הכל דבש מלבד הסחוג

סיכום פרדה מהכל דבש תוך מבט אל הסיקור הביקורתי בנושא ה ע ד ת י ו ת

נראה כי במידה רבה קיימת תחושה אחידה של התפעמות מהכול דבש אצל המבקרים, ובצדק. אלא שבנושא חשוב ומרכזי אחד שהעלתה הסדרה, שהתייחסה בהפגנתיות לעדתיות הדמויות שככבו בה, חילוקי הדעות נותרו נחרצים.

מלבד מבקרים שבחרו לא להתייחס לסוגיה העדתית שעלתה בפרקים שונים, ניתן לחלק את מבקרי התרבות שהתייחסו להכל דבש לשניים: אלו שהזדעזעו מעצם ההתייחסות לנושא העדתי, כמו עדיה אמרי-אור שקריאות ה"קוּלוּלוּלוּלוּלוּלוּ" בסצנת החתונה של יעל פוליאקוב לבן זוגה בעל הייחוס ה"מזרחי" תקפו והבהילו אותה קשות.
"לו יכולתי להעיף את הסצנה השחוקה-נדושה-קלישאתית-מעייפת-הזו מהתסריט הנפלא הזה" היא כותבת, תוך הבטחה שאין לה שום בעיה עדתית: חברה פלסטינאית לימדה אותה לעשות קוּלוּלוּלוּלוּלוּלוּ. היא מספרת שהיא אפילו הדגימה את זה לסבתה שלה, מבלי להבין שהאקזוטיקה שהיא משווה לאירוע כמו לקוחה מספר של סעיד המדבר על הבניית המזרח אצל המערב, כאקזוטי מחד ונחשל מאידך.
"ראבק", ממשיכה אמרי-אור, "איך בשנת 2007 משתרבבת סצנה כל-כך שחוקה לפריים טיים הישראלי מבלי שאף אחד מממבקריו המוקדמים יפלוט איזה 'חלאס, נמאס, מיצינו מזמן'".

אלא שהתייחסות מסוג זו בעצמה הפכה לקלישאה. כמה מעייפת הפוזה של העייפים מהשיח המזרחי. אלו שנדמה להם שהם כבר הבינו את העיקרון, ומסרבים להקשיב ולשמוע.
את התופעה שהם מבטאים בחוסר הסובלנות ואי ההקשבה שלהם, תאר דרור משעני בספרו בכל הענין המזרחי יש איזה אבסורד, כאשר הציג את השאלה "איך נוצרה הרוויה הזו מן השיח של הביקורת המזרחית, אף שהוא כמעט ולא הספיק להתפתח?"
כמה נכון. כאילו שכל שני וחמישי מציגה הטלוויזיה הישראלית אלמנטים הנחשבים "מזרחיים" ואומרת עליהם דבר חכמה.

וישנם גם אלו הסבורים, אחרי ניתוח מעמיק של כל פרט ופרט בנושא העדתיות, כמו עמית שוהם, במוסף סופשבוע של הארץ, שכל הנושא העדתי עלה בסדרה רק כדי להראות עד כמה הוא חסר משמעות:

"כל הסטיגמות והשימוש הדו-משמעי בהן … השילוב בין הקריזה ה'מרוקאית' לטקסט ה'פולני' החשוך אצל יעל – כל אלה לא נועדו אלא לערער על הדיון העדתי כולו. לעשות חוכא ואיטלולא מהדעות הקדומות, להפוך על פיה את תורת העדות המגוחכת, להפריך את השיוך האוטומטי בין מוצא לאופי, ולשאול אם בישראל 2007 עוד יש הבדל, יש בכלל טעם לחשוב במושגים של עדות, שלא על מנת לתאר את היחס לאתיופים".

קשה להאמין שביקורות כגון אלו, השוללות את השיח המזרחי, משני כיוונים שונים נכתבות בישראל של שנת 2007. כמה ספרים, סיפורים, מאמרים ותסריטים צריכים עוד להכתב כדי שהמסר יעבור?
לא, לא מדובר כאן באתיופים מול ישראלים, לא בטקסי חתונה ישנים מול חדשים. הנקודה העיקרית איננה אפילו בדיוק "מזרחים" מול "אשכנזים". מה שהשיח ה"מזרחי" בא ללמד אותנו הוא על נקודת העיוורון בה לוקה החברה הישראלית ביחסה אל מי שנתפסים כאחרים, ועל כיוון של חזרה ואישוש של אפיונים תרבותיים ואישיים שפעם התביישו בהם.
תהליך זה, אותו מנסים רבים בשדה הביקורת התרבותית לקבור שוב ושוב, רק מתחיל לצבור תאוצה בשנים האחרונות, כי אנשים שגדלו כאן עם הטבעות מסוימות הנוגעות במוצא שלהם לא מוכנים לבלוע את העניין בנימוס ולהתנהג כאילו כלום לא קרה וקורה כאן.

