מסביב למק בשלושים יום

בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים, נראה לעיתים שהתקוממות נגד תאגידי ענק דורסניים יכולה להתרחש רק במציאות דמיונית. שרק באגדות, דמות הרואית משיבה את הסדר על כנו לאחר שהיא מנצחת תוך סיכונים מפלצת איומה ואימתנית. והנה, בסרט "לאכול בגדול", מגייס הגיבור, מורגן ספרלוק, את חברו ומצלמת הוידאו שלו, ויוצא להלחם במפלצת מרובת הסניפים של מקדונלד'ס – מה שבסופו של דבר מתגלה, למרבה פליאתם של המעורבים בפרויקט, לרבות הצופים, כאתגר הנושא סיכון בריאותי חמור. ספרלוק קיבל את הרעיון לסרט לאחר ששמע על שתי אמריקאיות צעירות שתבעו את חברת הקשתות המוזהבות בשל עודף המשקל שלהן. הוא תהה עד כמה האוכל שמציעה הרשת אכן מסוכן לבריאות, ויצא לבדוק מה יקרה אם יאכל וישתה שלוש פעמים ביום במשך שלושים יום, מבלי לסרב להצעה להגדיל את המנה, רק את מה שמוצע בתפריט של מקדונלד'ס.
 
הסרט הוא סוג של תחקיר רציני שמצליח לשעשע ולעניין בשל העובדה שכול התרחשות שבו מתועדת בזמן אמת אל מול המצלמה. ספרלוק מתחיל את האודיסיאה שלו למקדונלד'ס בבדיקה מקדימה אצל שלושה רופאים שונים, תזונאית ומאמן כושר ומקבל אישור מפורט לבריאותו התקינה. המצלמה מאששת את הקביעה בהציגה גבר רזה וחסון עם ניצוץ ערמומי בעיניו. בשלב ההתחלתי, מנבאים המומחים שבתום המסע הקולינרי תרשמנה עליות קלות ברמת הכולסטרול ובמשקל. אולם, תהליך ההאבסה העצמית: פנקייקים לארוחות בוקר, המבורגרים עם משקאות קלים וצ'יזבורגרים בסוף היום, מוביל לנזקים בריאותיים של ממש, המתבטאים בעלייה במשקל, שומנים בדם וכבד מושחם ומודלק. המצב מגיע לכך שהוא מקבל המלצות רפואיות להפסיק את הניסוי או לאשפז את עצמו במקרה שיחוש ברע. ספרלוק, שממשיך עם הפרויקט, מתלונן על כאבי ראש, עייפות ומחושים ממחושים שונים וחברתו (הטבעונית), מדווחת על לבידו שהולך ונגוז.
 
כמעצמת מזון עם 30,000 סניפים ב-100 מדינות ו- 46 מיליון סועדים ליום, מקדונלד'ס היא אימפריה שלאימפריאליזם שלה יש רק מסר אחד, שהוא אחידות; צורה קבועה מראש של כל מנה, גודל אחיד של כל רכיב, חומרים זהים ומזון מתועש ומהונדס לפרטיו. מבחינה זו, מקדונלד'ס שייכת למחלה המערבית של מחיקת הזהות העצמית וקבלת זהות ממוקד חיצוני וחסר ממשות שמתברר בנוסף לכול כמזיק ומרעיל. את המחיר הבריאותי של אכילת מזון מתועש דחקה מקדונלד'ס מההכרה. אולם, בסופו של דבר, מגיע זמן בו הציבור מגלה עד כמה יקר מחיר הארוחה. הנקודה בסרט בה ג'ון רובינס, בנו של מייסד תאגיד הגלידה "בסקין רובינס" מספר על הבריאות הרופפת שלו ושל צרכני גלידה כבדים במשפחתו ובמשפחות "בן אנד ג'ריס" מעלה לזיכרון את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, בו האב מייצר מטוסים פגומים כדי לחסוך בעלויות ובנו, בצו הגורל, טס באחד מהם. הציבור אליו מפנה הרשת את מרבית המשאבים השיווקים שלה הוא ציבור הילדים. היא מצליחה להטביעה את חותמה אצל הילדים שמזהים את מקדונלד'ס לפני שהם לומדים לדבר, ומכירים את דמות ליצן הרשת יותר מאשר את פניהם של ישו או בוש.

