קסם משפחתי בשום גמדים לא יבואו

ספרה הנפלא של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו" מעביר דרך הלשון את הניסיון לחתור תחת הסדר החברתי-תרבותי הקיים ולייצר תפיסת עולם אלטרנטיבית. ברובד הגלוי, מביא הספר את סיפורה של משפחת דדון בסמוך ליום השנה למותו של אבי המשפחה, מסעוד דדון. בני המשפחה – האם סימונה, האחים דודי, איציק וקובי, והאחות אתי – מגוללים את קורותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם במונולוג אישי. כל אחד מהמונולוגים מייצג את תהליך השחרור שהם עוברים כיחידים וכמשפחה בדרך להתחלה חדשה. ברובד עמוק יותר, הספר חושף מוטיבים של שקר ודלות בתפיסת ההגמוניה הישראלית שהדחיקה לשוליים את תרבותם ומחשבתם העשירה והמופלאה של נציגיו של העולם השב ומתגלה בין דפי הספר.

 

הציר המרכזי של הספר הוא העיסוק והמשחק של שילה בשפה, שמצד אחד מציג את האופן בו העברית התקנית מכפיפה את הדמויות, ומצד שני משמר פניני מחשבה ומורשת המהווים אלטרנטיבה לתרבות הישראלית הקאנונית. כך למשל במונולוג של סימונה הפותח את הספר: "הביאו אותנו כולנו עולים חדשים, ערבבו קצת ושפכו לתבנית-אפייה. 

עוד לא הספקנו להתקרר מהתנור, באה הסכין של העברית עשתה אותנו שתי חתיכות: אחד שמתקן את הדיבור, ואחד שמתקנים אותו" (43). את ההפרדה בין מתקנים ומתוקנים מגלמת דמותה יוצאת השואה של דבורה, מנהלת המעון, שמתקנת את העברית שלה ושל עובדות הגנון האחרות: "לא שבע – שבעה, לא סינור – תאמרי סינר…. אני לא רוצה לשמוע במעון שלי חצי מילה מרוקנית." (42-43).

 

הקשר בין ידע השפה לשליטה מתגלה לא רק ביחסי הכוח בין אשכנזים-מזרחים אלא גם ביחסי הכוח בין גברים-נשים. כך למשל מקבל קובי דדון המלצה להתחתן עם אישה לא ישראלית: "תראה את אליקו…. הלך קטף אישה, הכניס אותה בצנצנת עם מים. הוא הכל בשבילה: הוא האבא שלה והאמא שלה…. ומה שהכי חשוב מהכל שהביא אחת שיודעת שאמא שלו היא המלכה של הבית…. וגם מה שהכי גדול, שהשתי אלה לא יכולות לדבר. אין להם שפה…. זאתי מדברת נורבגית וקצת אנגלית, השנייה מדברת מרוקאית עם קצת צרפתית ועברית, חמש שפות יש להם ולא יכולות לדבר – ומי הגשר שלהם? רק אליקו" (176-175).

 

  

  שילה פועלת כנגד ההתנשאות וההכפפה הנגזרות מידע השפה התקנית תוך שהיא משחררת את הדמויות מהמחויבות לדיבור קאנוני ומאפשרת להן לדבר בשפת היום יום שלהן. התוצאה היא מצבור עשיר ומפתיע של דימויים מלאי חיות, המספקים לקורא מבט חלופי על המציאות – כך למשל סימונה מתארת את המילים שחמותה רוצה להגיד לה "שהם עומדים מאחורי השיניים שלה כמו במעון שהילדים עומדים מאחורי הגדר מתי שיש טרקטור שעובר בחוץ" (58), או כאשר היא פותחת את הארנק שנשאה עימה ביום הבר-מצווה שלאחריה מת בעלה לאחר שש שנים היא מתארת את החפצים הטמונים בו "יושבים ומסתכלים עלי כולם" (63).

 

היחידה שמפנימה את העברית הגבוהה והמצוחצחת היא בת המשפחה אתי דדון. אתי, המאזינה באדיקות לחדשות מפיה של ראומה אלדר, חוזרת והוגה את המילים "היפות שהיא אומרת" עד שהיא מבינה את תוכנן, ומדמיינת שהיא זו המשדרת את החדשות מהשמים של ירושלים. אבל החיקוי של אתי לא נועד לשמש לפרודיה, אלא הוא דוגמה לאופן בו ניתן לחקות את האלמנטים החיצונים ולשמר את המהות הפנימית. כך, אתי הופכת את הייעודים המתבקשים של השפה כאשר היא משתמשת בלשון הגבוהה לתאר את מה שהיא רואה סביבה: למשל, הכינה על ראשו של אשר, אותה היא מדמה לכיפה אדומה ביער בו עומד להגיח הזאב. היא גם זו שלוקחת את דימויי השואה ומשתמשת בהם כדי לתאר את ישיבתם במקלט של דיירי השיכון אחר נפילות הקטיושות: "ומכל המיטות הבהבו אלי פרצופים כמו בתמונה שראינו בכיתה ביום השואה" (204). אתי אומנם מתחברת ל"עולם הגדול" באמצעות הרדיו, אבל השידורים שהיא רוצה לשדר הם "הישנות ועיקרן תחילה." שכן מה שמעניין אותה הם "הישנות שלא טורחים לספר עליהן או שמספרים במקומן שקרים" (221-222). אתי היא גם זו שחותמת את הספר במונולוג ובסופו של דבר חושפת את השקר העיקרי שבצילו חיה המשפחה,

 

שילה הופכת את השוליים למרכז לא רק על ידי מיקום העלילה בעיירת פיתוח בצפון הארץ – מקום בו התושבים סובלים מפוסט טראומה בעקבות נפילות קטיושות וחדירות מחבלים – אלא גם על ידי השימוש בסיפור בתוך סיפור, כנרטיב המתאר דיכוי ויציאה מדיכוי. הסיפור הפנימי הוא וורסיה נוספת של סיפורה של המשפחה: בוורסיה זו מומחש מוטיב גזילת הזהות, הדיכוי וההכפפה המגולמים על ידי מכשפה המדברת בקול "מתוק-מתוק, סוכר ממש, דבש" וגוזלת מאם המשפחה את המוטיבים המזהים אותה בתמורה ליכולת גדלה והולכת לעבודה (235). הסוף הטוב שמציע הסיפור אותו מספרת אתי לתאומי המשפחה במטרה לחשוף בפניהם את האמת מגיע דווקא ברגע של אובדן הזהות השלם – כאשר המכשפה מקבלת את ליבה של האישה ומשתכנעת ולהחזיר לה את מה שלקחה בעורמה.

השארת תגובה