אחת הטענות של העיתונאי ג'ושוע פרייגר, המתנגד לשילובו של הכותב בטקסט עיתונאי מעלה שאלות הנוגעות בקשר בין האישי לפוליטי. האם חובה לשמר את הנקודות הנסתרות של טקסט המותירות את הכותב/ת ואת תהליך הכתיבה מחוץ לשורות?

כבודן של נשים אינו דבר שמותר להקל בו ראש. לא כל דבר יכול להיות בגדר הלצה. יש מקומות ודברים שצריך להתעקש עליהם, וראוי לתבוע את עלבונם.

יש ביטוי זן עתיק שאומר "אם תפגשו את הבודהה בדרך הרגו אותו". הרעיון מאחורי האימרה הזאת שכל אחת ואחד צריכים להיות מורי הדרך והדמויות המרכזיות בחיים שלהם. ברצוני לשנות את המימרה הזאת, ולומר אם תפגשו את הבודהה בדרך — וההתייחסות כאן אל הבודהה היא כאל כל אחת ואחד שיכולים לשמש מורי דרך לחיים — קחו ממנו או ממנה השראה.

שמאל שוויוני חדש?

בהיבט נרחב יותר, גלאון בראשות מרצ מסמנת לא רק שינוי פנים מפלגתי אלא יכולה לסמן שינוי מבורך וכולל יותר בחברה הישראלית – מחברה השייכת לקבוצת המדינות עם מיעוט זעום של ייצוג נשי בפוליטיקה, למדינה עם נשים בעמדות מנהיגות: שלי יחימוביץ בראשות העבודה, זהבה גלאון בראשות מרצ, מסמנות יכולת אפשרית של השמאל לשכתב את עצמו מכתב באופן מוצלח יותר. לאלו יש לקוות שתצטרפנה מנהיגות שטח שיצליחו לעשות מה שעשתה דפני ליף ולסחוף את ההמונים לסדר יום חברתי חדש.

אי האיכפתיות של מערכת האקלים כלפינו הופכת אותה למרחב א-פוליטי בחוסר האנושיות שבה. היא משפיעה עלינו כמובן, כאותו פרפר שבהינף כנף יביא את סופת הגשם, ועדין יש בה אצילות של חוסר הבחנה, שיש הרואים בו אכזריות. אני טוענת אחרת. זה לא שמזג האויר אינו רואה אותנו אלא שאנו לא ממש רואים אותו.

פרופסור שלמה מעוז דומה למי שמכריז שהמלך הוא עירום. או יותר מדויק, במקרה של ישראל שהמלך/ההגמוניה אשכנזי/ת. הכרזה כגון זאת של מה שגלוי לעין, אך נותר בגדר מוכחש אינה דבר של מה בכך. ישראל היא חברה גזענית שאינה מודעת לגזענות שבה, דבר שהופך אותה מסוכנת לכלל תושביה: אלא הסובלים מהגזענות הסמויה מבלי להיות מודעים לה, ואלו שמפעילים את הגזענות הלטנטית תוך התכחשות מתמדת לעובדת קיומה.

ברכה סרי, בדומה ליוצרות גדולות אחרות מהווה עדות – הן באישיותה, והן בפנתאון יצירתה – לדמותה של אישה נביאה. היכולת של העין לראות – מעבר למרחבים הגלויים. להרגיש – מעבר לגבולות הגוף. לרקום מילים ממקום אישי ופרטי המתחבר – כמעין נובע אל הציבורי.

ביום שישי האחרון גויסה הפרקטיקה כאמצעי מחאה כנגד הדרת נשים בבית שמש. אירוע המחאה אורגן על ידי ארבע פעילות חברתיות – מירי שלם, אורנה נחמני, אתי בן עמי וברנדה גנות. בהתייחס להתגברות ההדרה החמורה במחוזותינו, ולעובדה שבית שמש הפכה בית לביזוי והדרת נשים, הריקוד הנשי במרחב המשותף ביקש להמחיש את הזכות הנשית לנכס את המרחב הציבורי ולקחת בו חלק. מדובר באירוע קולקטיבי פרו-אקטיבי, שזכה לכמות נכבדה ביותר של צפיות ביוטיוב, ומייצר אמירה ברורה לזכותן של נשים ליחס מכבד ושווה במרחב העירוני.

יום עיון שיתקיים ביום שני הקרוב 9/1/12 במכללה האקדמית, תל אביב יפו יעסוק בהיבט השלילי המתגלם בתופעת ההטרדה המינית ובהיבט החיובי המתגלם ביכולת לטפל בבעיות חברתיות באמצעות הרשת. כמו כן תבחנה הסוגיות החברתיות, הכלכליות, האתיות והמשפטיות המתעוררות כתוצאה מהשינויים הטכנולוגיים שמאפיינים את חיינו כיום בכלל, ואת עולם העבודה, בפרט.

20 האירועים הסקסיסטיים של השנה החולפת מתאפיינים בדיכוי מצד מגזרים חרדיים מחד, ודיכוי מצד מגזרים מחולנים מאידך. פרסומות סקסיסטיות, ומחיקה סקסיסטית של נשים מפרסומות. הדרת נשים מטקסים דתיים והדרת נשים מפאנלים מכובדים.