שירת הפנתרים

 לעיתים קורה שסרט דוקומנטרי מצליח לרתק ולהפוך את הצפייה בו לחוויית חיים משמעותית. סרט כזה הוא סרטו הבלתי נשכח של נסים מוסק "שמעת על הפנתרים?" מדובר בהפקה קולנועית חזקה ביותר היוצרת שינוי תודעתי לא רק בנפש הדמויות שסיפורן מגולל על המסך, אלא גם אצל הצופים המתוודעים לחיי הדמויות ולמציאות הישראלית של אז מול זו של היום.

לסרט סיפור משלו. בשנת 1971 פגש מוסק, אז עורך סרטים מתחיל, את מנהיגי הפנתרים צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו וכוכבי שמש בבית הקפה טעמון בירושלים. מוסק התחבר לדרכם המהפכנית של הפנתרים והתחיל לתעד את פעילותם. במשך כשנתיים יצר סרט שבא להציג את המסר החברתי שלמענו לחמו הפנתרים. את עותק המקור של הסרט לקח צ'רלי ביטון לגיוס תרומות בחו"ל, אלא שעם הנחיתה בשבדיה גילה שהוא נעלם מהמזוודה. העותק, שלדברי ביטון הועלם על ידי השב"כ, נמצא באקראי שלושים שנה מאוחר יותר בארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים.
הכפילות הקולנועית בסרטו של מוסק, המשלב בסרטו החדש את סרט המקור האובד, יוצרת מפגש בין החלומות והתקוות, הרעב והמחסור, הפחדים והמרד של העבר עם המציאות של היום. הבחורים היפים של פעם עם האש בעיניים וחולצות הסבנטיז מול הגברים בני העמידה של היום. העוני של אז מול העוני והמצוקה או העושר של הדמויות כיום.

 

תנועת הפנתרים צמחה במוסררה והתפשטה לשאר שכונות העוני של ירושלים ומשם לרחבי הארץ. מרבית הפנתרים הגיעו ממשפחות מרובות ילדים ומעוטות הכנסה שעלו לארץ ממרוקו ומארצות מזרח נוספות. הפנתרים לחמו לשינוי חברתי ובחרו לעשות זאת בדרכים שהיממו את הממסד הזחיח והשבע של אותה תקופה. הם גנבו בקבוקי חלב משכונת רחביה וחילקו אותם בבתי ילדים בקריית יובל, פיזרו עכברים שלקטו בשכונה במשרדו של שר האוצר ספיר, נשאו ארונות קבורה בהפגנות המוניות ועוד.
מטרותיהם המוצהרות היו בין השאר שיקום שכונות העוני, חינוך חינם למשפחות מעוטות יכולת וייצוג בני עדות המזרח במוסדות ציבוריים וממשלתיים. גולדה מאיר קראה להם "לא נחמדים", טדי קולק הורה להם "לרדת מהדשא" והממסד ניסה לשחד אותם בדרכים שונות. למי שוויתר סגרה המשטרה תיקים, למי שלא – נתפרו תיקים והוא זומן לחקירות ומשפטים. כחלק ממלחמת החורמה שניהל הממסד בתנועה אף פרצו שוטרים לבית הדפוס של עיתון התנועה והחרימו את ההדפסות ואת פרוטוקול השיחה עם גולדה. ניסיונות המיסוד של הפנתרים הובילו להתפוררות התנועה וחברי התנועה נפוצו לכול עבר. הסרט, שיש בו מעט מ"לאן נעלם דניאל וקס", חוזר לשלושת מנהיגי המהפכה – ביטון, מרציאנו וכוכבי – ולוקח אותם למסע לאיתור דמויות שהופיעו בסרט המקור באמצעות הסרט ותמונות סטילס שנותרו מתקופת המרד.
אחת אחר השניה מתגלות הדמויות של הפנתרים ושל נערי וילדי העוני שתועדו והמפגש יוצר קתרזיס רגשי כתוצאה מהעימות עם העבר. אבל אם בסרט "לאן נעלם דניאל וקס", מתגלה וקס של ההווה כאנטיתזה למיתוס האגדי שנבנה עליו עם הזמן, הרי שבסרטו של מוסק החיפוש מניב תוצאות מרתקות והפגישה המחודשת עם כל אחת מהדמויות יוצרת דרמה רגשית נוגעת ללב המלמדת משהו על הארץ, על האנשים ועל התקופה.
 
