עייפה בובה זהבה

בבית תנועת אחותי, ברחוב מטלון 70 בדרום תל אביב, נפתחה התערוכה "עייפה בובה זהבה". יוצרות התערוכה הנן נשים אשר נסחרו והוקרבו למטרות זנות בישראל בשנים האחרונות. חלקן מתגוררות במקטלט "מעגן", חלקן קיבלו אשרה לשנה בניסיון "להשתקם" בקהילה וחלקן הוחזרו לארצן.

 

הן צריכות להציג לכבודם מידי ערבהן שם, אבל לא ממש שםהגוף נמצא. גם האיפור, החיוךהנפש בורחת למקום אחרהזמן הכרונולוגי עובר –אבל הן עודן ילדות רכות אשר בעצמן היו רוצות, לשחק בבובות ולא להיות בובותהן עייפותהן היו רוצות שנראה את הדמעה אשר מעבר לחיוך המאולץהן היו רוצות שנשמע את הזוועות שמילים אינן יכולות לתאר

פתיחת התערוכה לוותה בעצרת לזכרן של ארבע מקורבנות הסחר בנשים למטרות זנות אשר נכלאו ונרצחו בשריפת המכון ברחוב גולומב   
 
שולה קשת מנהלת תנועת אחותי



דורית אברמוביץ הנחתה את העצרת

מדבריה של דורית אברמוביץ בעצרת:
היום אנו מציינות את הזיכרון ואת הידיעה, את הזיכרון על הנשים שהוחרב גופן סופית ואת הידיעה על הנשים שגופן נחרב מדי שעה, שנפשן נחרכת אל מול הזוועה, שקיומן יכול להמשיך רק אם לא יסרבו, ולא יתנגדו, ורק יצייתו לאלה שמפקירים אותן בשם מה שהם מכנים סקס. זה קצה של מנעד, קצה מראה של חברה שמקריבה כל אשה, חברה גברית שמביטה עלינו, על כולנו, כאובייקט, ולא כי אני רוצה להשוות את חיי כולנו לאלה שכלואות עתה בתוך סורגים ומתחת עול הגברים הנוחתים עליהן. אלא שאולי הערב, כמו בכל יום אחר, אנו צריכות לזכור ולדעת את החיבור בין כולנו, בין נשים שחייהן שזורים אל תפקידי אובייקט, כורעות תחת נטל אינספור התפקידים שנועדו לרצות ולספק את האחד, הכובש.
 
ובקצה החברה מוקרבות נשים שגופן נסחר, ילדות שנופלות תחת עולו של האב, ולכאורה מן הצד השני, בנות זוג שבמקרה הטוב, הנורמאלי ביותר, נאלצות לשמש כמשרתות הבית, כלואות בכלוב של זהב, אימהות שרצות בין שלל משימות, לא מקבלות תמורה עבור מאות עבודות שקופות, ובמיקום אחר על המנעד מובטלות שמודרות אל שולי החברה, אם ימצאו עבודה זה יהיה עם שכר שיותיר אותן עניות, מתחת לקו, וכך גם נשים שאולי הצליחו מעט לטפס בסולם שהומצא על ידו ולא על ידיהן, אך אז הן יצטרכו, בלי הרבה ברירה, להלביש על עצמן את המופע הרצוי על הבוס, המעביד, זה שניצב בראש השררה. זה הערב שבו אנו זוכרות את אלה שטובעות בקרקעית הטובענית של הבוץ, מבקשות, רוצות, שואפות להיחלץ ממערבולת של חיי הישרדות, להיות כמות אלה שכביכול פרצו את תקרת הזכוכית. ובצד השני, בקצה השני של אותה מראה דוקרנית, נמצאות כל אותן נשים שכביכול הצליחו, הבקיעו את גבולות המגדר, אך גם אלה, אם נבחן כך היטב, כבולות אל אותו סד, מאורגנות על פי אותה תרבות, של פטריארך.
 
הבה נשוב, כי היום זו חובה, להישיר מבט אל הנשים, אחיותינו, שנלקחה מהן הזכות להיות אתנו כאן. כל אלה שקיומן הוא לא יותר מאשר כלי כדי לספק את תאוות השליטה של לקוחות מכל העדות, גילאים, תרבויות וצבעים. והבה נביט על מה שאותם אינספור, עשרות, מאות אלפי, מיליוני גברים מכנים סקס, עבורם זה עונג להטיל את חיתת גופם על נשים שבעיניהם חפצים- כשאת אותה הסתכלות, את אותה תפיסה ארורה, הם מביאים גם הביתה, אל מי שכביכול בחרה לחלוק את חייה אתם. כי כמו שאי אפשר ולא נכון לעשות חלוקה בין התנהגותו של כובש מעבר לגבול ובתוך מדינה, כך אין טעם להפריד ולו לרגע אחד בין מנהגו של לקוח-אנס לבין התנהגותו כבעל עם אותה אשה לה נישא. אלו אותם גברים בדיוק, אלה שעושים שימוש בכלי זינם עבור כיבוש בבית, וגם בחוץ. הגענו לכאן, כולנו, כי ברור ובהיר כי הגיע הזמן להיאבק כי כולנו נסחרות, כולנו נכבשות, ואם ניתנה למי מאתנו הזכות לא להיות ברגע זה בתחתית של מדרון, תפקידה הוא להושיט יד ויחד עם אלה שעתה בקרקעית המדרון שנוסדה על ידו, להיחלץ מקירות סגורים של מכונים אטומים, להכיר בעצמה כי גם היא נמצאת במדרון של ההר, על כן עלינו לעצור זאת כולנו יחדיו.   
 

 
ראו גם
אור מאת קרן ידעיה

השארת תגובה