מסע הקסם של סימה וקנין

 

שנות התשעים הנרגנות והטורדניות לוו בהמולה תקשורתית שיצרה מציאות שהתבססה על חזיונות תעתועים. רבים הפגינו, התראיינו וכתבו שחייבים שלום ובמיידי. הרושם שנוצר היה שמה שנדרש הינו רצון טוב והתגברות על מי שקוטלגו כמחזיקי דעות חשוכות ופרימיטיביות. יצחק רבין עלה על הגל של מזרח תיכון חדש חדיש ומחודש והוביל להסכמי אוסלו. בתגובה התרחש מעשה שהאדים הרעילים שלו יישארו תלויים באוויר עוד דורות רבים. זמן קצר אחר כך נבחר ביבי לשלטון, ותחושת האבל הכבד הייתה מוחשית ביותר. ציד המכשפות הציבורי התנהל לצד תופעות ניינטיז אחרות כגון דודו טופז, ערוץ שתיים והרייטינג.

 

2003. עשור חדש, מאה חדשה ואלף חדש מאפשרים לעיתים לעכל את מאורעות העבר ולהוסיף ספר, הצגה וסרט לאגף הקולטורה. ואכן בתקופה האחרונה מתחילות לצאת לאור יצירות שדנות בליקוי המאורות הקולקטיבי ההוא. אולם לא כל התייחסות לעבר מהווה שיקוף מחכים למה שהתרחש. "סימה וקנין מכשפה", סרטו של דרור שאול, הוא דוגמה להתייחסות המשחזרת את העבר עד כי אפשר לחשוב שהסרט, הבנוי משלושה ז'אנרים קולנועים מנוגדים זה לזה, הנו תוצר מקורי של הניינטיז. ההיברדיות הז'אנרית הזו חוברת לסרט המורכב מקומדיה ישראלית מטורפת ונהדרת, סצנות בורקס משעשעות ומעטפת סאטירית על שנות התשעים הממחזרת את תחלואי העבר כנגדם היא מופנית.

 

הרובד הקומי של הסרט בנוי משלל דמויות צבעוניות ומצחיקות ועלילה נפתלת: סימה וקנין, (תיקי דיין), עקרת בית עצובה וקשת יום השרויה באבל על מות בעלה, מבקשת להרחיב את דירת השיכון כדי שחתנה, בתה ונכדה יישארו אתה ולא יעברו לתל אביב. חתנה אבי (איציק כהן) מוכן לעשות את השיפוץ, אולם השכן וסרמן (ליאור אשכנזי) מתנגד ופועל נגדם באמצעות הרשויות. סימה, בתגובה לקשיים המעורמים לרצונה, שולחת בו ובמשפחתו קללה שמתקיימת לפרטיה. הצלחת הקללה מתפרסמת וסימה הופכת למכשפה ידועה ומסולברטת, שהמוני בית ישראל מתדפקים על דלת ביתה ומוכנים לשלם במיטב ממונם תמורת ברכות וקללות לפי הצורך.

 

מעטפת העלילה על אוסף הדמויות המוגזמות והמוגדלות שבה מאפשרת טיפול מצחיק בשלל נושאים רציניים. מתחת למעטה הקומי ישנו עיסוק בכוח ובקסם של המילה להשפיע  על המציאות. ההכרה בכוחה המאגי של השפה להשפיע על האירועים מודגם לא רק על ידי יכולת הכישוף של הגיבורה, אלא מאוזכר מפורשות בשמו של הסרט ומודגש עלילתית ורבלית וחזותית. יכולת כישוף זו של השפה מתעצמת על ידי שידור המילים במדיה, והסרט אכן ממחיז את כוח ההשפעה שצוברות המילים באמצעות אמצעי תקשורת המוניים. בסרט מוצגים שלושה גורמים שונים העושים שימוש בגלי המדיה: אנשי שררה ובעלי תפקידים שלהם קשרים לערוצי התקשורת, בעלי כוחות על-טבעיים דוגמת סימה ורבנים שונים המשתמשים בברכות וחרמות בתוכניות ובקלטות הפונות לקהל המאמינים, והציבור הרחב שחושף את עצמו בשיחות רדיו ושעשועוני טלוויזיה.

