המרוץ לצמרת וסנדל הזכוכית

ספרה של קולט דאולינג, "תסביך סינדרלה" (1981), עוסק בצפיה ל"נסיך"/למציל/לגואל כאחת הסיבות העיקריות לחוסר היכולת הנשית להגיע לכלל הגשמה, ומעודד באופן זה לקיחת אחריות וחזקה של נשים על חייהן.

דאולינג בספרה מתכתבת עם הפמיניזם באופן בלתי צפוי. היא מצביעה על גילויי חוסר האיזון בתהליכי ההחברות (סוציאליזציה) והשפעתם השלילית וההרסנית על נשים, אלא שבמקביל, היא מציבה מראה חברתית, המסתמכת על עדויות נשים ומגוון מחקרים המשקפים את הנטיה הנשית לברוח מאחריות, מהגשמה עצמית, מעצמאות כלכלית ומהצלחה.
הספר, הדן בתלות הנשית ובביטויה השונים – כגון, הצורך להסתמך על מישהו, הרצון להתרכז בחיי הבית, הפחד מהחירות, ומהצעידה במסלול החיים לבד – מאפשר התבוננות וחקירה בסוגיה הפמיניסטית מהצד האחר שלה: המקום שבו הנשים תורמות ושותפות לדיכוין החברתי המתמשך.
"תסביך סינדרלה", ספר אותו ניתן להשיג בחנויות ספרים משומשים ובספריות, פועל כנגד תפיסה חד ממדית של האישה כקורבן של דיכוי גברי, ומציב דרך למעבר ממצב ראקטיבי, המגיב לאילוצי המציאות, למצב פרואקטיבי של לקיחת יוזמה ופעולה.
 
סינדרלה האקדמאית
דאולינג יוצרת הפרדה בין סינדרלה של שנות החמישים – מי שחלומותיה על נישואין ובית מנעו ממנה ללמוד ולעבוד – ובין נשים שסיימו את לימודיהן והתנסו בעבודה ובקריירה אך לא ממשו אותם במלואם.
היא חושפת את העובדה שגם בשנות התשעים נשים משכילות נשלטו על ידי הפחד מפני ההצלחה כשהן לעיתים קרובות שבויות בפנטזיה של היותן מוצלת בידי גבר. את הטענה הזאת היא מגבה בשלל מחקרים.
כך למשל, מחקר המצביע על הפער בין מנת משכל והישגים אצל נשים, המראה ש"בעוד שאצל הגברים רמת המשכל קשורה מאוד להישגים, אין לה שום קשר להישגים אצל נשים."
מחקר אחר שעקב אחרי שש מאות ילדים מחוננים בקליפורניה חשף "ששני שלישים מהנשים בעלות מנת משכל ברמת גאונות, של 170 ומעלה, עבדו כעקרות בית או במשרד." ומחקר אחר הצביע על יחס הפוך בין רמת המשכל ורמת הביטחון של נשים בכישוריהן.
את ההסבר לממצאים מעין אלו, החוברים לעדויות אישיות של נשים מבריקות שהעדיפו לתמוך בבני זוגן במקום לפתח קריירה עצמאית או שהסתפקו בעבודה חלקית, תולה דאולינג בפחד ששורשיו כפולים: מצד אחד מערך חברתי שמקטין את הצפיה מהנשים ומחנך אותן לתלות, ומצד שני דיכוי עצמי של הנשי המתבטא בחשש לצאת אל העולם.
 
מתיקות נשית על חשבון אסרטיביות אותנטית
דאולינג מביאה בספרה מחקרים המראים שנשים נוטות יותר ללקות בחרדה מאשר גברים, למשל בחרדת מבחנים, דיבור בפני קהל פחד ועוד. היא מקשרת את הפחדים האלו לחרדת עשיה שנובעת מהתחושה שאסרטיביות ואומץ הינן כביכול תכונות שאינן נשיות:
 
הפחד מביקורת על שגיאה; הפחד מאמירת "לא"; הפחד לומר מהם צרכיך במפורש ובמישרין, בלא תמרונים. אלה הם פחדים המשפיעים במיוחד על נשים, משום שחונכו להאמין שלדאוג לעצמנו, לעמוד על דעתנו, זה לא נשי. אנו רוצות – בעוצמה להיות מושכות לגברים: לא מאיימות, מתוקות, "נשיות". ("ת.ס" 41)
 