העובדה שמדובר בסרט מצליח שנמכר בכל העולם וזוכה לתהודה רבה, בהחלט יכולה לעודד יחידים להשתמש באמצעי הטכנולוגיה הזמינים (כגון כתבות באתרי אינטרנט, צילום במצלמות דיגיטליות ויצירת סרטים בוידאו), כדי לחולל שינוי שייצר עתיד בו תאגידים ידידותיים ישמרו לא רק על כיסם אלא גם על איכות הסביבה. ולמי שעדיין לא שמו לב, השינוי מורגש לא רק בהצלחה המסחרית רבת ההדים של הסרט אלא בתגובה של חברת מקדונלד'ס, שהוציאה בינתיים יותר ממיליון דולר במסעות פרסום שנועדו לתקן את הנזק. בדרך היא גם נזכרה להחליף את השמן ועוד כמה רכיבים בתפריטה מתוך מגמה לעבור למזון פחות מזיק.
סרט אקטיביזם דוקומנטרי, זוכה פרס בימוי לסרטים תיעודיים בפסטיבל סנדאנס, שמותיר רושם חזק.  
 
 

4 thoughts on “מסביב למק בשלושים יום

  1. אני כיום בן 22, לשעבר עובד מקדונלדס פשוט ומאושר בסניף המקורי והגדול ביותר בארץ, ספינת הדגל של הרשת הישראלית – בקניון איילון.

    אם לומר את האמת גם אני מעין טיפוס אנטי-גלובלי, עם קצת נוסטלגיה והמון מרדנות. אני מוחה על עוולות כשמזדמן לי, ביקרתי באפריקה והתנדבתי לאורך השנים במגוון מקומות וארגונים.
    ועם זאת, הפעם באתי למחות לטובת מקדונלדס.

    באשר לסרט, הרי ברור מאליו שאכילת מזון מהיר 3-4 פעמים ביום הינה דבר מסוכן, בדיוק כמו שלהכין המבורגרים ופנקייק בבית כל היום זה מסוכן.
    למעשה, אני סמוך ובטוח שהנזקים מאכילת חסה 4 פעמים ביום תהיה מסוכנת פי כמה. זה סתם ניסיון מכוער וזול לעשות רוח.

    באשר לניצול העובדים ובעיקר בני נוער (טענה ידועה נגד מקדונלדס שאינה קשורה לסרט), אני טוען בדיוק להיפך. מקדונלדס משלמים טיפה יותר משכר מינימום על פי החוק כולל נסיעות ומספקים ארוחה לכל עובד בכל משמרת בחינם.
    שזה הרבה יותר מרב האנשים שמעסיקים בני נוער שלא תמיד משלמים להם כפי שהבטיחו.

    אני גם טוען שהעבודה במקום מסודר כמו מקדונלדס מחנכת למשמעת, מוסר עבודה ועוד. אבל זה רק אני.

    בנוגע להרג בע"ח, פרסום קיצוני הפוגע בילדים וכיו"ב: מקדונלדס היא חברה מסחרית שמטרתה היא אחת – להרוויח כסף. היא לא אמורה לחנך את הילדים שלנו במקומנו. היא לא אמורה להגן על בע"ח מעבר לנדרש בחוק.
    על כן, אנו הציבור צריכים להפסיק לאכול בשר ולקנות במקדונלדס (מה שלפי היקף המכירות לא נעשה), או להשפיע על המחוקק לשפר את התנאים שמקבלים בע"ח.

    נקודה נוספת היא שזכיינית מקדונלדס (בארץ) קונה את הבשר מספקים מקומיים מוכרים ולא מיצרת בעצמה (למשל הוד לבן ומאמא עוף שאנחנו קונים מהם בכל מקרה גם בסופר).

    אני לא אאריך מעבר לזאת, אם כי יש לי עוד המון מה לומר.
    לסיכום – ברור שהענק אינו טוב, אך הוא גם אינו רע. הוא פשוט קיים ואנחנו עשינו אותו.

  2. ועוד הערה קטנה.

    בזמנו עבדתי במקדונלדס במשך 5 חודשים, בהם עבדתי כ-5-6 משמרות בשבוע ובכל משמרת כאמור קיבלתי ארוחת צהריים ממקדונלדס (לעיתים אף 2 ארוחות ביום).