 

הדרמה הקולנועית נבנית מעימות חזותי וורבלי בין שני סוגי כוח מוכרים: כוח השררה האשכנזי שאותו מייצג וסרמן וכוחה של נשיות לבנטינית אותה מייצגת סימה. המאבק בין שני כוחות אלו מתרחש בשדה השפה, שיכולתה להשפיע על המציאות מאופיינת בסרט כסוג של יכולת מיסטית. ואם במאבקים הקשורים בכוח החוק אין לסימה שמץ של סיכוי מול המילה הכתובה וקשריו של וסרמן עם הרשויות, הרי שכנגד כוחותיה המיסטיים של סימה, מוקדי הכוח הממלכתיים מנוטרלים מיכולת לעשות שימוש באמצעי האכיפה שבידם. המחשה למצב זה מוצגת כאשר וסרמן פונה למשטרה בתלונה שסימה קיללה אותו. השוטר, עמי סמולרצ'יק, בסצינה נפלאה שמקומה בהיכלות הקומדיה, מדגיש את הילדותיות שבפניה ומציע לוסרמן לקלל אותה בחזרה. כאשר וסרמן טוען שהוא לא יודע איך לקלל, מתנדב השוטר להדגים עבורו באופן נהיר ומפורט, כיצד עושים זאת.

 

בנוסף לכוחות הפועלים מתוך העלילה, נותרת תהיה אם היוצר משתמש בסרט (אמצעי שידור להמונים) שנעשה על ידי צוות גברי לחלוטין, להציג מצב שבו הכוח נמצא במלותיה המכשפות של אישה אותנטית שלא נכנעת למודלים מוכרים של נשיות (ראו נשים אמיתיות), וששומרת על יכולתה הטבעית להשתמש בשפה בשל ריחוקה הפריפרי מתהליכי השחבור המערביים (ראו "שחור"), והוא מציין בכך את האישה המזרחית כגיבורה שתציל את הישראליות מכליה, או שמא הוא בן-דמותו של שפיץ, כוכב התקשורת חובב הפרסום שאותו הוא משחק בסרט, ובעצם מבקש כמותו לעשות שימוש ציני בכוחה של האישה. 

 

מוטיב הבורקס שבסרט אינו אחיד. יש והסרט משדר לבנטיניות חמימה ואנושית המקרינה אותנטיות ויש שהוא נגרר לסצנות מאולצות המשדרות חובבניות ומציגות את המזרחיות כסוג של קלישאה שנטחנה כבר עד תום בסרטים וסדרות טלוויזיה. הביקורתיות כנגד הישראליות המבצבצת ממרבית הסצנות היא מעט יותר בעייתית. אם הנגע העיקרי של הישראליות בשנות התשעים הוא חוסר מודעות עצמית המביא לטרגדיה, הרי שהסרט מפגין אותו סוג של חוסר הכרה עצמית של התקופה שיוצגנו בה לבסוף כבונוס על ידי ברק – דמות וירטואלית למחצה והתגלמות חכמת החלם.

דרור שאול זכור מ"מבצע סבתא" כיוצר קומי מוכשר ביותר, אולם כאשר הוא מבקש להפוך למבקר חברתי הוא שוכח שאין טעם לעמוד בשער בתפקיד נביא זעם מבלי להציג חשיבה אותנטית וחדשנית שאינה מבוססת על שעירים לעזאזל חבוטים לעייפה. אם הוא טוען (ובצדק) שלשפה יש כוח קסם, הרי עליו לעשות שימוש עדין יותר בכוח הזה. אם הוא יוצא כנגד הבוטות חסרת הרסן שבישראליות, מן הראוי שיקפיד לא לשחזר אותה.

 

העובדה שהסרט לוקה באותן בעיות שאותן הוא מבקש להאיר אינה מפיגה מכוחו לרתק ולהצחיק. אם מדחיקים כמה סצנות מביכות ואמירות כוללניות וממוחזרות מהעשור הקודם, מדובר בסרט קיץ סוחף עם שחקנים מצוינים וקטעים קומיים בלתי נשכחים.

 

 

One thought on “מסע הקסם של סימה וקנין

  1. שיקוף של כל הסטריאוטיפים האפשריים על מזרחים כפי שהם מובנים היטב במוחו של דרור שאול: נבערים, תאבי בצע, נוחים למניפולציה, פרזיטים, גזענים, עלגים, ובקיצור אספסוף. אפילו סרטי הבורקס של שנות השבעים לא הגיעו לקרקעית המזוויעה של הסרט הזה.

השארת תגובה