עוד מאותו הדבר – על הפגנת הכיכר

הפגנת "כישלונרים" שיצאה בקריאה לפיטוריהם המיידיים של הנהגת הפיאסקו בלבנון סבלה מכשל רציני.  

כמה מטריד לגלות שגם אירוע מחאה הבא לדבר ממקום לא פוליטי של אלטרנטיבה חוזר שוב על אותה תבנית מחשבה מסוכנת שמלחמת לבנון השניה גילמה את שיאה.

 

 ועדת וינוגרד שחשפה את מחדלי המלחמה עסקה בקונקרטי; החלטה שגויה זו או אחרת. השהיה בפעולה. חוסר שיקול דעת. מה שנותר סמוי מהעין, מה שדורש מבט מעמיק יותר הבא משיח אחר, הוא מערך המחשבה שהוביל למשגי המלחמה. אף אחד לא דיבר על תבנית המחשבה ה"גברית" והמאצ'ואיסטית המקננת מאחורי ההתנהלות הכושלת; שהכשל בשיקול הדעת, בנמהרות ובחוסר המוכנות לקחת אחריות על המתרחש הינו תוצר של עודף מיליטנטיות המחניקה היבטים אנושיים והשלכות אפשריות.
תגובתו נעדרת החמלה של רמטכ"ל המלחמה, דן חלוץ, "כשאני משחרר פצצה… אני מרגיש מכה קלה באווירון, כתוצאה משחרור הפצצה…. זה מה שאני מרגיש", משקפים הלך מחשבה "גברי" שקנה אחיזה בחברה הישראלית. תפיסת עולם כובשת רגש המתגלמת בזחיחות, עיוורון ונטיה קטלנית לאלימות ולקיחת סיכונים הרי אסון.
לאותה תבנית חשיבה שותפים אבות המלחמה: עמיר פרץ, מי שהיווה את תקוותם של רבים לשינוי חברתי ובכר על פניו את הכוח והשררה, בתפקיד שלא קיבל עליו מנדט ואין לו כל כישורים לבצע, ואהוד אולמרט, האיש שבא משום מקום להנהגת המדינה, זה שנתן לפרץ את התפקיד מתוך שיקול עסקני תוך התעלמות מטובת המדינה.
אלא שכשל המלחמה לא התרחש בחלל ריק. יש לראותו כחלק ממעשי השחיתות וההטרדה שצפים על פני השטח ומתגלים בפרשת שר המשפטים לשעבר, רמון, שהעדיף ערב פרוץ המלחמה לנשק חיילת שפגש דקה לפני כן, או משה קצב, הנשיא הנבצר, מי שבתפקידו אמור היה לגשר בין קצוות והעדיף כך נראה להתעלל בנשים עימן בא במגע. פרשיות אלו ואחרות מסמנות שאין מדובר כאן בתופעה המסתכמת רק בחטאו הפרטי של מנהיג זה או אחר, אלא בשיקוף של חולי חברתי נרחב.

הפגנת "כישלונרים," שהתמקדה בפיטוריהם של האחראים למלחמה, לא חשפה את הכשל הטמון בתבנית המאצ'ואיסטית של  אני ואפסי עוד, אלא הייתה עוד מאותו הדבר; הכותרת המתיילדת, הנציגות הגברית הכמעט הרמטית על הבמה, (שבעה נואמים מול מנחה אחת), והתלהמות הדוברים שלוותה מדי פעם בקול ניחר ובנפנוף ידיים לא בישרו על שינוי חיובי. לרגע נדמה היה שהקתרזיס היחיד לאירוע הוא גרירתם של המנהיגים הכושלים לכיכר והוצאתם להורג. אומנם, ההפגנה החזירה מעט מהכוח לעם, אבל בהעדר אמירה פוליטית-חברתית הנושאת תקווה לשיח חדש לא היה לה הרבה מה להציע מלבד פורקן רגשות. 
 הקול המודחק לא נשמע על במת הכיכר גם הפעם. קול המנהיגות הנשית הפמיניסטית שהיא ורק היא יכולה להוביל את חזון גישור הפערים, ורקימת מגוון הקולות והצבעים הייחודיים לחברה הישראלית. כמה חבל שגם מארגני ההפגנה לא הפנימו את נחיצותן של שחקניות חדשות על הבמה הציבורית. כאלו ששמרו על תובנה המקדמת שונות ואינה רואה סימן לנחיתות או עליונות. כאלו המסוגלות לאזן את תפיסת העולם המתרגמת את המציאות ליחסי שולט-נשלט, מנצח-מפסיד שהביאנו עד הלום. 

 

 

אני וחברותי לא ויתרנו גם כאשר מארגני ההפגנה סרבו לבקשות לתת מקום ובמה לקול הנשי. כחברות בקואליצית ארגונים פמיניסטיים וחברתיים הנקראת "נשיאה לישראל", הגענו להפגנה ואתגרנו אותה על ידי חלוקתן של מדבקות הקוראות לבחירתה של אישה לנשיאות. התגובות היו בדרך כלל נלהבות. מול כל המיליטריזם, בחירתה של אישה לתפקיד הלא היררכי והלא סמכותי הזה, היא האקט הנדרש כדי לסמל את הנכונות הציבורית להכות על חטא ולהתחיל בדרך חדשה.