    בכל התקופה הזאת לא עליתי אפילו בק"ג אחד. כשבוע לאחר שהפסקתי לעבוד התגייסתי לצבא ולאחר זמן קצר בשירות הצבאי עברתי מספר בדיקות (מסיבות שאינן קשורות) כולל בדיקות דם שונות ובינהן תפקודי כבד.
    בריאותי היתה תקינה לחלוטין בכל קנה מידה.

    אם כבר, לאחר 3 שנות שירות צבאי אני חושש שהמצב התזונתי שלי לקוי. אבל זה כבר נושא לדיון אחר…

  3. יכולות לעשות זאת גם בצורה ידידותית ללקוחות שלהן. אם עוסקים במסעדנות להמונים אז למה שהאוכל לא יהיה בריא וטוב. הלקח הנלמד הוא שניתן להרוויח את אותו הסכום, אולי גם יותר ולא להרעיל בדרך את ציבור הסועדים.
    כפי שהתברר אחרי הצלחת הסרט ושינוי התפריט לבריא יותר עלה מספר הסועדים ולא פחת.
    לא מקובל עלי שכולנו נטיל את האחריות לשלומנו על ממשלה זו או אחרת וחברות עסקיות יתחמקו מאחריות על המוצרים המשווקים לציבור.

    לגבי הסיכון שבאכילה של אותו דבר שוב ושוב, כפי שהראה הסרט למקדונלד יש תפריט מגוון – במיוחד בארה"ב, עם ארוחת בוקר וכדומה. כך שמי שאוכל שם מקבל את האשליה של ארוחה מאוזנת עם כל אבות המזון וכו'.

  4. למרבה הצער אוכל טעים לרב אינו בריא (ולהיפך). וכדי להרוויח צריך למכור אוכל טעים.
    אני לא יכול להעיד בשביל אחרים, אבל עבורי סלט ודיאט קולה מעולם לא עשו את זה.

    בנוגע לשינוי שחולל הסרט, אני עבדתי במקדונלדס כמה שנים לפני שהוא יצא. אם לומר את האמת התפריט כמעט שלא השתנה (בטח שלא מבחינה בריאותית). מה שהשתנה זו צורת השיווק והעלאת המודעות לפן הבריאותי.
    הרויאל אותו רויאל רק שעכשיו יש עליו מדבקה שמצהירה קבל עם ועדה שערכו 541 קלוריות (או קילו-קלוריות אם לדייק).

    אין ספק שחברות עסקיות אינן פטורות מדין וחשבון לציבור, אך דין זה חייב להינתן במסגרת החוק ולא במסגרת הרוח הטובה של החברה. מקדונלדס עברה לתפריט ה"בריא" רק כי הציבור דרש וזה מקדם את המכירות, לא כי החברה פיתחה מצפון (והיא גם אינה צריכה לפתח אחד).
    אם רוצים להנחיל שינוי צריך לעשות זאת במסגרת החוק (שגם כך קובע שעל כל מוצר יש לציין מחיר וערכים תזונתיים).

    מעולם לא שמעתי את מקדונלדס מתיימרת לספק את כלל הצרכים התזונתיים של אדם במהלך חייו. כמו שלא שמעתי על פיצריה או דוכן שווארמה שטוענים טענה דומה.
    הגיוני לחשוב שארוחה מזדמנת במקדונלדס תהיה סבירה מבחינה תזונתית ובריאותית וזה המצב היום (לפחות ביחס להרגלי התזונה של החברה שלנו, כולל מה שאנחנו אוכלים בבית).

    יש מעל 3,000 עובדים במקדונלדס (בארץ) היום שאוכלים לפחות 3 פעמים בשבוע ארוחה במקדונלדס וחלק נכבד מהם אף יותר, והם ההוכחה החיה שהאוכל אינו מזיק כפי שמנסים להציגו.

    עסקתי בשנים האחרונות בחינוך לבריאות ובין היתר בתזונה נכונה. אין ספק שהרגלי התזונה בעולם המערבי לקויים, אך השינוי צריך לבוא בחינוך, את הפיתוי אי אפשר להעלים.
    כמו שחינוך מיני יעיל יותר מלשים גדר בין מגורי הבנים לבנות.

    ותודה על התייחסותך 😉

השארת תגובה