פרק ראשון מתוך סיא סאר/זבא שכיב

פגשתי את זבא שכיב כשבקרה בבית תנועת אחותי. היא הרשימה אותי כאישה אמיצה מאוד. שונה. מי שלא מפחדת להגיע למקומות אפלים וחדורי מלחמה ולחזור כדי לספר לעולם על מה שמתרחש שם. למרות שבית אחותי שוכן בדרום ת"א, מקום של עוני ומסכנות, ולמרות שהמצב הפוליטי בבואה לא היה מרנין, שכיב דיברה על ישראל כעל מקום בטוח ועשיר ביחס למקומות בהן היא בקרה.

עכשיו בשעת מלחמה, אני מהרהרת שוב על מה שספרה, ועל ספרה שמתאר מלחמות בעין נשית שמבקשת לשרוד. להלן הפרק הראשון.

 

פרח-מגדים ואחות-כֶּתֶם
 
באפגניסטן לכל שם כמעט יש משמעות. של שירין-גול היא פרח-מגדים. אך יהיה זה מופרך לטעון שאמה של שירין-גול ראתה פרח מגדים, הריחה ניחוח מגדים של פרח או אפילו חשבה על פרח מגדים בלדתה את שירין-גול, אין זה אלא זיכוך רומנטי של פנטזיה מערבית ותו לָא.
 
קרוב לוודאי אמה של שירין-גול, כמו כל האימהות בעולם, סבלה כאבים עזים בלדתה את בתה החמישית, התשיעית במניין ילדיה, וקרוב לוודאי שבאותו רגע היא תהתה כיצד תיניק ילד נוסף בגופה הנחלש ממילא ובשדיה המדולדלים. וקרוב לוודאי ששמחה כשמשכה את פרי בטנה מגופה וגילתה שזו רק בת, שכן לו הייתה שירין-גול בן, הוא היה תובע עוד יותר חלב, עוד יותר תשומת-לב. האם הייתה נדרשת לשאתו תדיר יותר בזרועותיה, היה עליה לערוך כֵּרה לכבוד לדתו ולשחוט כבש, לאסוף פרוטה לפרוטה לטקס המילה ולשולחו למוּלא ללמוד קוראן.
לא, אללה טוב ורחום והפעם שלח לה רק בת.
 
לשם דיוק, מאז ומעולם היטיב האל עם אמה של שירין-גול. תחילה בירך אותה בבן זכר, כדי שבעלה יחוש עצמו גבר שבגברים, ולא ייאלץ לשבור את שיניה, לגרשה או להחזירה לבית אביה.
ליתר ביטחון וכדי שהכול יישאר כשם שהיה, שלח לה אלוהים בן שני מיד בעקבות הראשון. וגם ילדהּ השלישי הוא בן זכר.
 
אחר כך התחשב הפעם האל באמה של שירין-גול, ושלח לה שלוש בנות בזו אחר זו. שסוף סוף תהיה לה עזרה במלאכה הרבה שהצריכו הטיפול בבעלה ובשלושת בניה, עבודת השדה, אפיית הלחם, תפירת הבגדים, רעיית הצאן, חליבת הפרות, הכנת האוכל, אריגת השטיחים ועוד כהנה וכהנה מלאכות שהיו מוטלות עליה.
 
שני הילדים הבאים היו שוב בנים, שעבור כל אחד מהם שחט אביה של שירין-גול כבש, כל אחד מהשניים היה חייב במילה, אך לפחות לא בלימוד אצל המוּלא, שכן שלושת הבנים הגדולים במשפחה כבר למדו קוראן.
ובשנה לאחר לידת האחים הלא-ממש-חשובים-עוד, הגיחה לבסוף שירין-גול לאוויר העולם. לדידו של אביה אין בכך טוב ואין בכך רע. לדידה של אמה טוב הדבר.      

            שירין-גול ילדה שקטה וחייה טובים. במשך רוב שנות ינקותה מניחים לה הכול לנפשה. היא יושבת לה בפינה מוצלת של בקתת החומר על רצפת החול, מתבוננת באם ובאב, באחים ובאחיות הגדולים ממנה, מעבדים את חלקת השדה הקטנה, חולבים את הכבשים המעטות, משקים את החמור, מטאטאים את הבקתה, אורגים שטיחים, מביאים אוכל, אופים לחם, דואגים להישרדות המשפחה בכל דרך, יום אחר יום.
 