גדולתה של "הכל דבש" היא בכך שהיא אינה מתביישת, לא בעדתיות, ולא בדברים נוספים שנחשבים לטאבו. להפך, בפרק העשירי שהוקרן השבוע ניתן לראות איך הסדרה לוקחת את מה שנתפס כמקור של בושה: פולי פוליאקוב בתפקיד של בננה וילצ'י בתפקיד של זונה ובוחנת אותו לעומק. היא לא מתביישת להציג את הבושה. וכך היא מצליחה להתעלות מעליה ולהציג אמירה שיש בה עומק.

דיוקן של משפחה מעורבת

דבר שנכון גם כאשר מדובר בנושא העדתיות.
במקום המחיקה והטשטוש העקביים של אפיונים שנתפסים כאחרים ושונים, בסדרות רבות ומגוונות שניתן לחפש בהן בנרות מבלי למצוא ולו דמות מזרחית אחת: למשל "בטיפול", "בשורות טובות", "מסודרים" או "האקס המיתולוגי", משכילה  "הכל דבש" לחרוג מהקיבעון המקומי.
בעולם של דימויים סטריליים וליהוק סטראוטיפי, המנכיח את הלבן ומעלים את השחור, היא אינה מפחדת להציג זו לצד זו, באופן משכנע תוך שילוב של הקומי עם הדרמטי, מגוון דמויות חריגות בייחוסם ובקשרים ביניהם על המסך הקטן: דמויות "מזרחיות אותנטיות", דמויות שהתאשכנזו לחלוטין, דמויות היברידיות שהינן תוצר של נישואים בינעדתיים ודמויות שהינן דור שני להורים שנולדו בארצות האסלאם. כמה משחרר.

בזכות אומץ זה, הצליחה הסדרה להוות מקור מים חיים במדבר שממה טלוויזיוני. היא העזה להציג מערך של דמויות שדובבו את המורכבות הטרגית-קומית של חברה בת-כלאיים (היברידית), המתקיימת במרחב שבינעדתיות מסמנת אותו. משפחת פוליאקוב שבסדרה הצליחה לשקף את המורכבות הישראליות על שלל הגוונים והעומקים המתקיימים בה.
 
יכולתן של הדמויות שמציגה הסדרה להתמודד באופן מרגש וחכם עם נושאים קשים כמו התאהבות, בגידה, מחלה, סמים קלים, בושה, הצלחה, נובע מכך שהסדרה לא התביישה להתמודד עם שלל הייחוסים שלהן. היא לא בקשה להתחפש למשהו אחר.

8 thoughts on “הכל דבש מלבד הסחוג

  1. והיא תימניה, והילדים מזרחיים, פרט ליעל, והאבא פולני

    איךל תורג'מן יכול להיות אח של פוליאקוב? ועטרי, היא התימניה הכי אשכנזיה שיש

    אין שם עמימות עדתית, אבל יש איזה חוסר

    נאמנות למציאות
    בליהוק שחקנים שוני מראה לתפקיד אחים
    אבל בכל זאת
    סידרה נפלאה
    פוסט טוב

  2. רק לאמר שהתעלמות היא אופן נוס
    והכי חזק. בדיחה, עייפות והתעלמות.

    גם הטענה שאין כבר הבדלים – היא רק עדות להצלחת כור ההיתוך למחוק את המזרחיות.
    אין הבדלים נראים לעין בתוך מקומות שבהם יש אשכנזים ו"משוכנזים" (כך אני אפשר לאמר מגדירה את עצמי). יש את הבועה שבתוכה אין הבדלים, כי המזרחי נמחק.

    מה ש"מצחיק" שאם את אשכנזיה מותר לך להגיד מה שבא לך על הנושא העדתי, ואם את מזרחית אסור לך להגיד כי את מעירה את השד העדתי המייגע.

    השד העדתי הוא כאילו בריאה דמיונית של המזרחים.

    כלומר – בכל הפרסומות חוזרים על סטראוטיפים, במדורת השבט "ארץ נהדרת" מציגים את עמיר פרץ בצורה הכי סטראוטיפית שאפשר… המעירים של "השד העדתי" הם דודו טופז, וייצמן, חפר, אורי אור וכו'… והם תמיד "מקרה"… כאילו לא חלק מהקונצנזוס. הם פשוט נותנים מילים למה שאחרים מבטאים בלי לאמר "מרוקאי" או "פרסי".

    העניין הוא שכל עוד משתיקים את זה – זה באמת אף פעם לא יעלם וימשיך להתיש אנשים.

    "אדמה משוגעת" לטעמי הוא סרט מדהים שמראה מה קורה בחברה שמשתיקים ומתעלמים בה.

    העניין הוא שהמזרחים שעוד מדברים על זה הם בגדר משוגעים, בדיוק כמו בסרט – "המנטאליות המרוקאית", ה"בכיינות".

  3. תודה.
    אני ממש שואבת כוח מלראות את הבלוג שלך, או של מתי שמואלוף לדוגמא.
    או כל אדם שממשיך לקום ולהגיד את הדברים האלה.

השארת תגובה