כיצד הפסקתי לפחד ולקחתי חזקה על המזרחיות שלי

איך הפסקתי לפחד ולקחתי חזקה על המזרחיות שלי

חשיפה אישית איננה דבר ברור ומובן מאליו עבורי. את חוויות החיים שעברתי העדפתי, בדרך כלל, לשמור לעצמי. בילדות הסתגרתי במידת מה במעין עולם של דמיון, שיצר פער בלתי מגושר עם מציאות חיי היום יום. מאוחר יותר, הושפעתי מספריו של קרלוס קסטנדה שדיבר על מחיקת הביוגרפיה האישית. לא הבנתי אז שהוא בעצם היה דרום אמריקאי מדוכא שביקש להמציא את עצמו מחדש בעודו מתחבר לשורשים בדויים למחצה. שהעולמות המופלאים אליהם צלל היו במובן מסוים סוג של הדחקה ונהיה אחר אלטרנטיבה שנבעה מחוסר יכולת להתמודד עם האופן שבו חברה מערבית דיכאה את האחר והשונה שבה.

לקח זמן לתובנה האישי הוא הפוליטי להבשיל בתוכי. להבנה שחוויות חיים פרטיות נושאות ערך פוליטי החורג מההשפעה שלהן על הפרט, ושמסע אמיתי לתיקון חברתי צריך להתחיל בהתבוננות בספרה הפרטית. העובדה שבני עמים שונים נלחמים ומכלים זה את זה נראתה לי בילדותי דבר לא הגיוני בלתי יאומן. נהגתי לעמוד על כורסא בבית הורי ולשגר נאומים מלאי רגש על שלום בין בני האדם, בעודי חושבת ששלום הוא דבר בר השגה הדורש מעט הקשבה והגיון פשוט. כשהתבגרתי חיפשתי את השלום והאחווה בניסיון לחקות את אורח החיים של שנות השישים – תקופה שהרגשתי חיבור לאידיאולוגיה שנשאה. אלא שעם הזמן הבנתי ששכחתי להסתכל על המקום שממנו באתי. שהחוויות שעברתי אינן משקפות רק אותי באופן פרטי, אלא שטמון בהן מפתח להבנת האופן בו פועל מערך חברתי שלם. מערך, המבקש שלום אך אינו מסוגל, עדיין, להשיגו. חשיפת הסיפור האישי, קשה ככול שהינה, משמעה שהתיקון החברתי אותו אני מבקשת הינו בעל שורשים אמיתיים שמקורם במציאות אנושית וקונקרטית.

סיפורים שקראנו בבית הספר היסודי על ילדים שהוכו בידי אנטישמיים בדרכם מבית הספר בשל היותם יהודיים נגעו לליבי. בחלוף השנים, הבנתי שהילדה הזאת הייתה בעצם אני. ושהחוויה של מי שאמורה הייתה להיות שווה בין שווים בישראל לא נבדלה בהרבה מהסיפורים עליהם גדלתי ועימם הזדהיתי. רק שכאן הסימון של היות יוצאת דופן לא היה ברור ומובן כמו בגלות. הקיבוץ של היהודים משלל גלויות העולם הצליח רק בחלקו כי יחד עם האנשים עלתה והופנמה הכוחניות אותה חוו היהודים בגולה. את משמעויותיה של ההפנמה הזאת חוויתי כאן בישראל, כמו שחווים עדיין יוצאי עדות "המזרח" המלוהקים לתפקיד שנועד אז ליהודים כ"אחרים" של עולם שעדיין לא למד לקבל את השוני מתוך שוויון נפש.

