סיפורו של החריג

 

לפני שצפיתי בסרטו החדש והיפיפה של דרור שאול "אדמה משוגעת", נאמר לי שהוא אודות הסכסוך הישראלי-פלסטינאי. אחרי הצפייה בסרט, המציג על רקע חיי הקיבוץ של שנות השבעים את סיפור התבגרותו הכואב של דביר, ילד שמצבה הנפשי של אימו הולך ומתדרדר במהלך שנת הבר מצווה שלו, הבנתי שהטעות נבעה מקישור "טבעי" בין המושג "אדמה" והמאבק על גבולות הארץ. למרות שנופי הקיבוץ שהוצגו בסרט ושלל הדמויות הרבגוניות שפועלות בו אינם תבנית נוף המולדת שלי ושל רבים אחרים, הסרט גרם לי לחשוב שהמאבק הקיומי על הגבולות משכיח יותר מדי פעמים את הכשל הבסיסי של מערכים חברתיים רבים שהוקמו בארץ לענות על הצורך של הפרט במימוש עצמי.

 

האנשתה של האדמה בשמו של הסרט, "אדמה משוגעת," מחליפה את ההתייחסות לאימו המשוגעת של דביר, ומרמזת על מה שמומחש לאחר מכן באופן עלילתי. אי-כשרותה הנפשית של אימו הביולוגית של הגיבור לתפקד באופן בוגר ואחראי הינה למעשה פרפרזה לאי-כשרותו של הקיבוץ לתפקד כראוי. המושג "אם טובה דיה," אותו תבע הפסיכולוג דונלד ויניקוט, מגדיר ומנתח את תפקידה של האם בגידול תינוקות בריאים בנפשם. מושג זה מתייחס לאימה שמסגולת לשים את צרכיו של תינוקה לפני צרכיה שלה. "אדמה משוגעת" מצליח ליצור קישור למצב שבו האשם אינו מתמצת דווקא באם פרטית, אלא במערך חברתי שתפקידיו חופפים את אלו של האם.

 

 

הסרט ממחיש את אי כשירותו של הקיבוץ לתפקד כהורה קולקטיבי באופן המאפשר הקבלה עם אפיון פסיכולוגי של אם שאינה טובה דיה: מצד אחד, הקיבוץ מתערב בחייו של היחיד במקומות בהם התערבותו אינה נדרשת, כמו למשל בהחלטה הקיבוצית כמה זמן צריך לאפשר לאהובה של האם להתארח בקיבוץ, ומצד שני הוא אינו מסוגל להיענות לצורך בסיסי כמו חום אנושי כאשר הוא נדרש לכך. כמו למשל בסצנה הממוכנת שבה התינוקות בשמרטפיה בוכים לבדם באמצע הלילה וקולם נשמע במכשיר אינטרקום מיושן בעמדת שמירה המאוישת על ידי שני ילדים בני שתים עשרה.  

בנוסף למצב הנפשי ומקומה החברתי הרעוע של אימו, דביר מתמודד עם עובדת מותו של אביו בנסיבות עלומות. האופן שבו הקיבוץ מטפל במצב זה מאפיין אותו כמקום שבו מתקיים שיבוש ברצף הבין-דורי המכוסה בשקרים ושתיקות. מעמדם האיתן של הסבא והסבתא במערך החברתי בקיבוץ אינו מכסה על כך, אלא מעצים את בדידותו של דביר בהדגישו את חסרונו המוחשי והנפשי של דור הביניים. הסבא והסבתא גם מחריפים את הפער בתפיסת האחריות האישית מול זו הקולקטיבית, דבר המתבטא בכך שהם מאשימים את האם במותו של האב ואילו היא מאשימה את הקיבוץ כולו. חוסר היכולת לאתר את הגורם האחראי והעדרם של דמויות מפתח בחייו של דביר מעצימים את בדילותו וחשיפותו במקום בו נולד ובו הוא אמור להרגיש בבית.

