בשם האם

העובדה שנולדנו למשפחה שיש לה שורשים המתקיימים בזמן ובמרחב מעניקה לנו תחושה של זהות ושייכות, שאחד האלמנטים המקיימים אותה הוא שם המשפחה. אלא שעד כמה יש לנשים אמירה אמיתית בנוגע לשם המשפחה שהן נושאות?
 
במאמר "גב' סמית לא גרה כאן יותר", מתארת ג'ואנה מורהד מ"הגרדיאן" בגאווה גלויה את ההשלכות החיובית של בחירתה לא לאמץ את שם משפחתו של בן זוגה לפני עשרים שנה – בחירה שהייתה יוצאת דופן ונועזת דאז.
נשים רבות השומרות על שם נעוריהן, בדומה למורהד, טוענות שמחיקת שם משפחתן בעת הנישואים שייכת לעידן שבו אישה נחשבה לרכושו של הגבר. לעיתים קרובות, הדבר נתפס כאקט המסמן עצמאות, מעין יציאה בהצהרה חברתית – חשובה כשלעצמה – שהן אינן רואות בנישואים מיזוג אלא שותפות: "אנשים מבינים מי את ומה את רוצה להיות, לפי קביעתך. שמירה על שם משפחתך היא הצהרה מי את וכיצד את רואה את מקומך בתוך הנישואים."
 אלא שיש אירוניה עצומה בכך שהשם אותו נשים כמורהד עושות מאמצים כה רבים לשמור, מייצג למעשה את משפחתו של האב, ומכאן, גם את הסדר הפטריארכלי. היכן מסתתרת הזהות והמורשת הנשית בשמירה על שמו של האב? איזה שם ישמור זכרון כל שהוא מאמא, מסבתא ומסבתא רבא?
 
הבחירה בשם האב יוצרת בעיות נרחבות יותר של הנוגעות בסוגיות של זהות ומורשת הכרוכות בהעברה של השם בין הדורות. נניח למשל שלגברת מורהד ומר סמית ישנם ילדים. מה שם משפחתם: האם זה "מורהד", האם זה "סמית", או אולי "מורהד-סמית"?  וכיצד מתחתנים ילדים עם שמות משפחה כפולים משהם גדלים? האם המשפחה העתידנית תשא עשרות שמות משפחה? 
 
הבחירה לשמור את שמו של האב איננה באמת פמיניסטית, מאחר ואינה משמרת לאורך הדורות את הזהות הנשית. מדובר למעשה בכניעה לראייה פטריארכלית ושיתוף פעולה עם תפיסה הרואה באישה רכוש המחליף ידיים ברגע הנישואים, ועובר מרשות האב לרשות הבעל. אומנם טוב הדבר שהאישה אינה מקבלת את שמו של בן הזוג, ואינה נאלצת לבטל את מי שהייתה עד לרגע הנישואין, אבל העובדה שהיא נשארת בחזקת שמו של האב אינה מאפשרת לה להתחבר למקורות הנשיים שלה בעבר ולהנחיל אותם לבנותיה בעתיד.
 
לנשים כמו לגברים יש צורך במורשת אותה ניתן לשמר, בין השאר, באמצות השם. הבחירה שיכולה לאפשר לנשים (וגברים) לשמור על מורשתן היא שושלת שמות העוברת מאם לבת ושושלת שמות העוברת מאב לבן. בנות הנושאות את שם משפחתה של האם, ובנים הנושאים את שם משפחתו של האב.
יש המון עוצמה בידיעה שאת נושאת את השם של אימך ושאת יכולה להביט אחורה, בעזרתו של השם, אל הנשים המופלאות שחלומותיהם ומעשיהן ארגו את הוויתך. בעולם המוכתב על ידי סדר יום גברי מעיקרו, רצוי מאוד שגם נשים תעשנה שם לעצמן.

11 thoughts on “בשם האם

  1. אבא שלי אומר על זה שזה בעצם להחליף שם של גבר מטומטם אחד בשם של גבר מטומטם אחר…
    הומור עצמי של גברים…

    לאחרונה הוא הוסיף לשם משפחתו את שם המשפחה של אימו וכך עשה גם אחי.

  2. אבל זוהי, למעשה, קביעה ג'נדרית מאוד. מדוע שאשה תקבל את שם משפחתה של אמא, והרי מורשת עוברת גם מהסבתא שמצד האב, ומהדודות של צד זה גם. כמי ששינתה את שמה עם הנישואין, וכמי שגם אמה שינתה את שמה עם הנישואין (וגם סבותיה), אני עדיין גאה ומחוברת מאוד (!) למורשת שמצד אמי, ואמה, שהיתה אשה מדהימה ומלאת תושיה וחכמת חיים. אוצרות שאני מקווה שאדע לשמר.
    אני מניחה שהשם המועבר, של האב או של האם, אין בו כדי למנוע או לאפשר את החיבור לדורות קודמים נשיים. אשה היא בכל זאת יותר מאשר השתיכותה הג'נדרית. היא אדם, וכך עליה להיות מוערכת.

