ציפי לבני כאדם האוניברסלי

כלאדם (Everyman) הוא שמו של מחזה מוסר אנגלי מהמאה החמש-עשרה שבמרכזו דמות ששמה כלאדם המגלמת את האדם האוניברסלי. דמות זו נעדרת מאפיינים אינדיווידואליים ייחודיים, על מנת שתוכל לגלם דמות כללית – שתהווה מודל הזדהות לכל הצופים בה. ספק אם מחזה כזה היה הולך היום. כמה שונה העידון של חופש אישי ואינדיווידואליות מאותם ימים רחוקים לפני מאות בשנים בהם שלטה חשיבה פוריטנית נוקשה. הלא כן?
 
אז זהו, מסתבר שזה לא בדיוק כך. דווקא בישראל, המדינה שהוקמה על ידי ה"אחרים" לאחר שנות נרדפות בגולה, יש רבים המאמצים בחום את דמותו של כלאדם כדמות מראה לדמותם. אם חושבים על זה רגע, יש בזה היגיון רב: הנה דמות המכילה הכל, היא חסרת מאפיינים שיכולים לעצבן, היא מאפשרת הזדהות כי אינה מצביעה על שוני, והחשוב מכל היא מעניקה תחושת שייכות. מחיקת המאפיינים הייחודיים מאפשרת להרגיש כמו כולם. היא מוציאה את הדוגל בה מתחושת היות יוצא/ת דופן. והופכת אותו או אותה למקובל/ת בין רגע.
במקום להפחיד במאפיינים ייחודיים, לאלץ את האחר או האחרת להתמודד עם הסיפור הייחודי מהבית, עם הבלתי מוכר, עונבים עניבה, מדחיקים את המזרחיות, מעמידים פנים, טוענים שהנשיות אינה מהווה פונקציה. רגע, בעצם זה כל הרעיון הציוני, האדם החדש נטול השורשים. אליק, שכמו אפרודיטה, עולה מהים. כמו נוצר מקצף הגלים ללא יבשה ומורשת.
  
רק שהמחיר לא קל, לא ליחידים שהופכים מנוכרים לעצמם, ולא לסביבה שלא מקבלת הזדמנות להכיר את ה"אחר" החי בה; שלא לומדת להתייחס בכבוד ולהכיל את מי שנתפסים כשונים ויוצאי דופן .

השידור המיוחד עם עמנואל רוזן במוצאי שבת, "אל תקרא לי שחור" הביא שלל דוגמאות לתופעת כלאדם: אנשי ציבור, זמרים ויוצרים שפתאום לא קפצו על המיקרופון שהיה פתוח בפניהם. פתאום קשה היה להם להגדיר עצמם כמזרחים. גם האזכור של עמיר פרץ המתכחש לשורשיו ולבוחריו בדרך למיינסטרים – שהתקשה גם כך לבלוע את שונותו המתפרצת – היה במקום.
 
לאחרונה, כפי שכותבת ענת סרגוסטי, בטור מצוין, הצטרפה חברה חדשה למועדון כלאדם: ציפי לבני. אומנם מצד אחד, אין לבני נדרשת להתמודד עם בעיה קשה כמו מוצא מזרחי, צבע עור או גינונים העלולים להפריע למיינסטרים את מנוחתו המתמשכת, אבל מצד שני, לבני, אם לא שמתם לב היא אישה. ואישה אליבא דה לבני היא בדיוק כמו גבר, כפי שהיא מציינת: "כשנכנסתי לפוליטיקה הבנתי שלעובדה שאני אשה יש משמעות. יש עוד אנשים, ואני משועשעת, שזה משנה להם. אני יודעת מה אני צריכה לעשות, אני מקווה שכל אחד יקבל את ההחלטות שלו, אני יודעת שיש ציבור שחרד ובצדק למה שיקרה למדינת ישראל, אבל המין לא משנה, אלא האדם".
 
ככה מצטרפים להמון חסר פנים. שוכחים את משמעותה של הדרך ברגע סימונה של מטרה. שוכחים את הקהל בבית.

מתקרנפים?
 

12 thoughts on “ציפי לבני כאדם האוניברסלי

  1. איזו שפלות.

    פה יש לנו אישה, לבני, היא עושה חיל. ואת פה מקטלגת אותה במחנה של היריב (מיהו? שונא הנשים? שונא המזרחים? מי?).

    למה היא במחנה היריב? האם היא הזיקה לנשים? לא. האם היא קיבעה איזו סטיגמה על נשים? לא. משהו רע?

    בטח רע! איך העיזה האישה הזו להתנער מחובתה שלה להציג את עצמה כקורבן! היא הרי "אישה"! זה לא סתם איש שהוא במקרה ממין נקבה. לא! היא חייבת, חובתה המוסרית חברתית כלפי הנשים, להדגיש את היותה קורבן לאיזו אפליה שלא נגעה בה, אף אם היא לא נגעה בה דווקא כי היא לא מרגישה קורבן, ואולי נגעה בה אך זו התגברה עליה כי איננה "קורבן".

    די לשיח הקורבני הזה. צאו מזה. נשים הן חזקות ומוצלחות ויש להן הזדמנות לעשות כל שהן שואפות לו ומסוגלות לו.

    והכי חשוב! ככל שיהיו יותר לבני, כלומר יותר לא-קורבנות בכח (בפוטנציה), כך יהיו פחות צמתים של פוטנציאל לפגיעה על בסיס היותן של נשים נשים. רק לבני, לבני-יות יצילו אותנו. ורק קורבנות-בכח, כאלו שגישתן היא העולה מהנכתב פה, ינציחו את אי-השיוויון.