 

מצב זה של מערך חברתי בלתי מספק מוביל למצבים קשים ומסוכנים, אך אינו משולל יתרונות לחלוטין. ליוצא מהכלל, כפי שטוען קירקגור, יש יכולת להבהיר את הכלל כי הוא זה שרואה אותו מבחוץ וחושב עליו מתוך תשוקה וערגה. הצגת העלילה דרך עיניו של מי שנתפס כחריג בנוף הקיבוצי ונמצא לפיכך בשולי המערך החברתי שלו, מאפשרת מסע קולנועי המשמר ומאיר את המבנה הקיבוצי על צדדיו המכוערים והיפים כאחד, בהציגו בתום ופשטות האופייניים לנקודת מבטו של ילד את הטראגי בצד הקומי.

הנחמה שמציע הסרט מרומזת בשמו של הגיבור, דביר, קודש הקודשים, מי שמציע תקווה לחרוג ולעבור מהמצע החברתי הכובל לעבר סדר אחר. השורש ד.ב.ר המצוי בשם הגיבור גם מצביע על התהליך התרפויטי שמציע הסרט. שכן דרור שאול המתכתב עם עבר מדומיין למחצה, מדובב אותו ובכך חושף את המבנה החברתי הכושל והכובל אותו הוא מכיר. תהליך זה תורם לביטול שיתוף הפעולה שבשתיקה עם עוולות העבר ומהווה לפיכך צעד קולנועי-תרבותי חשוב בריפוי עצמי וחברתי.

 

סיפורו של הילד הדחוי, מי שעולמו הפנימי, שאיפותיו ורצונותיו אינם מוכרים על ידי אם המולדת, הוא חלק מהנרטיב הקולקטיבי שלנו כאן. דרור שאול מציג אותו בפרספקטיבה החוזרת שלושים שנה אחורה בזמן, ויוצר מסע קולנועי מרגש, מדויק ומומלץ.

 

 

 

מסע הקסם של סימה וקנין

 

טריילר "אדמה משוגעת"

 

11 thoughts on “סיפורו של החריג

  1. כותבת לך בבוקר, לאחר שלא ישנתי בלילה…

    מה זה עוכר שלווה, כל הבטן התהפכה לי.

    אנשים, בתוך ביצה- מעופשת, ובמחסור אדיר

    לצורך בסיסי אינדוודואלי, הופכים לחלאות.

    זעקותיה של האם: "תברח מפה כמה שיותר מהר!

    יש פה אנשים רעים".

    בדידותו של אדם "שונה" מהם, חשיפתו

    האכזרית לעיני כל. העצמת "השגעון" שלו, כשכולם

    מטילים עליו את השגעונות שלהם.

    האחראיות של ילד קטן, כלפי הוריו הנרמסים

    מזדהה לחלוטין!

    התבגרות מואצת, חוסר אונים הכובל של בית הילדים.

    הבריחות לשום מקום,- הכל מגודר.

    הגניבות הקטנות, הכמיהה למשהו מתוק, מנחם

    (ארטיקים, סוכריה) הפעולות, טקסי האש הרציניים,

    בעוד יש כתובות "אש" ענקיות על הקיר,

    שאף אחד לא רואה.

    אין שום כתובת של בן אדם שיעזור.

    האיחולים של האם בבר- המצווה, שיוצאים מדם לבה-

    תהיה בן אדם! תהיה א ד ם!

    כמו שאמרת לי:

    חומות חומות של הגנה- בנית לך.

    אצלי הכל מוכחש, גם אז כאילו זה לא ממש קורה,

    זו לא אני!

    ולא יכול להיות שזה ימשך כל החיים.

    ובעיקר הרצון לברוח מפה מהר, ובהזדמנות הראשונה.

    פתאם זכרתי ילדה קטנה, חיוורת תמיד,מבוהלת, עצובה,

    אשמה בכל דבר,

    ואני מנסה כל החיים לחבק ולעודד אותה,

    זה מה שאני עושה- ע"י הציור, להציג לה עולם של חיים יפים…

    לא יכולתי לישון בלילה.

    כל הילדה הזו בעטה והסירה את כל הריפודים

    שהרעפתי עליה במשך השנים.

    ילדות שלמה השארנו שם, בגן עדן מטופח להפליא

    גינות נוי, ומדשאות, שירים ומנגינות למכביר,

    על האדמה המשוגעת ההיא.

    שיטה , או פס ייצור ששטף מוחות בצדקנות.

    והמאהב השוויצרי(שגדל נכון) קרע את חולצתו

    בהינף יד, הפך אותה לעפיפון- חופשי.

