שגעון של חברות

בית הכלא, המהווה תחנה סופית ביצירות אחדות לגיבורים המחפשים עבור עצמם קיום אלטרנטיבי בחברה שאינה מאפשרת להם מקום וביטוי, (כמו למשל בסרטו של ניל גורדון, משחק הדמעות), הוא החלל בו אנו פוגשים לראשונה את גיבורת ספרה הרדוף של אן-סופי בראסם, סופרת צרפתיה שכמו מרי שלי בשעתה, (עם פרנקנשטיין), ושילה דיילני, ( עם טעם הדבש), כתבה את ספרה לנשום בגיל העשרה, או לשם דיוק בגיל שש-עשרה.

 

שרלן בוהר, גיבורת הספר היא בת למשפחה בת ארבעה נפשות, אם, אב, אח ואחות, החיה ברווחה כלכלית המכסה על אומללותם הרגשית של בני הבית בכלל, ושל שרלן בפרט. למרות שהיא גרה בלב העיר פריז ושייכת למשפחה שהיא מגדירה כזעיר-בורגנית, שרלן חשה בלתי שייכת ודחויה בכול מקום בו היא נמצאת:

חייתי במרכזו של עולם שלא הבחין בי, שלא הבנתי. חייתי מכיוון שזה מה שנכפה עלי, מכיוון שכך ולא אחרת היו פני הדברים. נאלצתי להסתפק בעצם קיומי, בהימצאותי שם, בלי להניד עפעף. (9)

מתוך הסבל של נערה בלתי מקובלת חברתית ומתוך רצון בזהות ושייכות, שרלן גומרת אומר לעשות הכול כדי למצוא חן ולזכות באישור החברתי הנכסף. אותו רצון לשאת חן גורם לה בתחילה לשנוא את גופה הצעיר הממאן להראות את סמני ההתבגרות ולהתקנא בבנות גילה שבהשוואה אליהן היא חשה חסרת חן:

אנחנו בשיער חינוך גופני, בבריכת בית-הספר. במלתחה, בתום שעה מייגעת, אני מגניבה מבט אל גופן העירום של שאר הילדות. אני כחושה וגרומה, שונה מהן להחריד. פני מזוותים וקודרים. אין לי מאור עיניים, אין לי חיוך, שום זוהר, שום ברק. אני שונאת את גוף הקטינה שלי, שאינו ככול האחרים…. אני מתקנאת בפניהן המאירים, בשערן האוורירי והבוהק…. החן והקלילות כאילו מולדים אצלן. לא כן אצלי. אני מתבוננת בצלליותיהן המגרות וחולמת להטיל מום בגופי. אני מביטה בדמותי המשתקפת במראה הגדולה… אני רואה צל חסר חן…. אילו יכולתי הייתי יורקת על הבבואה הזאת בטרם אנפץ את המראה בצעקה, עד כדי כך אני מתעבת את עצמי. (29)

כמי שהפנימה את הערכים של סביבתה, שרלן מאמינה, כאשר מופיעים אצלה אותות ההתבגרות המיוחלים, שהדרך לשינוי סלולה בפניה: "חסל סדר שרלן הבלתי נראית, לעולמי-עולמים. האחרים יסתכלו עלי סוף-סוף בקנאה ובהערצה יותר מאשר על כל אחד אחר…. לא, לא אהיה מהחלשים, מכאן ואילך אהיה אחת משלהם" (33). אולם לא רק ששרלן אינה מקבלת את תשומת הלב ותחושת השייכות שהיא כה כמהה אליהם בזכות השינוי הגופני, אלא שילדה חדשה בשם שרה זוכה בהם למרות הופעתה החיצונית הבלתי מצודדת. לרווחתה הגדולה של שרלן שרה מתחברת איתה לבסוף, ואותה חברות המתגלה כהרת אסון היא ציר העלילה בספר הדחוק הזה שמטיב לתאר את מעשי הזוועה המתרחשים לעיתים תחת כסות של קירבה וחברות.

מערכת יחסים המתחילה כחברות של צחוק וכיף המושתתת על תחושת ההערצה של שרלן לשרה וקבלתה של שרה את שרלן כבת-ברית וחברה, הופכת בהמשך לחברות נצלנית ומשפילה. הצורך של שרלן בהשתייכות וההתפעמות שלה מהאישיות והקסם של חברתה, מצד אחד, והנכונות של שרה לשלוט ולהשפיל את מי שהינה חלשה ונוחה להשפעה, מצד שני, הופכים למרכזה של מערכת היחסים המעוותת והחולנית בין שתי הבנות. אותה חברות שאיפשרה בתחילה לשרלן לחוש אהובה ושייכת, מובילה אותה בסופו של דבר לאובדן כול מרכיבי האישיות והזהות של עצמה עד לנפילתה למעמקי האובססיה, הקינאה החולנית והטירוף.

אותם מקומות אפלים, כפייתיים ואובדניים שמטיבה הסופרת לתאר מתחברים לכדי תמונה טורדת של מציאות קיומית בעולם בלי-נשמה או בר-נשמה חרישית שהיושבים בו מזהים את עצמם רק ממצב שבו הם שולטים או נשלטים, מנצחים או מנוצחים. עולם המקנן לפעמים בלב מאפליית חיי הבורגנות שהבטחתם היחידה נראית לעיתים כה סתמית וחסרת תוכן עד שהטירוף נתפס כמקום היחיד שמאפשר שחרור ובית הכלא כחלל אלטרנטיבי המאפשר נשימה, מסגרת והגשמה עצמית.

 

 

השארת תגובה