    מתקרנפים?! מי מתקרנף עכשיו?

  2. אנשי יחסי הציבור שלה.מדוע הציעו לה להיות חסרת פנים?מכיוון שמסת ההמונים גם היא חסרת פנים,ולכן יש ללבני סיכוי טוב להתקבל על ידה.

  3. "זאת נראית לך תכונה ישראלית? כי אם כן, הצחקת אותי קלות. מי אם לא העולם המערבי ה"נאור" שמחוץ לישראל, קרי אירופה וארה"ב, המציא – ומקיים באדיקות יתרה – את סטנדרט פוליטיקאי המרכז המודרני, שהוא כמעט תמיד גבר (ואם הוא אישה אז זאת אישה שמרנית ולא-חברתית בעליל, כמו תאצ'ר או כמו קונדוליסה רייס הנאמנה לבוש עד כדי חוסר יכולת מוחלט להביע דעה משלה), הלבן (פעם ראשונה אחרי למעלה מ-230 שנים שארה"ב קיימת שאולי – רק אולי – יהיה שם נשיא שחור. לנשיאה אישה עוד צריך יהיה להתייבש ולחכות שם), המחויט בחליפות כהות בסגנון אחיד ולא-אישי ככל האפשר ומשדר סולידיות ואיפוק וסטריליות (רק לראות כינוס של פוליטיקאים אירופים ולהבין. בעניין הזה, אם כבר אז מה שמאפיין את לבני זה שהיא דווקא כל-כך לא-ישראלית בהליכותיה!)?

    אני חושבת שאי אפשר להאשים את הישראלים ("רבים בישראל") שהם מחפשים את האחידות יותר מכל עם אחר. בטח שלא כשמדובר בסגנון ובכללי המשחק של פוליטיקת המרכז.

  4. תא, עד כמה שזכור לי קלינטון לא הסתירה את נשיותה, ואובמה את צבע עורו ואת מוצאו. ובכל זאת אפשר לומר גם בישראל.

    לאלון, מה מוביל אותך לחשוב שהתיחסות לזהות הנשית = התקרבנות. להיות אישה זה להיות קורבן? יש מרחק רב בין המקום המעצים של התייחסות למשמעויות של זהויות לבין התקרבנות.

    ולמה הראיה הדיכוטומית של המציאות? אני לא מקטלגת את לבני במחנה של היריב אלא מקווה שלא יקרה פה שוב מה שקרה עם פרץ. אני סבורה שהתכחשות לזהות והדחקתה היא דבר מחליש שיכול להיות מסוכן גם ליחיד/ה וגם לחברה.

  5. היא לא מסתירה את נשיותה יותר מקלינטון.
    ולאובמה התייחסתי בפירוש כאל חידוש יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

  6. שלומית: בראש העמוד המתאר אותך כתוב: מהנדסת מחשבים, דוקטורנטית במדעי הרוח ופעילה חברתית. וזה מה שאני לא מבין בביקורת הניאו מרקסיסטית והפמיניסטית: הרי גם דרך ההצגה שלך את עצמך ל"עולם" מתייחס לאיזו שהיא היררכיה מובנית וגברית: קודם כל את רוצה שידעו שאת מהנדסת, כלומר ראציונאלית כמו הגברים, אחר כך דוקטורנטית כלומר חכמה באמות מידה "אובייקטיביות" (שוב גבריות) ולבסוף כמובן גם פעילה חברתית.כלומר, את , כמו לבני, משחקת את אותו המשחק בעצם, גם את כלאדם שכזה. הביקורת שלי אינה כלפי זה שאת משחקת את המשחק הזה אלא כלפי הביקורת שלך את המשחק. פעם כשעבדתי עם קומונה של ש.שינים הייתה שם נערה אחת שכל הזמן הייתה נגד הכל וביקרה את הכל כביכול באופן ראציונאלי. אז שאלתי אותה פעם אחת: או קיי, צריך לבטל את ההיררכיות, ליישם צדק, לחזק את המוחלשים. אבל בדרך לשם את (כולנו) משתמשים בטיעונים בכדי לשכנע אחרים. וכשאנחנו עושים את זה באיזה טיעונים אנחנו משתמשים בחזקים או בחלשים? כמובן, אנחנו משתמשים בטיעונים הכי חזקים שיש לנו. כלומר, חזרנו שוב להיררכיה וכו. ואני לא מבין מה הנשיות הפמיניסטית מציעה כחדש מלבד הזכות של האישה להשתתף במשחק האכזרי של העולם, כפי שעושה לבני.

  7. תודה על תגובתך המעניינת בהחלט יש מקום לשנות את האופן שבו אני מתארת את עצמי, ואעשה זאת בקרוב. : )

    בתגובה לדבריך אני סבורה שאנחנו לא חייבות וחייבים לשחק את מה שאתה מכנה ה"משחק האכזרי של העולם". הרצון הוא לשנות את כללי המשחק. לאפשר, בין השאר, מקום לפרטי, לרגשי, לפרטיקולרי.
    בתהליך האישי שלי עברתי דרך בה למדתי את שפתה של ההגמוניה, אפילו תרתי משמע (יש לי תואר שני בספרות אנגלית). אלא שתודה לאל שבאיזה שהוא שלב הבנתי שאני בתהליך של מחיקה עצמית ותודעה מזויפת שגובה מחיר יקר מנשוא. מאז אני בדרך של שחזור "שפה אבודה", המתאפשרת במסלול פמיניסטי מזרחי. יש בכך אלטרנטיבה.

השארת תגובה