    האכלת התינוקות בקבוקי חלב,

    כמו שחולבים פרות ברפת- לפי שיטה..

    וחדר האוכל – המקום שסועדים את ליבם,

    אותם שרצים רעי לב, בעלי עיניים מתרוצצות כחולדות עטות על טרף.

    מקום עם שפע מזון לגוף,

    ושום דבר לנשמה אבודה.

    עודי זוכרת את הכניסה לח. האוכל ובאיזה דפיקות לב הייתי

    נתקפת—תמיד מחדש כל יום כל ארוחה.

    בושה והשפלה, לספוג סגירת חשבונות עם הורי- הכל בעוינות במבטים רושפים,

    צקצוקי לשון. ואת לא יודעת את נפשך,

    את לא יודעת כלום ,- על בית חם מחבק, שבו אמא מבשלת ומגישה באהבה

    ודאגה אין קץ אוכל, לילדיה הכי פרטיים שלה.

    ______האופניים החדשות שהילד קיבל מסבא, והוא דבק ביישנות.

    זה מדהים: כי לגביי- האופניים היו חבר בלב ובנפש.

    נשאו אותי למחוזות הדמיון.

    ימים רכבתי לי, ובניתי סיפורי אגדה, שסיפרתי ושרתי לעצמי.

    בשבילי השדות והכרמים, אז שמעתי את משק כנפי החופש.

  2. שלום לך,
    תודה על המאמר מאיר העיניים (מוזר להשתמש בביטוי הזה לגבי הסרט או המאמר, מה עוד שהסרט חשוך כל הזמן).
    אני רוצה לשלוח לך שתי הערות שקשורות לחומרים של הסרט, קיבוץ. אחת, קטע מ"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"/מילן קונדרה:

    "בזמן האחרון הכל מזכיר לה את אמה. היה נדמה לה שעולם אמה, שממנו נמלטה לפני עשר שנים, חוזר ומקיף אותה מכל עבר. לכן סיפרה בבוקר כיצד קראה אמה באוזני בני המשפחה הצוחקים את יומנה האישי. אם שיחה פרטית על כוס יין משודרת ברדיו באוזני הכל, יש רק פירוש אחד לדבר: העולם הפך להיות מחנה ריכוז. טרזה השתמשה בביטוי זה כמעט מימי ילדותה, כשרצתה לתאר כיצד נראים חיי המשפחה בעיניה.
    מחנה ריכוז הוא עולם שבו חיים בני אדם יחד בצפיפות יומם ולילה, כל העת. מעשים של אכזריות ואלימות הם רק מאפיין משני (ולא בלתי נמנע). מחנה ריכוז הוא קודם כל ביטול מוחלט של כל פרטיות. פרוכאזקה, שלא יכול היה לשוחח עם ידידו מעל כוס יין בטוח בפרטיותו, חי (מבלי ששיער זאת, וכאן טעותו הגורלית) במחנה-ריכוז. טרזה חיה במחנה ריכוז כאשר התגוררה אצל אמה. מאז ידעה שמחנה ריכוז אינו משהו יוצא דופן, מעורר תמיהה, אלא נתון מצוי, בסיסי, שאדם נולד לתוכו ונמלט ממנו רק במאמץ עילאי.

    הקלות הבלתי נסבלת של הקיום עמוד 103

    דבר נוסף, קטע שכתבתי כשהתחילו להפריט אצלנו את הקיבוץ, לפני חמש שנים בערך.

    לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי לחלום את החלום שיסביר לך ויתאים את הגוף והנפש שלך למציאות החדשה. כשהתחילו להפריט את הקיבוץ שלנו ולקבוע משכורות עם פערים נסעתי לסוכה במדבר. ירד גשם כל הדרך ובהר הנגב היה קר מאד. ישנתי בסוכה עם תנור גז ורוח אימים בחוץ. חלמתי שאני הולכת ברחוב הרצל בחיפה. הבתים כולם בטון חשוף, חלקו עדיין לא גמר להתייבש. הכביש מוצף גשם וטיט. אני רוצה לעבור את הכביש אבל יש בו שלוליות עמוקות. בשלולית פחות עמוקה, קרוב למדרכה שוכבים הומלסים עירומים. אין להם סימני מין על הגוף ואין להם פנים. יש להם פה ואף, אולי. הצבע שלהם אפור תכלכל כמו בסרט בדיוני עם תאורת לילה והם שוכבים צפופים, מסודרים אחד על יד השני בלי רווח. הגודל (אורך) שלהם שווה. אין לי איך לעבור את הכביש, אני מתלבטת רגע ואחר כך מחליטה לדרוך עליהם, זאת הדרך היחידה שלי לעבור למדרכה שבצד השני. אני מניחה רגל על גוף מוארך ואפור ומתכוננת להרים את הרגל השניה. פתאום הגוף הזה מרים ראש חסר פנים ומנופף לי באצבע: לא, אל תדרכי עלי..
    התעוררתי.. בחוץ היתה סופה וקור עז וגשם דק שירד באלכסון עם פרצי הרוח העזים. התיישבתי במיטה ולא נרדמתי יותר עד הבוקר. הייתי מבועתת. לא ידעתי מי היו ההומלסים האלה ומי היה זה שנופף אלי באצבעו. כנראה זו הייתי אני, באיזשהו אופן., הומלסית אפורה מטיט, שאלוהים התחיל ועזב באמצע. הבנתי שאין לי יותר אמא קיבוץ ושהחלב הדליל אפור שינקתי ממנה כל ילדותי מחמיץ עכשיו בעצמותי ומזעזע את השלד שלי ברעש נורא. משום מה נזכרתי בשיר:

    שלושה עכברים עיוורים
    תראה איך שהם רצים
    הם רצו כולם אחרי האיכרה
    בסכין של מטבח את זנבם היא חתכה
    הראית דבר שכזה מעודך
    שלושה עכברים עיוורים.

  3. זהו אחד הסרטים הרעים – תרתי משמע – שראיתי בחיי.
    יוצר הסרט אסף את כל הסוטים הרעים והצבועים (שכידוע נמצאים בכל אוכלוסיה בכל מקום) ושם אותם בקיבוץ אחד. לא רק זאת, הוא גם סילק כל דמות טובת לב מתחשבת ונעימה (וכאלו היו הרבה בכל קיבוץ), ויצר קיבוץ מעוות ושיקרי, קיבוץ שלעומתו הגיהנום הוא מקום שנעים לחיות בו.
    קצת קשה להבין למה ירצה אדם כלשהו לעוות ולהכפיש חברה שלמה, בצורה כל כך קיצונית ושיקרית.
    בכל חברה ישנם חריגים, וחריגים סובלים בכל חברה, גם קיבוץ. אולם, האם המשפחה שמתוארת בסרט הייתה חייה בתל אביב למשל, היתה סובלת פחות? או שמה הרבה יותר.
    החיים בקיבוץ היו מורכבים ורב מימדיים. היו בהם דברים נפלאים, וגם דברים פחות טובים. היו ויש בקיבוצים אנשים טובי לב, ישרים והגונים, וגם כמה פחות טובי לב וישרים.
    הסרט מתאר את חיי קיבוץ על האנשים שבו, באותה אמינות שחיי הלילה בתל ברוך מתארים את חיי הלילה של האליטות בתל אביב.

    הסרט הוא חד צדדי, מעוות , לא הוגן ולא הגון, הוא עדות קיצונית לחוסר יושר, רוע לב, ונקמנות, לא של הקיבוץ אלא של יוצר הסרט.

  4. אני חושבת ש"אדמה משוגעת" הוא סרט מצוין, ועובדה שהוא זכה בפרס הדרמה הבינלאומית הטובה ביותר בפסטיבל סאנדנס.
    לגבי מה שכתבת, שים לב כמה אתה, כמו הרבה בני קיבוץ נוספים, עדיין לא מוכן לשמוע ולקבל את חווית הכאב של אחרים.
    דרור שאול סיפר על החוויות שלו. על האטימות אותה חווה מצד הקיבוץ כלפי היחיד, כלפי השונה. אם הוא היה כותב על חברה אחרת, אז היה מקום לדון בה. אבל גם אם חברה תל-אביבית לא מתנהגת יפה כלפי יחידים החיים בקרבה, זה לא מזכה את אשר התרחש בקיבוץ.

