הכבוד האבוד של מרדכי ואנונו

 

סרטו של נסים מוסק, "מי אתה מרדכי ואנונו?",  הוא מסע ההתחקות מרתק המאפשר לצופים לחשוב שוב על מה שנתפס במבט ראשון כמובן מאליו. הסרט מציג את סיפורו הפרטי של ואנונו, ולמעשה נוגע בתמונת המצב הגדולה של הדברים; במציאות שבה אדם אחד משמש כנגטיב למערך הכוחות של חברה שלמה. מעבר לסוגיה האידיאולוגית בעד ונגד הסודיות האופפת את קיומו של הכור, ולשאלות המשפטיות בנוגע לחטיפתו (החוקית או לא) של ואנונו, הסרט משקף את החברה הישראלית בנקודת התורפה שלה, בחוסר מסוגלותה להתמודד עם מי שהאנטי שבו הביא אותו למרוד ולבעוט במכלול הערכים הישראלים-יהודיים: הילד השנוא של החברה הישראלית, מי שגידלה בכור ההיתוך שלה ושהעז לצד כנגדה במרד גלוי.

גדולתו של מוסק כבמאי דוקומנטרי נובעת בין השאר מאורך הנשימה שלו. הסרט מתחקה אחר דמותו של ואנונו לאורך 17 שנה באמצעות קולאז' של דמויות, המשתייכות לתחנות שונות בחייו, וכוללות בני משפחה, חברים, מרצים, אנשי כמורה ורבנות, עיתונאים, אנשי חוק, פעילים למען שחרורו ועוד. המצלמה הנודדת בין פרשנויותיהם ועדויותיהם של המרואיינים מציגה תוך כדי כך פרופיל שמאפייניו העיקריים אינם אידיאולוגים דווקא, אלא אנושיים דבר שמדגיש את האלמנט הפרדוקסלי שבמערך היחסים בין ואנונו והממסד. ואנונו מתואר שוב ושוב על ידי מרואיינים שונים כבולט בחוסר הבולטות שלו, כמי שעצור ברגשותיו, מאוד נוכח אך גם שקט. המערכת מאפשרת לפרדוקס להתקיים וכך ואנונו עובד בכור בדימונה ומפגין במקביל כיהודי יחיד כנגד הכיבוש. הוא אומנם שקט ולא מתלבט בדרך כלל אבל הוא מעז להפשיל את תחתוניו בתחרות סטודנטים ולחשוף את מה שיש לו אל מול כולם. מעשה שכידוע יחזור עליו שוב, מאוחר יותר. האלמנטים של הקיפוח העדתי, על רקע העלייה ממרוקו לשממת שיכון ג' בבאר-שבע, וההיקרעות מהעולם הדתי בתהליך של אובדן אמונה שהתרחש במהלך לימודיו של ואנונו בישיבה תיכונית, מוצגים על רקע העדויות לאופיו המסוגר ומעצימים את המוטיב הפרדוקסלי שבדמות.

הדמות שעולה תוך הבנתן של הנסיבות שהובילו לפיתוח פילם התמונות בו לא נגע ואנונו במשך יותר משנתיים מצטיינת, יותר מכול, בסוג של מרדנות ותמימות הרות אסון. שרשרת האירועים הטרגית מתחילה כאשר ואנונו יוצא כנגד כל המוכר לו בחברה הישראלית, מוכר את רכושו ומחפש לו בית אחר בעולם. הוא מתיישב בסידני אוסטרליה ועובד כנהג מונית. את החום ותחושת ההשתייכות אליהם כמה הוא מוצא בכנסיה אנגליקנית שריכזה לשורותיה את החלכאים והנידחים. הוא מתנצר, הופך לבן בית ועובר לגור באחד החדרים במקום. בנאיביות אין קיץ מציע ואנונו לחבריו החדשים בכנסיה לערוך לא פחות מאשר ערב שקופיות מתמונות הכור. יד המקרה (ויש אומרים יד המוסד) מזמנת למקום עיתונאי קולומביאני שמשכנע את ואנונו למכור את התמונות לעיתון בחו"ל. למסע השכנועים לצאת להרפתקה שעלתה לו כה ביוקר שעושה אותו עיתונאי מצטרפים גם הכומר וחברי הקהילה האחרים. ואכן, לאחר שמגיע נציג של ה"סאנדי טיימס " לסידני ואנונו מסכים לעשות את האקט ההתאבדותי. וכך, כמעט בניגוד לרצונו ולאחר מסע שכנוע רבתי, הוא נאות ומסכים לעזוב את אוסטרליה ולהציג את תמונתו האישית לצד התמונות שצילם מהכור.

 

האידיאולוגיה האנטי-גרעינית הלכה והתגבשה אצל ואנונו רק לאחר שנתפס. שנות הבידוד הארוכות (11 במספר) לא שברו את רוחו, במהלכן התכתב עם כל העולם ויצר משנה שנעדרה מהמעשה המקורי. דווקא החומרה שבה נשפט הצליחו בסופו של דבר לתת לואנונו את הדבר אותו כה רצה. הוא זכה בתהילת העולם, הפך לנגטיב מהלך של מערך החשיבה הממסדי הישראלי הקשה והצליח להגיע לסוג של ייחודיות מחוץ לגבולות החברה אותה שנא. הבשורה שנושא ואנונו, באמצעות סרטו המופלא של מוסק, אינה קשורה לפיכך בנושא הגרעין. האישו האמיתי הוא האיש על צדדיו הרבים. מי שבעצם מאבקו מצליח לשמש מראה לנוקשות, לפרנויה ולקיפוח העדתי בישראל.

סרט רגיש, אנושי ומפתיע. 

 

השארת תגובה