הרגע שבו למדתי שאני מזרחית התרחש ביום נעים במיוחד. שום דבר לא העיד על הטלטלה שעמדתי לעבור באותו אחר צהריים. הייתי אולי בת חמש. שמש ישראלית האירה עלי ועל הילדות, הגדולות ממני בכמה שנים, איתן שחקתי בגינה של אחת מחצרות הבתים בסמוך לביתי. שחקנו בשקט ומתוך תחושה נעימה והרמונית במיוחד. עשינו עוגות בחול. החול היה קמח אותו סיננו כדי ליצור עוגות. אני זוכרת בברור את הפליאה שחשתי מהאופן בו אדמת הגינה הפכה עדינה, רכה ונעימה לליטוף ומגע עם כל סינון נוסף במסננת. ואת הכיף על הזכות להשתייך לחברת הגדולים. שמתי לב ששתיים מהבנות דיברו ביניהן. אחר כך שאלה אותי אחת מהן כבדרך אגב מאיזה מוצא אני.

הייתי כבת שלוש כאשר אבא שלי סיפר לי את הסיפור של החזרה לארץ ישראל אחרי הגלות. חשתי גאווה עצומה והתרגשתי מכך שזכיתי לקחת חלק בחוויה כל כך משמעותית ומיוחדת שנקשרה לקדושת התנ"ך ולהבטחה שניתנה לפני אלפי שנים. הרגשתי חלק ממשהו גדול וחשוב. תחושה של שותפות ואחוות גורל הנובעת מתוך זיקה לכוח רוחני הקיים מעל לעולם החולין. השאלה הפכה את תמונת העולם הזכה הזו ותפסה אותי מופתעת ובלתי מוכנה. נדמה לי שאמרתי לה שכולנו באנו מאותו מקום, והילדה אמרה לי שזה לא נכון. המשפחה שלה באה מפולין ושלי לא. האופן בו היא אמרה את הדברים אותת לי באופן ברור שמשהו שאינו בשליטתי מסמן אותי לרעה. היא שדרה לי במבט ומתוך הנהון של הסכמה מהבנות האחרות שהמקום ממנו הגיע המשפחה שלי עשה אותי לשווה פחות.

הרגשתי מבולבלת. במובן מסיום צללתי לעולם אחר. התחוור לי שישנם אנשים ששווים יותר וישנם כאלו ששווים פחות. שהעיקר בחוויה של החזרה לישראל, מה שמגדיר אותנו כישראלים אינה העובדה שהצלחנו לחזור לארץ לאחר שנים רבות של גלות ולהקים אותה מחדש, אלא המקום ממנו באנו. שהישראליות נוצרת לא על בסיס של אחדות וקרבה כפי שחשבתי, אלא על בסיס של פרוד וכוח.

חיץ סמוי הוקם ביני לבין הבנות האחרות שלבשו ארשת עליונות וחשיבות חדשה. ואני, שהייתי עד לאותו אירוע ילדת הפלא המקומית, מי שחזרו אחריה וביקשו את קרבתה, הפכתי למשהי אחרת. היה איזה סוד שכולם ידעו ושלא לגמרי הבנתי. גיליתי שאני מזרחית. וככזו טובה פחות. הדימוי העצמי שלי כילדה יפה עם כוכבים נוצצים בעיניים ובינה רבה החל הולך ונסדק. באופן בלתי מובן ומוסבר הפכו היופי והחכמה מנקודת עוגן וחיבור לתכונות הפכפכות ומתעתעות שאי אפשר לבטוח בהן יותר. העולם הפך למקום עוין, לא ברור ובלתי מוכר. מלכת הגן והילדה הנערצת התחילה להרגיש בלתי רצויה ודחויה. החברה סימנה לי שהמוצא שלי הוא דבר שיש להתבייש בו.

שאלת המוצא הפכה לנושא מכאיב שממנו סלדתי ויגורתי, במיוחד כאשר היא צצה מאנשים שטרם התוועדתי אליהם לאחר דקות ספורות של היכרות. לא הבנתי מה בדיוק הביך אותי. אבל משהו בשאלה עצמה שידר לי שמשהו לא ברור לי שולט בי וקובע את גורלי לחומרה. סוג של גזענות סמויה ובלתי מדוברת שלא הבנתי ולא יכולתי להתמודד איתה קנתה אחיזה בגורלי. נמצאתי בעמדה מתגוננת, נאצלת להוכיח שאני בסדר כנגד חברה שידעה עלי משהו שלא ידעתי על עצמי. שפטה אותי על דבר שמעולם לא הובהר לי, מבלי רצון ונכונות להכיר אותי.