  3. נראה לי שגם אם אשה איננה מסכימה עם הבחירה של אמה – לאמץ את שם המשפחה של אביה – היא עדיין צריכה לכבד אותה. שם הנעורים של אישה הוא שמו של אביה ושמה של אמה.

    ובנימה אחרת – אני חייב להודות שאנחנו מאוד התלבטנו בשאלה הזו. איזה אופציות יש, אם אף אחד מהצדדים לא רוצה לוותר על המורשת המשפחתית שלו?

  4. אני נשואה כחמש שנים ועד היום אני משחקת עם שם המשפחה, ועדיין לא החלטתי, האם יהיה שם כפול, האם שמו של בעלי.
    הבחירה שלי בשם שלי, לא נובעת מטעמים פמינסטים, אלא משום ששם המשפחה המקורי, התלווה אליי 30 שנה, והוא השייכות המקורית שלי. זמן רב לא הרגשתי שום קשר לשמו של בעלי.
    אולם כשנולדה הילדה שלנו, קראנו לה בשם המשפחה של בעלי. וכאן התחיל שמץ של קשר.
    לכן, מבחינתי, אני נושאת שתי שמות משפחה.
    וכשהילדה שלי תגדל, היא תעשה את הבחירה שלה בעצמה.

  5. אני נשואה כחמש שנים ועד היום אני משחקת עם שם המשפחה, ועדיין לא החלטתי, האם יהיה שם כפול, האם שמו של בעלי.
    הבחירה שלי בשם שלי, לא נובעת מטעמים פמינסטים, אלא משום ששם המשפחה המקורי, התלווה אליי 30 שנה, והוא השייכות המקורית שלי. זמן רב לא הרגשתי שום קשר לשמו של בעלי.
    אולם כשנולדה הילדה שלנו, קראנו לה בשם המשפחה של בעלי. וכאן התחיל שמץ של קשר.
    לכן, מבחינתי, אני נושאת שתי שמות משפחה.
    וכשהילדה שלי תגדל, היא תעשה את הבחירה שלה בעצמה.

  6. חנן כהן כתב לי שאצלם הבנים קיבלו את שמו והבנות את שם אשתו. אבל בעצם – למה המורשת של האם היא רק של הבנות? בסופו של דבר, אישה היא יותר מהשם שהיא נושאת, ומורשת מועברת לא רק בשם, אלא בעיקר בצורות אחרות.

    ואני שמרתי על שם נעורי משום שכבר פרסמתי דברים בשם זה, וכבר הייתי בת 33 כשנישאתי. (האופציה של הוספת שמו של בעלי לא מצאה חן בעיני כי אני לא אוהבת שמות ממוקפים. אם כי, יכול להיות שבסוף זה יקרה.

  7. בטבע הגבר שולט על האשה, פיזית. גם ריגשית היא רוצה בזה בקטעים הכי אינטימיים.
    זו הסיבה ששם המשפחה של הגברק שולט, ומי שמנסה לתת 2 שמות משפחה או את השם שלה מהבית סתם עובדת על עצמה בעיניים.

  8. …אליהן אתה נכנס.
    תחשוב על האלמנה השחורה. גמל השלמה. מי שולט? הזכר או הנקבה?

    מדובר בסוגיה שבאמת קשה למצוא לה פתרון.

  9. היום אין צורך בשם משפחה כדי להתחקות אחר השורשים שלנו, וניתן לבחור לכל תא משפחתי גרעיני שם משפחה חדש – זו לטעמי הבחירה העדיפה מבין כולן.

  10. כבר פעם שניה שאת כותבת בדיוק את הפוסט שאני רוצה לכתוב ולא כותבת מחוסר זמן…
    שתי נקודות:
    1. גם במקרים בהם האישה שומרת על שם נעוריה בנוסף לשם בעלה, בד"כ שם הבעל הוא הראשון. זוגות "נאורים" שמוסיפים זה את שמו של זה, שם הבעל יהיה בד"כ הראשון. חבל שגם שמנסים ליצור שוויון לא מצליחים להתנתק מיחסי הכוחות השוררים בחברה.
    2. למה חשוב לשמור על שם המשפחה? למה זה אסון כשאין בנים זכרים או ילדים ושם המשפחה נכחד?

    ועם זאת, אני חייבת להודות שאני מאד אוהבת את שילוב של שמי הפרטי ושם המשפחה שלי. גם אם ברציונל אני יודעת שניניו הוא שם אבי ומשמר מורשת פטריארכלית, זה השם שנולדתי איתו וגדלתי איתו ואני מזדהה איתו מאז שהמוח שלי התחיל להבין שפה. קשה לנתק קשר רגשי כ"כ חזק שנוצר בילדות המוקדמת. לכן אני מעריכה זוגות שמסוגלים לוותר על דבר שמלווה אותם ומגדיר את זהותם מגיל אפס לטובת שם משפחה חדש שבחרו כדי להגדיר את התא המשפחתי החדש. לא אנשים שויתרו על שם כדי לזכות ביתרון חברתי (כמו עיברות בתקופה ששמות גלותיים נחשבו פחות טובים).

השארת תגובה