    הסרט הוא יצירת אומנות וככזו בוחר את הדגשים שלו כדי לספר סיפור. ולדעתי יש בסרט רגעים רבים של חסד והמבט אינו שולל לחלוטין.
    כידוע היוצא מהכלל מעיד על הכלל. אפשר להניח שהיו בקיבוץ אנשים טובים. אבל דפוס המחשבה עצמו היה פגום.
    אני תופסת את דרור כיוצר הבא לייצר שינוי. אבל כדי לאפשר לו את השינוי שהוא מבקש, יש לשים לב למה שהוא אומר. קל לשים פלסטר על הפצע ולהגיד שהכול בסדר. כואב יותר להעמיק בו כדי לנקות אותו, אבל זה מה שנדרש, בן קיבוץ יקר, כדי ליצור תיקון ושינוי.

  5. ראיתי הערב את "אדמה משוגעת", הרבה אחרי "כולם" ואולי לא במקרה.. בעלי צפה גם הוא איתי – נאך ראה לי שאי.טי היה קצת פחות מדע בדיוני בעבורו..
    לא עשו לי טוב – כל הזיכרונות האלה, כל מה שהתאמצתי כל-כך לשכוח..
    זה שיחזר בי זיכרון כואב של בדידות ושל הניתוק מאמא. התקווה הזאת תמיד – 'שאם אהיה ילדה טובה מספיק אולי היא תקח אותי משם, אולי היא תרצה בי..'
    אימרו נא לי נשים ואמהות – איך הן השאירו אותנו שם?!
    הרהורים של אמא גדולה, שבתוכה ילדה קטנה עם כאב גדול.

  6. סבא שלי היה בן עשרים ופסיק כשהוא עלה לארץ. יהודי גלותי, צנום, אפו ארוך ונשרי. תאווה לכל אנטישמי בריא. אף אחד לא חיכה לו כאן. דבר לא הובטח לו, אבל האידאולוגיה בערה בעצמותיו חזק כל-כך, שהוא עזב הכל, ובחוסר כל הקים ב- 1922 את קיבוץ משמר העמק.
    שנים רבות הוא וחבריו חיו בצריפים ואכלו לחם ובצל – בגלל העוני, לא בגלל האידאולוגיה. לפרנסתם הם סללו כבישים. שעות על גבי שעות הם שברו סלעים לחצץ, ערבבו את החצץ בזפת ובערב היו מנגנים ושרים בשמחה עצומה. רובם חלו במלריה. חלקם מתו.

    אחר כך הגיע קאוקג'י, וסבא שלי וחבריו לחמו בו. רבים מתו. סבא שלי חי. עדיין מלא אידאולוגיה. איש שאש בליבו.

    אני חושב שאת היית אוהבת את סבא שלי. איש דעתן ומלא אמונה.

    סבא שלי לא היה האב של השנה. הוא היה עסוק בניסוח מניפסטים והקמת קיבוצים, יחד עם חבריו – מאיר יערי וחיים חזן.

    אפשר אפילו לאמר שהוא היה אב גרוע למדי.

    נכון, בקיבוצים נעשו טעויות. חלקן נוראות. על חלקן אני משלם ואשלם מחיר כבר כל חיי. אבל נעשו שם גם ניסים של ממש. איכשהו היום הבון-טון הוא להשמיץ עד עפר את הקיבוצים ואת התרבות המיוחדת שיצרו. במובן זה אדמה משוגעת כלל אינו סרט ביקורתי. הוא נטוע עמוק בלב הקונצנזוס העכשווי. קונצנזוס שנוח לו לשכוח את מה שהסבא שלי וחבריו הצליחו לעשות – להקים יש מאין מדינה. ואת מה שניסו לעשות וכשלו – להקים חברה חדשה, שוויונית, בה אין הבדל בין עשירים לעניים, בין לבנים לשחורים ובין גברים לנשים.

    סבא שלי ובני דורו מתו. אין יותר מי שיספר את סיפורם. הם כבר לא בבון-טון. פולנים וקומוניסטים שכמוהם.

  7. סבך נשמע כדמות מרשימה ומעניינת.

    כפי שכתבתי, נקודת המבט שמייצר הסרט משלבת להבנתי בין מתיחת ביקורת לכמיהה וגעגוע; מדובר בסרט שלא רק מבקר אלא גם משמר.