גדלתי ברמת גן במשפחה מסורתית עם אהבה גדולה לאמנות וספרות. הבית נשא תחושה של קסם. מדפי ספרים עמוסים מהרצפה ועד התקרה שמהם התפעלתי. איך אפשר להספיק ולקרוא כל כך הרבה ספרים? שטיחים בוכריים שהורי הביאו לאחר שליחות של מספר שנים בטורקיה. תמונות צבעוניות ממקומות רחוקים. שיחות מעמיקות, סיפורי תנ"ך ומעשיות עממיות. כל אלו עמדו בניגוד ללובן של מרבית הבתים של ילדי כיתתי, שבני לבין מקצתם התקיים גם פער מעמדי.

פערים מסוג זה היו זרים להורי שנולדו בירושלים בשכונות עם מרחב רב תרבותי שבו שוחחו השכנים, שדלתות בתיהם נותרו בלתי נעולות, בלדינו בצד יידיש. הורי אימי עלו מטהרן ומרוסיה בקבוצה ציונית. אימו של אבי נולדה בירושלים, ואביו עלה לארץ מאיספהן עם משפחתו. הם חיו בעולם הקולוניאלי שהתקיים כאן לפני קום המדינה בחסות הבריטים והשפה האנגלית. לאחר שנשאו, רכשו הורי דירה בקומת הקרקע של בנין יוקרתי ברמת גן. שנים אחר כך אמרה לי אמא שהקבלן הבטיח לא למכור אף אחת מהדירות ל"מזרחים" אבל חזר בו מהבטחתו בגלל שהכיר את אבא. לא קישרתי את צעקותיה של גברת שפיץ בכל פעם שאחד מאיתנו עלה על הדשא לסוגית המוצא. גם הזכרון של אבא עומד וצועק על גברת שפיץ וזו שופכת עליו דלי מים נותר מטושטש.

אלא שלקולוניאליות דרכים משלה לחדור לתודעה. הורי שהפנימו במידה רבה את הרעיון של נעלות אירופאית חינכו אותנו לאדיבות מעודנת ונימוסים מופלגים. כמה התגאה בי אבא, ואיך הסביר בפרוטרוט באספת המורים אליה לקח אותי בבית הספר אותו ניהל, על חשיבותם של נימוסים כאשר ישבתי כמו כולם לפני עוגת הקצפת שהונחה לפני ולא נגעתי בה בגיל שלוש. ואולי היה באותה נימוסיות מופלגת שהתחנכנו אליה סוג של הסוואה ובושה בטבע שלנו ובמי שאנחנו?

את שילוב הכלאיים של מערב ומזרח המחישו שתי בובות שניצבו, לצד חפצי ממורביליה אחרים, על מזנון עץ הדובדבן בביתנו. בובת חרסינה עדינה בעלת שיער בלונדיני עיניים כחולות ושמלת נשף מצויצת שהורי הביאו מאירופה. וצדודית יצוקה ברונזה של אישה שחורה שאבי הביא מקניה. הערצנו את בובת החרסינה המעודנת שראשה בותק מגופה כמה פעמים במהלך השנים וחזר וחובר בדבק מגע שייצר שרשרות שקופות סביב צווארה. לעומתה, צדודית הברונזה של האישה השחורה לא יכלה להישבר לעולם. היא שדרה עוצמה וכוח, אבל הייתה חסרת גוף וצד אחד של פניה נותר עלום, כמסתורין שנותר לעולם בלתי פתור.

