המקרבן האולטימטיבי. כי היטלר אומנם מת, אבל האם נרפאנו כחברה וכיחידים ממעשה ההתעללות הקולקטיבי?

  7. אני מסכימה עם רוב דבריך, זה בלט מאוד מסרטונים שקיבלתי בזמן המלחמה המשווים את ישראל לנאצים. יחד עם זאת דווקא הסרטון ששמת באתר, זה על ההפסד של האוסקר, מדאיג במידת הגיור של היטלר, או לחילופין ההזדהות איתו.
    בכל הנושא של מקרבן קורבן צריך לקחת בחשבון את תסמונת סטוקהולם, הזדהות של הקורבן עם התוקף. המרחק בין "יהודי" ל"ישראלי" מדגים את זה במובן מסוים. ולכן בעיני חשוב לעשות עבודה רגשית קולקטיבית על הנושא הזה. זה לא ממש נעשה כאן.

השארת תגובה