בכל בוקר האחות בעלת כתם הלידה על הלחי מושיבה את שירין-גול בפינה, תוחבת בידה פיסת לחם, ומכאן ואילך משימתה היחידה היא להיות בשקט ככל יכולתה, פשוט להתבונן, לעמוד על תפקידה של הילדה בחיים: לא להתבלט, לעבוד ולציית להוראות הבנים והגברים.
 
רק בהיותה כבת שנתיים, שירין-גול נעמדת על רגליה לראשונה בכוחות עצמה, יוצאת מן הפינה שבחזית הבקתה, צועדת צעדים אחדים, ניגשת אל אחות-כתם, המשתופפת לפני הבקתה וכובסת כבסים, משתופפת לצִדה, מתיזה מי סבון לכל עבר בידה הקטנה, חוטפת מכה על האצבעות, משתינה על הקרקע, ונלקחת על ידי אחות-כתם בחזרה למקומה שבפינה.
 
כל זאת האל רואה ובאותו רגע נזכר שוב באמה של שירין-גול, ומבחין כי זה שנתיים שכח לשתול ילד חדש בבטנה. הנה כי כן האל הטוב והרחום נחפז להשלים את שהחסיר, ובטרם מלאו לשירין-גול שלוש שנים, כבר מניחים בחיק-הילדה הקטן שלה שני אחים בבת אחת ומעתה ואילך היא טרודה יום יום בטיפול בתאומים.
רק לעתים רחוקות היא נושאת את ראשה, אין היא מתמצאת עוד בעיסוקי אמה ואחיותיה הגדולות, אביה ואחיה הגדולים לאורך כל היום.
             
 הפעם הבאה ששירין-גול הקטנה מרימה את מבטה ומתבוננת במתרחש בעולם שמסביבה, היא ביום שבו צועדים התאומים את צעדיהם הראשונים, בלי שידיה של שירין-גול יוליכום. בדיוק האחד הולך מימין לשמאל והאחר משמאל לימין, ראשיהם מתנגחים, שניהם נופלים ארצה, פורצים בצרחות, ומבקשים במבטם את עזרת שירין-גול אחותם. בדיוק אז נופל קרוב מאוד פגז, הראשון שתשמע שירין-גול בחייה, אך בשום פנים לא האחרון, התאומים נאלמים דום, מדדים שניהם בפחד אל אחותם, טומנים את ראשיהם בחצאיותיה הקטנות.
 
האֵם מביטה אל על באימה, האחים הגדולים חוזרים בריצה מן השדה, האחיות הגדולות מייללות, פני האב עוטים הבעה דאוגה והוא ממלמל, לעצמו בעיקר, אם כך זה נכון. הרוסים כאן.
 
הרוסים? מיהם הרוסים? שכנינו? מדוע באו? מה רצונם מאתנו? הרי אנו עצמנו חסרי-כול, אומרת האֵם בקול רם וגבוה.
 
האב מביט בבניו ואומר, עלינו ללכת להרים. פעם האנגלים כבשו את ארצנו וקבעו את גורלנו, כעת הרוסים מנסים את מזלם. פעם האנגלים לטשו את עיניהם אל נשינו ואל בנותינו, כעת הגיע תורם של הרוסים. פעם האנגלים טימאו והכפישו את ארצנו ואת דתנו, נישלו אותנו מכוחנו ומסמכויותינו, גזלו את חירותנו וזיהמו את אדמתנו, כעת עושים זאת הרוסים. אין לנו בררה, הגיע הזמן שגם אנחנו נצטרף אל המוג'אהידין, נצא למלחמה ברוסים ונילחם בהם עד טיפת דמנו האחרונה, אם יהיה בכך צורך.
עד הטיפה האחרונה.
 
אלו הן מילות האב האחרונות ששירין-גול זוכרת, האב מתייצב בשורה אחת עם האחים הגדולים, מתפלל, מפקיד רובה ותחמושת ביד כל אחד מן האחים, נעלם מחייהן של שירין-גול ושל בקתת החומר ומותיר אחריו חלל רב. לאכול, לשבת, להשגיח על התאומים, לפלות-כינים-משׂער-התא
ומים, לטוות צמר, לתפור בגדים, לארוג ש

השארת תגובה