    כפסיכולוג ודאי תסכים איתי שיש מקום לחשוף את הכאב ולדבר אודות הקושי, כדי לחלץ את העבר מקפאונו ולהשיב לחיים את הזרימה הטבעית שלה.

    בנוסף יש מקום לבחון ממה נבע הכשלון בהשכנת אידיאל השוויון. כדי לתקן אותו.
    בתיאור שלך למשל, נוצר הרושם שהיו אלו יהודי מזרח אירופה לבדם שהקימו את המדינה. כשלמעשה חברו להם קבוצות נוספות שהאתוס הציוני ניצל לעיתים ואחר בחר להשכיח. קח למשל, את התימנים שנתפסו ככוח עבודה קל לניצול ולתעול.
    ראה במסמך משנת 1908 שנכתב על ידי ראש ההסתדרות:
    "כנראה מוכשרים היהודים 'האשכנזים' ביותר לעבודת אינדוסטריה, בעוד אשר יהודי המזרח, ובייחוד היהודים התימנים והפרסים מוכשרים גם לעבודות האדמה. בצמצום צרכיהם והסתפקותם הקיצונית דומים היהודים האלה לערבים… וכבר עובדים עתה תימנים הרבה בתקופת בציר הענבים בהקולוניות היהודיות.."
    ובעוד שלקבוצה של סבך התלוותה תחושת יעוד שכיפרה על העבודה הקשה, לאחרים התלוותה לעבודה תחושת הניצול. ראה מאמר מעיתון הצבי בשנת 1909 שמתכתב עם דבריך:
    "מן התימנים החדשים שבאו זה לא כבר הלכו כ20- מהם למושבה רחובות, לעבוד שם בשדה… אין ספק שהיסוד של הפועלים הזה, הוא היותר מועיל, מועיל יותר אפילו מפועלינו האידיאלים והרעננים – כבודם במקומם מונח… זהו הפועל הפשוט, הטבעי, המסוגל לעבוד הכל, בלי בושות, בלי פילוסופיה ובלי שירה".
    המקרה המפורסם של הדרה והשכחה הוא גרוש קבוצת התימנים שהקימה את קיבוץ כנרת, הסרט "דקל שפל צמרת" מספר על כך.
    הסיפורים של סבא שלך הפכו לחלק מהנרטיב הלאומי שסרטים כגון זה של דרור שאול רק מאתגרים במקצת. סיפורים אחרים בכלל לא זכו להכנס להיסטוריה.

  8. סרט מצוין, עשוי טוב והכל, אבל ממש לא מייצג,
    מצידי שיזכה גם באוסקר- זה לא הופך את מה שיש בו לאמת מוחלטת.

    בתור קיבוצניק (שחי כיום בעיר), אני מכיר את מצוקת החריג בקיבוץ ובמיוחד בקיבוץ "הישן" (שיצא לי לגדול בתוכו).

    קל נורא להאשים את הקיבוץ, אבל אשמה זו מטשטשת את העובדה כי המשפחה הגרעינית של היוצר לא תיפקדה (אב שהתאבד, אם מעורערת), וכאשר המשפחה הגרעינית לא מתפקדת קשה מאוד למצוא נחמה במקומות אחרים.

    לא פעם יוצא לי לפגוש עוזב קיבוץ אשר בפיו טענות קשות על דיכוי, קיפוח ומיני רעות בהן הקיבוץ השתמש לפגוע בו, וברוב המקרים, לאחר התענייניות קצרה עותה תמונה כי המשפחה הגרעינית של אותו אדם פשוט לא תיפקדה.
    אז קחו את הדברים בפרופרוציה במקרה הנ"ל,

    באומנות-האמת היא בידיו של היוצר.

  9. בתור עירונית, הסרט לא יצר אצלי אמון כלל וכלל. יותר מדי מין סוטה מובאים בצורה ישירה כל כך. כל הסרט עוסק רק בזה. חוסר התחכום הזה כל כך אופייני לבמאי גברי ישראלי. כל כך אינפנטילי. אחרי הסצינה האידיוטית הראשונה של הסרט, ברפת, פשוט כיבינו. אחר כך הדלקנו בתקוה שאולי זו היתה מעידה חד פעמית, ואז נתקלנו בשיעור החינוך המיני האידיוטי, ואחר כך בילד שמגלה את אמו באורגיה. סרט חלול.

השארת תגובה