שובו של המערוך

לפני שנים לא רבות, נהגו העיתונים היומיים לעטר את מוספי סוף השבוע שלהם בעמוד קריקטורות שהמשותף להם היה האופן הנלעג והפתטי בו הוצגו דמויותיהן של נשים: הן נראו מתקוטטות ביניהן על מבטיו של הגבר, אוחזות במערוך כדי לחבוט בבעל המאחר לשוב ושורטטו כחדלות אישים ומטופשות.

פועלה של התנועה הפמיניסטית, התקדמותן של נשים בעמדות מפתח ועידן התקינות הפוליטית יצרו שינוי בדעת הקהל,  עד כי נראה שהיום, תפיסות עולם סקסיסטיות כגון אלו כבר אינן מוצאות את מקומם מעל דפי העיתון, לפחות לא במבט קומי. זירת ההתייחסות המבזה לנשים, כך נראה, עברה רובה ככולה לעולם הפרסום, ויותר דמויות של נשים דעתניות החלו להופיע ולהביע את דעתן בעיתונות ובטלוויזיה.

התוכנית "גומרות הולכות", תוכנית קומית בפריים טיים המיועדת לכל המשפחה ומככבת במדרג הרייטינג של הערוץ השני, יכולה כביכול להעיד על כך:  שלוש כוכבות התוכנית, איילת זורר, ענת וקסמן ומיה דגן, הן נשים, דעתניות וברוכות כשרון. כל אחת מהן בעלת יכולת משחק קומית ראויה להערכה. לכאורה, התקדמנו מתרבות שמציגה את דמותה של האישה כקריקטורה מבזה מבעד לעיניו של גבר לעולם שבו נשים מציגות את עצמן. אלא שלא כך הוא הדבר. התוכנית "גומרות הולכות" – המהווה עיבוד מקומי לתוכנית בריטית משנות התשעים – היא אחת התוכניות הפוגעניות והחדורות בשנאת נשים שנראו על המסך הישראלי. והעובדה שמדובר בפורמט קליל ומבדר כביכול, הפועל באופן המדמה למראית עין עשייה נשית עצמאית ואנרגטית הופכת אותו למסוכן עוד יותר, באשר תכניו עלולים לחמוק מהביקורת לה הם ראויים.

כך למשל, המערכון שפתח את התוכניות לפני שבועיים הזכיר במשהו את הקריקטורות מימים עברו; מיה דגן בתפקיד קונה בכניסה לחנות כולבו עושה הכול כדי שהמאבטח התמים, דני גבע, יבדוק אותה שוב ושוב, ("אתה בקושי נגעת בי"). וכאשר הוא מתעקש לבסוף שהיא נקיה מנשק היא סוטרת לו על פניו. אחר כך היא רודפת אחריו מנופפת בידה עם  מכשיר הבדיקה, ממש כמו המערוך מאז. מה, בחברה שלנו מדברים על הטרדה מינית? מה פתאום?! ראו, הנה בעצם נשים רוצות את זה, וראו מה קורה שהן לא מקבלות את זה. אכן טייק מעניין על הנושא.

מערכון אחר מציג את איילת זורר כשרת החוץ שמספרת בישיבה רשמית שדיברה עם יושב ראש הראשות הפלסטינית ואמרה לו "שמדינת ישראל מוכנה לוויתורים טריטוריאליים נוספים ושנהיה מוכנים לשבת איתם על שולחן הדיונים שוב בכל עת" מיה דגן שואלת אותה "ואיך הוא הגיב?"  וזורר מספרת לה במבט מצונף שהוא לא החזיר לה טלפון. דני דגן, שחקן המשנה המייצג בכל המערכונים דמות גברית שפויה הניצבת בניגוד לחוסר השפיות והאווילות הנשית,  מציע "ליצור איתם קשר," אולם הוא נדחה בבוז, והשיחה הופכת ל"שיחת בנות" – כי כפי הנראה לדעת יוצרי התוכנית, בעלי המבט הילדותי, זה מה שיקרה אם נשים תנהלנה (כפי שראוי שאכן יקרה) את שיחות השלום.

במערכון מטריד נוסף מוצגת ענת וקסמן כאישה דעתנית הדופקת על דלתו של גבר כדי לשכנע אותו לשים מדבקה על דלת ביתו שבה נאמר "נשים הן לא אובייקט מיני" היא פותחת את השיחה באמירה "יש לנו את היכולת ואנחנו צריכות להגיע לתפקידים בפוליטיקה. אנחנו יכולות להגיע רחוק בזכות הקישורים שלנו." אלא שאל מול התנגדותו של גבע היא משתמשת בגופה כדי להעביר את המסר עד שגבע נעתר לה. – אולי ליוצרים דעה מוצקה משלהם על איך נשים צריכות למצוא את דרכן לפוליטיקה.

כל אחד מהמערכונים האחרים שצפיתי בהם ביזה נשים על רקע קולות צחוק מוקלטים וחלולים של קהל בדיוני. אבל בבית, צופים מן הסתם בתוכנית גם ילדים וילדות, שחד הצדדיות בנקודת המבט אינה לחלוטין נהירה להם. הם מפנימים את המסרים האלו ואחר כך גם חיים אותם. ואם מה שקורה היום בשדה הפוליטי-חברתי שלנו הוא תולדה של ראיית העולם שהונצחה בקריקטורות דאז, העתיד, מהמבט הקומי של היום, נראה מדאיג.

 

פורסם לראשונה בתרבות NRG

השארת תגובה