אפשר גם בלי סכין

כאשר אני מרצה על נושאים כמו פרסומות פוגעניות ומיתוס היופי, בעיקר כאשר קהל היעד צעיר, אחת הסוגיות שאני מתלבטת בהן היא עד כמה לשלב דוגמאות ויזואליות עם אימז'ים המציגים נשים כאובייקטים מיניים, או מצבים של אלימות המייצרים אימה.
כי הכוח של התמונה הויזואלית לכבול את העין הצופה פועל, גם כאשר הוא מלווה בהסברים אודות האופן בו התמונה מוכרת חלום מסוכן. מבלי להתכוון, נשים יכולות להשוות את עצמן לאידיאל קשה להגשמה ולהרגיש רע עם גופן והוויתן. גברים, להשתוקק לאובייקט שמבקש כביכול להכבש.

גם לאימז'ים אלימים טומנים בחובם סכנה; בהוותם סוג של אפשרות מרומזת לסכנה צפויה. קלריסה פינקולה-אסטס ב"רצות עם זאבים" ממליצה לא להסתכל בתמונות רוויות אלימות, אפילו כאלו המתעדות מעשים שבטבע, כי זה לא עושה טוב לנפש.
להתלבטות שלי, התקפה גם ברשימה זו, (ולכן הוספתי סימון של איקס שחור על התמונות), לא שותף משרד הפרסום של חברת הוט. הנה אימז' של סכין, שהופיע בעיתון הארץ ביום שישי האחרון, העשירי לאוגוסט.

הפרסומת הזאת של הסכין, שאומנם הינו קטן והינו סכין מנתחים, מזכירה את התובנה על האקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה במערכה הרביעית.

לא רואים את זה בתמונה, אבל היא מחוסרת מסגרת כך שהרקע הלבן שלה משתלב בחדשות העמוד הראשון של עיתון סוף השבוע של הארץ.
התחושה שנוצרת מהעיתון שאמור להיות מאופק היא של אלימות סמויה, שמתגלה גם בכותרת הזועקת של כתבתו של ציפר המופיעה בראש העמוד בצד שמאל: "בביס אחד הוא יכול לאכול את כולי" שאל הילד. הרד קור במסווה של כתיבה חביבה, על ישראלים המבקרים בגן התנכי.

***

והנה דוגמא נוספת לשימוש בויז'ואל אלים ומוסכן בהארץ, הפעם תצלום של גטו אימז'ס שהופיע כתוספת לכתבה "לפני שחותכים" שהופיע ביום ראשון: 

גם כאן מופיעה הסכין, וברברי בלונדינית מבותרת. הכתבה עצמה עוסקת בזיהוי מועמדים שאינם מתאימים לניתוח פלסטי. גברים ונשים כאחד.

השארת תגובה