קריאה בקטען כגון זה בספרה של דאולינג הזכירה לי את אחר הצהריים על חוף הים שהעברתי עם מנהלת המשרד בחברת ההי טק בה עבדתי. אישה כבת שלושים ושתיים נאה ומושכת בעלת תואר שני, שבשעה שגברברי החוף שחקו בחופשיות ובהנאה מול הים הקסום, התמקדה בעיקר באיך היא נראית תוך נכונות לזוז רק כדי לשפר את התנוחה כדי שתהלום אותה טוב יותר. אלא שהתמקדות בתפקיד החתיכה המושכת כובלת בעצם נשים מוצלחות ומקטינה אותן.
 
קר שם בחוץ – מה בעצם טומן העולם עבורנו?
אומנם, דאולינג אינה מעלה את הסוגיה שהעולם שהנשים אמורות לצאת אליו הוא עולם גברי מעיקרו. עולם שבמהלך ההיסטוריה דיכא, הדיר והשכיח תבניות חשיבה ופעולה המקדמות כבוד ושוויון בין המינים. היא אינה מתייחסת לכך שכאשר נשים יוצאות אל העולם הן יוצאות אל עולם שעוצב והונהג במשך אלפי שנים בידי גברים בהתאם לתפיסתם את המציאות, ושכאשר נשים מבקשות לבטא את עצמן, הן עושות זאת בדרך כלל בשפה, כמו למשל השפה העברית, שתבניות הלשון שבה גבריות מיסודן.
אלא שכדי לתקן ולאזן את העולם נדרשת עשייה ונוכחות נשית. כאשר דאולינג מדברת על הצד הנשי חסר הביטחון והתלותי שחלקנו העדפנו להתעלם מקיומו, היא עוזרת לנשים לקחת אחריות על חייהן ולנקוט בפעולה הנדרשת כדי להעניק לעולם את המימד הנשי אותו הוא חסר.
 
מאמרים נוספים
 

6 thoughts on “המרוץ לצמרת וסנדל הזכוכית

  1. שלומית, הפוסט שלך מעניין מאוד,ונפלתי אליו בדיוק בתקופה שאני הכי מרגישה את הקריעה בין היותי אישה בעולם העבודה לאישה בעולם הבית.
    וכך אני מוצאת את עצמי, שלושה חודשים אחרי לידה, טרוטת עיניים ומעורפת מחוסר שינה, נעה בתזזיות בין העבודה שחייבת לחזור אליה במלוא הכוחות, כי הרי יש בי הרבה מעבר ללהיות סתם אישה אחת ששומרת על הבית, לבין הרצון החייתי כמעט להישאר עם התינוקת שלי בבית ושזה יהיה כל ייעודי ועיסוקי עד שהיא תתגייס לצבא. (טוב, היא לא תתגייס, הרי עד שהיא תהיה בת 18 יהיה שלום. עד שהיא תתחתן, כמו שמצופה מאישה חסודה).

    אז מה עושים?
    הלוואי שהייתה לי תשובה. מצד אחד אני מחזיקה מעצמי נושאת איזה שהוא דגל של "אישה יכולה כל דבר שגבר יכול, ואפילו טוב יותר" (כמובן), ומהצד האחר, לא עדיף שאת כל האנרגיות, הרצון הטוב והיכולת אשקיע בילדיי?
    (במקום להגיע אליהם עצבנית בסוף יום העבודה שבו השתדלתי להיות נחמדה לאחרים)

    ועדיין לא דיברתי כאן על הגבר, שאם הבנתי אותך נכון את מייחסת לו תפקיד מרכזי בהשארתה של האישה קטנה ומחייכת.

    מה עם הילדים, תגידי לי? איפה היית שמה אותם במשוואה הזאת?

  2. ובהמשך לאותו קו – מתחבר לו "מיתוס היופי" של נעמי וולף שמסביר איך התודעה הגברית והקיפטליסטית הקולקטיבית מתאמצת להשאיר אותנו עסוקות באיזה פוזה יותר מחמיאה לגופינו באור השמש (או איזה ניתוח פלסטי נעשה לצורך אותה פוזה), כדי שחס וחלילה לא נתפנה להפיל את כלכלת העולם.