השניות מבית ומבחוץ הובילה אותי לחיפוש מתמיד אחר אלטרנטיבות קיומיות. אבי שהינו אוטודידקט בלימוד שפות ויודע שמונה שפות, לימד אותי לקרוא ולכתוב בעברית ובאנגלית עוד לפני שהתחלתי ללמוד בבית הספר היסודי. מקור אלטרנטיבי וכמיהה היו ספרי הקריאה שאפשרו לי להיבלע בדמויות אחרות ובעולמות רחוקים. גם הלימוד העצמי סיפק סוג של תקווה וניסיון לשיקום הערך העצמי. קראתי את פרויד בספריה המקומית לפני גיל 12. כשהגעתי לתיכון הספרנית לא הסכימה להשאיל לי ספרים שכבר קראתי ביסודי. חזרתי לפרויד שנים אחר כך בלימודי התואר השני במחלקה לאנגלית באוניברסיטת תל-אביב, כמה מוזר הרגשתי באותו השיעור אחרי שנים כה רבות בהן חזרתי בסופו של דבר לאותה נקודה המבקשת להבין את עצמה במקום המתכחש ומוחק את הזהות המקומית.

כן, הכרתי את הפרדוקס הקולוניאלי כבר מילדות. אלא שהמחיר של אותו רצון להדמות לתרבות שלטת הדוחקת את התרבות המקומית לשוליים ומכוננת עצמה כנעלה יותר כבד. מצד אחד הוא מחייב הכחשה והדחקה עצמיים. מצד שני, לא משנה עד כמה טוב יהיה החיקוי הוא רק ידגיש את ההבדל. השפה האנגלית אפשרה לי לדמיין שאני לא מכאן. דמיינתי שאני אמריקאית הנמצאת בגלות הישראלית. “Excuse me. What’s the time please?” היה משחק שלימדתי את חברתי מאותם הימים. שאלנו עוברים ושבים ברחוב בעודנו מנסות לדבר ללא מבטא כדי להראות אמריקאיות. היא, הבלונדינית כחולת העיניים הייתה אמורה להיות מצפון אמריקה ואני השחומה מדרומה….

העובדה שהמשפחה שלי עברה תהליך מקומי של חילון ממשפחה דתית למשפחה מסורתית לייט, הוסיפה קושי נוסף. אם קודם לכן, יכולתי לפחות לעגן את קיומי בממד רוחני הנמצא מעבר למערך החברתי הקיים, הרי שכעת חשתי לא רק קושי להכיל את סיפורי הצדיקים שגדלתי לאורם ואת האמונה באל אחד אל מול חברה שסברה שהמערך החברתי הוא חזות הכול. אלא גם קושי עצום להכיר בערך עצמי. הרגשתי שאני מוטלת לעולם רלטיביסטי שטוען שזהותי מכותבת על ידי גורמים חברתיים. אלא שגורמים אלו עלבו בקיומי הנשי והמזרחי באופן שקשה היה לשים עליו את האצבע. הצורה היחידה שיכלתי להגן על עצמי, כך חשתי באותה תקופה היא על ידי המצאה עצמי מחודשת. אלא שסיפורי הבדיה שסיפרתי לעצמי כפתח מילוט מגיל צעיר גבו מחיר כבד. שרשרת של הדחקות וחצאי אמיתות החלה לכבול אותי ולהסתיר אותי לא רק מפני הדיכוי הסמוי שחשתי אלא גם מפני עצמי. שאלת הזהות לא נתנה לי מנוח, ומתחילת לימודי בבית הספר היסודי הטרידה אותי שוב ושוב השאלה "מי אני". גם הניסיונות לפרוק את רגשותי ומחשבותי בכתיבה הובילו לדרך ללא מוצא. הרגשתי שהמילים הכתובות מהתלות בי. הן לא יכלו להביע שמץ מהדברים שהרגשתי. איך יכולתי להבין בגיל עשר, שתבניות המחשבה שהפנמתי, כמו גם אלו המצויות בשפה עצמה, כולאות אותי.