מוסק בוחר להריץ שוב ושוב חלק מהסצנות שצילם בסרט המקור, דבר שמפתיע את הצופה. אבל, לאחר שנחשפים שוב ושוב לסצנת העוני בדירה בה משחקים הילדים בחדווה בג'וק שרץ מתחת למיטה שמאכלסת שלושה מילדי המשפחה, או בסצנה שבה מתאר נער אחד את מה שהוא אכל במהלך היום (קפה ומצה) נופל האסימון. עיננו שהורגלה לקצב קליפי מהיר למדה לקבל ולהתעלם. באמצעות הצפיה החוזרת, שמתבצעת גם דרך עיני הגיבורים ובני משפחתם המעומתים עם עברם, מתגלה האמת. זהו העוני. זה הרעב. זוהי הדלות. ויחד עם זאת ההבנה שלדלות מגיע שיתייחסו אליה ביותר מפריים חולף בין שניה. היא דורשת עיכול. היא דורשת התבוננות. היא דורשת תגובה עמוקה יותר ממה שהורגלנו לתת לה.
 
המבט המושהה מאפשר גם לזהות את הכיעור והעליבות שמתגלים תוך כדי מסע החיפוש המנוהל על ידי ביטון מרציאנו וכוכבי עם מוסק והצלם. המצלמה מגלה שפע של ערים וישובים מוצפות בתי שיכונים חסרי אפיון שהיחס ביניהם מבטל מרחב משותף המאפשר מפגש אנושי ודיאלוג. גולת הכותרת היא המסע לבת ים שמתגלה כעיר סלאמס חסרת מעוף ודמיון. 
חלק ניכר מהדמויות שתועדו בצעירותן בועטות בערכים חברתיים פוגשת המצלמה בסופו של דבר שוב באוהלה של תורה. מתברר שאת ההון הפוליטי שלא השכילו הפנתרים לקצור קטפה, לדבריהם, ש"ס, שמצאה את המכנה המשותף שיכול לקרב בין הלבבות. החזרת העטרה ליושנה: שיבה למסורת ולערכי בית אבא. הממסד, שלטענת מרציאנו לא חשש כל כך מדרכי הנועם של הדתיים המזרחיים, נחרד בדיעבד לגלות שהוא טומן בחובו כוח פוליטי עצום. מה שמרגיז את ביטון ומרציאנו זו ההידמות של ש"ס לאשכנזים החרדים. החיקוי של הבגדים השחורים, המגבעות הגבוהות, הפאות לנשים. העובדה שבמקום לשמור על הזהות המזרחית האותנטית בזיקתה המקורית ליהדות, מחקה ש"ס את האשכנזים וממקמת בכך את עצמה בתחתית הסולם הגזעני שלהם. 
 
יכולת המצלמה להציג את הדמויות, לדובב אותן, להציג את הלהט שלהן, להראות את העוני והמסכנות ואת הדברים עליהם נלחמו מאפשרת לעשות ריווינד היסטורי במקום בו ההיסטוריה הקולקטיבית של יוצאי המזרח הועלמה, רוטשה וטושטשה באמצעי התקשורת הממלכתיים (תזכורת, הבג"צ של ויקי שרון כנגד מיגור המזרחי מהאתוס הציוני ב"עמוד האש"). אי אפשר להתכחש לתמונות הלא מעובדות שצולמו בריל טיים. קיומו של התיעוד המקורי יוצר נרטיב חדש המתחרה בנרטיב הממוסד שהכתיב תדמית שלילית לפנתרים כדי לנהל אותם ולדחוק את האישו האמיתי. בסיכומו של דבר מה שמאפשר את הדין וחשבון הפנימי זו המצלמה שפעלה ופועלת כנגד העלמת העקבות, ההתכחשות וההתעלמות. הצלחתם של הפנתרים לערוך דין וחשבון עם עצמם מבלי לקבל את תמונת המצב שהונחתה עליהם מהממסד הובילה לתהליך הארוך והמייגע שבו המזרחים מגדירים את עצמם בחברה הישראלית מול הדעות הקדומות ומרכזי הכוח הקיימים. היכולת להתעמת מול מה שנלקח כמובן מאליו מסכנת את הסדר החברתי הקיים מאחר והיא יוצרת תזוזה ומערערת את המבנה ההיררכי והסטטוס-קוו. מצד שני, היא מהווה פתח ליצירת חברה המושתתת על ערכים של שוויון וצדק.   
 