 

5 thoughts on “עוד מאותו הדבר – על הפגנת הכיכר

  1. תמהה אני, הכיצד אדם כמוך, המודע למערכות הכוח והשליטה בחברה הישראלית, חבר בארגון כמו "נשיאה לישראל" שהוא חלק מהמזימה להלבין את שליטתה של הקבוצה האשכנזית-ציונית-בורגנית.
    נקודה המוצא שלי היא שברור לכל בר דעת כי תנועה אשר תומכת בבחירתה של נשיאה לישראל, כאשר יש רק מועמדות אחת לנשיאות, ח"כ קולט אביטל, מקדמת הלכה למעשה את מועמדותה של קולט אביטל – ובואי לא נתייפיף ונטען כי מדובר בקידום הרעיון הערטיאלי לשם שמיים, כי הההגות מתרגמת לפרקטיקה בעניין הזה מהר מאוד. בהתחשב בכך, לא ברור לי כיצד את, אשר למדת והשכלת ואת מכירה את מנגנוני הדיכוי והפנמתו תומכת במעומדותה של אישה שהייתה יד ימינו של שמעון פרס לאורך שנים, אבי-אבות הכיבוש והשלטת ההגמוניה האשכנזית-בורגנית-ציונית-גברית-לבנה וחברה בפריימריז במפלגת העבודה למועמד האולטרה-בורגני אהוד ברק, רמטכ"ל לשעבר ומסמלי האחוס"לים.
    הכצעתקה?!

  2. יש מצב שההפגנה הבאה תהיה נגד השב"כ, לאחר שההאשמות נגד עזמי בשארה יימצאו מופרכות.
    ההפגנה לא תהיה כמובן נגד רדיפת הערבים של השב"כ, נגד הדרך שבה הוא תופר תיקים ועצם העובדה שהוא תופר, אלא, לפי הנסיון של ההפגנה האחרונה, נגד מי שלא סיפק לציבור צמא האורגזמה ("מגיע לנו יותר! חזק! עוד! עוד!") את מה שבאמת רצה: גופתו של בשארה התלויה בכיכר.

  3. נמרוד, כפי שתוכל לראות באתר הקמפיין, קואליציית הארגונים "נשיאה לישראל" קוראת לנשים מהחברה הישראלית על שלל גווניה להעמיד את מועמדותן לנשיאות, ולהתחייב לקדם יום פמיניסטי חברתי בישראל מוכת המיליטנטיות והכוחניות.
    מתוך הכרה שכרגע ח"כ קולט אביטל היא המועמדת הריאלית היחידה לתפקיד, ביקשנו אותה לחתום על אמנה פמיניסטית חברתית – דבר שאכן התרחש באירוע היסטורי בבית תנועת אחותי – מעוז הפמיניזם המזרחי.
    הרעיון איננו סגרגציה אלא יצירת שינוי חברתי במציאות הקיימת. במידה ונשים נוספות תצגנה את מועמדן הן תתבקשנה להתחייב באופן דומה.
    מאחר וקולט אביטל מחויבת לשינוי פמיניסטי בניגוד לשמעון פרס, (רחמנא ליצלן), ורובי ריבלין (נו באמת), בחירתה, או מועמדת פמיניסטית אחרת, תסמן את הנכונות לקחת אחריות ולפעול לתיקון חברתי.

  4. ובכך חשיבותה. אני מקווה שתחושת האין ברירה אלא להפיל את הממשלה הזאתי תתחזק לאחר הבחירות הפנימיות בעבודה ולקראת הדו"ח הסופי של וינוגראד. אנחנו חייבים לזרוק את הממשלה הזאת ואת אנשיה לפח האשפה של הפוליטיקה כדי להציל את המדינה ואת ציונות.
    ויפה שעה אחת קודם.

  5. אלא בתבנית של רה-ארגון לקוי בצבא שבא לידי ביטוי ממצה בהחלפת המונחים הישנים והטובים למונחים חדשניים והייטקיים שלביטאו ריחוק ואי רלוונטיות ליעדיו של הצבא. הביטויים האלא שיקפו תפיסת עולם צבאית שגויה. הפעלת הצבא היתה לקויה ולא יחידות הצבא.

    אם הרמטכ"ל היה מקיים עבודת מטה מסודרת ומציג לממשלה מס' אופציות לבחירה אז כל המלחמה היתה נראית אחרת. אבל אצל אנשי ההיי טק אין דיוני מטה מסודרים, אלא כל אחד לעצמו. הניתוק בצמרת הצבא והמדינה הוא שגבה מאיתנו את מחיר המלחמה.

השארת תגובה