בסופו של דבר, השלילה העצמית, ההתכחשות לשורשים ולטבע מייצרים חוויה של אבסורד וניכור המקשות על תהליכי החשיבה והלמידה. בית הספר, בו שמתי את יהבי כמקום בו אוכל סוף סוף ללמוד את הדברים ששמעתי אודותם כילדה קטנה התגלה כאכזבה. למרות שאבחנתי בילדותי כילדה מחוננת הישגי היו בינוניים. נדונתי לשוב ולשמוע על הפוטנציאל שבי אבל ללא יכולת להגשימו. רגע אחד אני זוכרת את עצמי עומדת בטקס בית ספרי זקופה וגאה לבושה בחצאית כחולה וחולצה לבנה ורגע אחר מטילה ספק בכל אושיות הממסד. הרעיון שאאלץ לסבול דיכוי נוסף במסגרת נישואין או צבא נראה לי בימי התיכון כדבר נוראי. אומנם לא עשיתי צבא, אבל כן התחתנתי. את ההזדמנות לברוח ולממש את הרעיונות שלי סיפק לי קרוב משפחה קנדי מהצד של גיסי שביקר בארץ כתייר. וכך, באמצע התיכון, למרות ההתנגדויות של הורי ובני משפחתי, התחתנתי עם קנדי בוהמי בשם סם ועברתי לגור בקנדה. הסכמנו בינינו שהנשואים שמטרתם המוצהרת הייתה להשיג שחרור רוחני וסוג של נירוונה יהיו פיקטיביים. אבל בסופו של דבר היו אלו נשואים לכל דבר. למערך החברתי, למדתי בדרך הקשה, יש כוח עצום, גם ובעיקר כאשר מנסים לשבור לצאת ממנו.

ספר שלם נדרש להכיל את החוויות שעברתי בשבע השנים בהן הייתי נשואה לסם. נזכרתי בחלק מהטיפוסים שהכרתי אז כאשר קראתי את מחזותיו של סמואל בקט ואת ספריו של צ'ארלס בוקובסקי.

התחושה הראשונית מחוץ לגבולות המדינה הייתה של שחרור והקלה עצומים. נטל חברתי שנשאתי על כתפי במשך שנים השתחרר באחת ונגוז. ועדיין, בחודשים הראשונים לנישואי, יצרו חלומותי שהחזירו אותי לספסל הלימודים ולקשיים בבית הספר היסודי קשר שלא היה לי ברור בין זכרונות הילדות לבחירה שעשיתי בגיל הנעורים.

ללא קונטרה החיים מחוץ למסגרת חיים קדושים

את הספר הראשון שעזר לי להבין את האופן שבו עובד מנגנון של דיכוי מצאתי מונח על מכונת הכביסה במרתף הבנין בו גרנו. הנחתי שהספר, שנראה לי מוזר ביותר בשל שמו היחודי שהתחיל במילים "איך התגברתי על הפחד שלי…" ונמשך ברשימה ארוכה של דברים שבסיומם הפחד של המחבר עצמו[1], שייך מן הסתם לאחד מהשכנים ולכן השארתי אותו במקומו. להפתעתי, מספר ימים אחר כך שירדתי שוב לחדר הכביסה הוא חיכה לי מעשה חסד באותו המקום. ראיתי בכך סימן ולקחתי אותו איתי. הספר הזה שינה את חיי. לראשונה, בגיל המופלג של עשרים ושתים, הבנתי כיצד עובד נדנדת הכוח הדכאני, וכיצד הנמכת ה"אחר" מעניק תחושה של הגבהה עצמית. בעזרת ספר זה הבנתי לראשונה את מה שהיה עד לאותה נקודה סמוי מעיני. התחלתי להבין שאני בסדר. את נתיב החזרה לשפיות אני חווה לספר זה, ולתחושה של חסד. בעולם שלא הצליח לשקף לי את דמותי, ושבו האנשים אותם פגשתי שיקפו לי תמונה מוקטנת של עצמי כדי להעצים את דמותם, מה שאפשר לי לחזור לנתיב של צמיחה לא היה קשור לאדם זה או אחר. זו הייתה תחושה של חסד, שהיוותה אבן דרך במסע ארוך וכואב של חיפוש של עולם של מעבר. התחושה שחשתי בבירור חד היא של אישור לקיומי שמגיע ממקום על-אנושי.  