 
 פורסם לראשונה בבננות
 

6 thoughts on “שירת הפנתרים

  1. אולי הגיע הזמן לנתק את הקשר בין עדה , לאום ועוני. יש והיו גם בשנים בהם פעלו הפנתרים השחורים עניים ערבים אשכנזים ומזרחים אין טעם שוב להעלות את הנושא העדתי .העוני היא בעייה חברתית שיש לטפל בה.
    רבקה גלשטיין. פנתרה לבנה

  2. א. בד"כ יש קשר בין מוצא לעוני. ב. אם מקפחים אותך, מעודדים אותך לא לצאת לעבוד, לא לצאת ללמוד ולחיות על חשבון הברון בסוף אתה תהיה העבריין, הפושע, הזונה או זה שנהיה הנטל של החברה ואני לא אומרת את זה מתוך תחושת קיפוח אלא מעובדות בשטח, מעבודת מחקר. אני בסדר גמור עם איפה שאני נמצאת, מעולם לא גידלו אותי בתחושה הזאת ואני לא נשענת עליה אבל היה קיפוח אז וישנו קיפוח היום לא רק בעדות המזרח, נכון אבל תמיד יהיה עולה חדש שיהיה אפשר "לטפס" עליו!

  3. העוני אינו בעיה חברתית מעמדיתאלא כלי במאבק בין שני עמים.
    העם המדכא והמנחשל שהוא העם הכוזרואשכנזי והעם הקורבן הוא העם היהודי הספרדומזרחי…בחורבן הציונות ננוחם.

  4. עיינו בבקשה באתר שלי :
    yehudim-ve-ata.info
    שם אני מציג במבוא הראשון את המצב הנוכחי ונותן פיתרון ובמאמר המרכזי אני מפרט מהו מקור הרוע בעולם ושרק שיוויון אמיתי (קומוניזם) תחת כנפי היהידות והציונות הם הפיתרון היחידי ואין בלתו!!! ובכל-אופן אני דורש שם גם פירוק בהסכמה את מדינת היהודים ל 2 מדינות נפרדות העוייינות זו את זו אחרת מלחמת אזרחים עד חורמה היא בלתי נמנעת כמנובא בספר הנביא זכריה בפרקים יב'+יג'+יד' (לא מדובר על יהודים/ערבים אלא על יהודים/יהודים בוגדים)

  5. המבט המושהה מאפשר גם לזהות את הכיעור והעליבות שמתגלים תוך כדי מסע החיפוש המנוהל על ידי ביטון מרציאנו וכוכבי עם מוסק והצלם. המצלמה מגלה שפע של ערים וישובים מוצפות בתי שיכונים חסרי אפיון שהיחס ביניהם מבטל מרחב משותף המאפשר מפגש אנושי ודיאלוג. גולת הכותרת היא המסע לבת ים שמתגלה כעיר סלאמס חסרת מעוף ודמיון.
    חלק ניכר מהדמויות שתועדו בצעירותן בועטות בערכים חברתיים פוגשת המצלמה בסופו של דבר שוב באוהלה של תורה. מתברר שאת ההון הפוליטי שלא השכילו הפנתרים לקצור קטפה, לדבריהם, ש"ס, שמצאה את המכנה המשותף שיכול לקרב בין הלבבות. החזרת העטרה ליושנה: שיבה למסורת ולערכי בית אבא. הממסד, שלטענת מרציאנו לא חשש כל כך מדרכי הנועם של הדתיים המזרחיים, נחרד בדיעבד לגלות שהוא טומן בחובו כוח פוליטי עצום. מה שמרגיז את ביטון ומרציאנו זו ההידמות של ש"ס לאשכנזים החרדים. החיקוי של הבגדים השחורים, המגבעות הגבוהות, הפאות לנשים. העובדה שבמקום לשמור על הזהות המזרחית האותנטית בזיקתה המקורית ליהדות, מחקה ש"ס את האשכנזים וממקמת בכך את עצמה בתחתית הסולם הגזעני שלהם.

השארת תגובה