חירות או אושר? – דה בובאר כרך ב'

המפגש עם ספרה של סימון דה בובאר, המין השני הוא מהמרגשים והחשובים שהיו לי עם טקסטים העוסקים במשנה פמיניסטית ובכלל.

 

 

לכבוד צאתו של הכרך השני של ספרה של בובאר המהווה חגיגה פמיניסטית אמיתית בהוצאת בבל, אני מביאה להלן קטע מהכרך הראשון של הספר, העובדות והמיתוסים. שימו לב כיצד הטקסט הזה מתכתב עם מחקר המראה שנשים היום מאושרות פחות.

 

אולי אושרן של נשות ההרמון גדול מזה של אישה בעלת זכות בחירה? אולי אושרה של עקרת הבית גדול מזה של האישה העובדת? משמעותה של המילה אושר אינה ברורה, וברור עוד פחות אילו ערכים אמיתיים היא מטשטשת. אין שום אפשרות למדוד את אושרו של הזולת, ותמיד קל לייחס אושר למצב שמבקשים לכפות עליו: דווקא אלה שנכפה עליהם קיפאון מוכרזים כמאושרים, בתואנה שהאושר טמון בנייחות. לפיכך, זהו מושג שלא נסתמך עליו. זווית הראייה שאנו מאמצים היא זו של המוסר האקזיסטנציאליסטי.

כל סובייקט מכונן את עצמו באופן ממשי כטרנסצנדנטי באמצעות פרויקטים; הוא משיג את חירותו רק באמצעות התקדמות מתמדת לעבר חירויות אחרות; אין צידוק אחר לקיום הנוכחי מלבד התפשטותו לעבר עתיד פתוח לאינסוף. בכל פעם שהטרנסדנציות שבה ומידרדרת לאימננטיות, הקיום מתנוון ונהפך ל"כשלעצמו", והחירות נהפכת להעמדת פנים. נפילה זו היא משגה מוסרי כאשר היא מוסכמת על הסוביקט, וכאשר היא נכפית עליו – היא לובשת צורה של תסכול ודיכוי. בשני המקרים היא רע מוחלט. כל פרט החפץ להצדיק את קיומו חש צורף אינסופי להיעשות טרנסצנדנטי. ואכן מאפינו הייחודי של מצב האישה הוא שבהיותה בעלת חירות העומדת ברשות עצמה, ככל יצור אנוש, היא מגלה את עצמה ומגדירה את עצמה בעולם שבו הגברים מכריחים אותה לתפוס את עצמה כ"אחר": מנסים להקפיא אותה כאובייקט ולגזור עליה אימננטיות, מאחר שעל הטרנסצנדטיות שלה מאפילה בלא הרף תודעה אחרת, מהותית ושלטת. הדרמה של האישה היא הקונפליקט בין מחאתו של כל סובייקט, שתמיד מציב את עצמו כמהותי, לבין אילוצי המצב, המקבע אותו כלא-מהותי. כיצד יכול יצור אנוש במצבה של האישה להגשים את עצמו? אילו דרכים פתוחות לפני האישה? אילו מובילות למבוי סתום? כיצד אפשר למצוא עצמאות בתוככי התלות? אילו נסיבות מגבילות את חירותה של האישה, והאם היא יכולה לגבור עליהן? אלה הן שאלות הבסיסיות שברצוננו ללבן. פירוש הדבר שכאשר נגלה עניין בסיכויו של הפרט, לא נגדיר את הסכויים הללו במונחים של אושר, אלא במונחים של חירות.

השארת תגובה