  3. יש לי תשובה מאוד לא פמיניסטית לכאורה, אבל בתור מישהי שעברה כמה לידות, ונשארה בבית פעם יותר ופעם פחות, אבל תמיד עבדה.
    בגיל צעיר יש הרגשה שהעבודה מאוד דחופה וחייבים לחזור אליה מיד (לפעמים חייבים בגלל אילוץ כלכלי, אבל אני מבינה שזה לא המצב). כשמגדלים ילד שרק נולד, יש דברים לא הפיכים. היום המעסיקים שלך, או את עצמך, נראים לך חשובים מאוד, ומחר הם ימצאו תחליף, אבל לילדה שלך בשלב הזה אין תחליף עבורך. אין שלב שבו לאם יש יותר בלעדיות מהשלב הזה. מה יקרה אם תחכי עוד שלושה חודשים? זו השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך ורק לך יש תשובה אליה. וגם : מה תהיה התשובה לשאלה הזו בעוד עשר שנים? האם כשהילדה שלי תהיה בת עשר, התשובה שלי עדיין תישאר אותה?
    חשוב שתעשי עוד דברים בחיים חוץ מלהחליף חיתולים ושיהיו לך אתגרים יותר מעניינים מלהתעסק ביציאות ושינות, אבל חשוב גם שהילדה שלך יום אחד תגיע לזה, וכדי שזה יקרה גם היא צריכה לגדול בסביבה תומכת, ולכן חשוב לדעת מי ממלא את מקומכם (מה עם הגבר באמת? מה אין לילדה אבא שגם הוא יכול להישאר בבית? ואם לא אז אולי הוא יכול להחליף אותך בערבים כדי שתראי איזה סרט שלא עוסק בחיסונים בגיל הרך(.
    אין חיים עם ילדים שמשוחררים מאשמה, חרדה ופחד, אבל אם אפשר להקטין אותם זה עדיף. הכי חשוב זה (אולי) לוותר על הפרפקציוניזם ולנסות להשלים עם זה שלא תהיי אם המאה וגם לא קרייריסטית העשור. אבל תהיי אמא מספיק טובה ואישה שעולמה רחב יותר מעקרת בית שלא יוצאת מד' אמותיה. ככה לפחות נראה לי היום. לא יודעת מה הייתי אומרת לפני עשר שנים…

  4. קלריסה, יש שניות מסוימת בכותרת שבחרתי למאמר שלי "המרוץ לצמרת…" ששאולה מהספר "המרוץ לצמרת של דודו קרביץ" – ספר המספר את סיפורו של מי שמתאמץ כל חייו להגיע לפסגה רק כדי להיווכח שהוא לבד שם.

    "תסביך סינדרלה" הוא ספר אמריקאי ויש לקו המחשבה שלו סייגים.
    הגדולה שבספר היא שהוא מציע קריאת השקמה להגשמה עצמית. אלא כפי שכתבתי הדבר אינו פשוט בעולם שהינו גברי ביסודו.

    ביקרתי בבלוג שלך ונראה לי שאת כן מצליחה לשלב בין אספקטים שונים של קיומך.
    בעצם זה שאת מוציאה את הסיפור האישי שלך החוצה את לוקחת חלק במרחב הפוליטי. מקווה שאני בהירה אני ממש ממהרת אבל רצית לענות לך (כמיטב יכולתי המועטת)…

  5. הבעיה של הפמניסטיות שהן רוצות דמיון ולא שוויון.

    שוויון זכויות זה דבר הכרחי לחברה מוסרית, אבל מי שרוצה ליצור דמיון בין גברים לנשים הורס את העולם, כי הוא מתעקש להילחם בטבע , מלחמה אבודה מראש. אפשר לשבור את העצמות ולא להזיז פסיק אחד ממה שטבוע בנו – נשמה של גבר שונה מהותית מנשמה של אשה.

  6. יש לי בעיה עם הכללות גורפות כגון "הבעיה של הפמיניסטיות…." — לידיעתך, יש תיאוריות פמיניסטיות רבות ושונות.
    יחד עם זאת מסכימה אתך על הגדרה של שוויון שמשמר את השוני ולא בא לדמות ולחקות בין שני דברים שונים.
    לוס איריגארי, פמיניסטית הפועלת בצרפת, כתבה מפרספקטיבה זו.

השארת תגובה