ההבנה של התמה הכוחנית הובילה אותי להחלטה לנטוש את הדרך הרוחנית ולחזור אליה רק כאשר אתבסס מבחינה חומרית. לאחר שנים של חיים בחוסר כול, ללא תעודת בגרות, קריירה או הכוונה מקצועית הבנתי שאני נדרשת לכוח כדי להצליח בנתיב הרוחני. ושאני זקוקה לאותם תעודות ותארים שהחברה מוקירה כל כך. שאני צריכה קריירה וכסף.

חזרתי לארץ, התחלתי לעבוד והשלמתי במקביל את הבגרות דבר שאפשר לי להתקבל ללימודי אנגלית ופילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן. בשלב זה ראיתי את התעודות ככניעה חולפת לסטנדרט חברתי והבטחתי לעצמי שהציונים אינם חשובים לי, הבטחה שלא יכולתי לעמוד בה. מה שאיזן אותי הייתה העובדה שהייתי חייבת לעבוד למחייתי. בין השאר עבדתי כמה שנים בעבודה במרכזיה הבינלאומית, עובדה שנחשבה נחשקת בזמנו והמחישה לי היטב כיצד נוצרת ומתגבשת שנאה כלפי הזרים. בסיום התואר הראשון הרגשתי ריק קיומי שמלאתי אותו במהרה בלימודים נוספים הפעם באוניברסיטת תל-אביב. במקביל התחלתי בקריירה בעולם המחשבים.

פוסט קולוניאליזם כתיאוריה פותחת דלתות

העבודה כאשת מחשבים

המפגש הראשוני שלי עם "תנועת אחותי למען נשים בישראל" התרחש בתקופה בה פניתי מעולם המחשבים

פנו אלי בבקשה לעזרה בשדרוג אתר האינטרנט של "אחותי". במסגרת עבודתי השוטפת נפגשתי עם מנהלת התנועה דאז, ארונה זקן והיא הזמינה אותי לכנס של התנועה בתחנה המרכזית בת"א.

כאשת מחשבים התייחסתי לזמן שלי כאל מצרך יקר, כך שהחלטתי לבקר בכנס הייתה מקצועית לחלוטין.  חשבתי שזה יוכל לתרום לעבודתי על האתר אם אוכל להכיר מעט יותר את התנועה ובמה היא עוסקת. ביני לבין עצמי הקצבתי לעניין חצי שעה ואחר כך החלטתי שלא אשאר בכנס יותר מחמש עשרה דקות.  אלא שאלו התארכו, ובסופו של דבר נשארתי יום שלם. כבר בתחנה המרכזית

משהו בתכנים עניין אותי ודיבר אל מקום מאוד עמוק בהוויה שלי. מאותו מפגש המשכתי לבוא ולבקר, אבל עדיין לקח לי זמן רב להזדהות עם הרעיון המרכזי של התנועה: עניינו אותי הנשים, הסיפורים האישיים והעשיה החברתית, ואילו ההפרדה על רקע המוצא הפריעה לי ונראתה לי קטרנית.

עברה תקופה ארוכה עד שהבנתי את המשמעויות החברתית הפוליטית והאישית שעומדות בבסיס התנועה ואת המשמעות המשחררת שיש בכך עבורי. מה שבורחים ומדחיקים ישוב לרדוף אותנו, בעודו מגדיר אותנו בניגוד לרצוננו. מה שמשלימים ומקבלים מאפשר את ההתקדמות הלאה. ההתמודדות שלי עם שורשי המזרחיים אפשרה לי לדבר ממקום של אמת. אין לי סוד יותר. אני מה שאני. ומכאן אני ממשיכה הלאה.

 

 

 

 

 

 



[1] “How I overcame my fear of whores, royalty, gays, teachers, hippies, psychiatrists, athletes, transvestites, clergymen, police, children, bullies, politicians, mothers, fathers, publishers, and myself” by Justin Thomas

השארת תגובה